חגיגה

יום הולדת עגול הסתמן לו על לוח שנה עתידי.

חברות מסביב החלו לחגוג. 

כל אחת בדרכה.

ואני שלא נהגתי במסיבות ואירועים ימי הולדת בעבר (בפעם האחרונה בגיל 18), חשבתי שאולי הפעם כדאי אחרת?

שאלתי את עצמי, איזו חגיגה תתאים לי?

נזכרתי בחלום ותיק שנתקע - ואני הרי מהמגשימים.

אז עשיתי לו הסבה קלה ויצאתי למלאכה.

כדבר ראשון חשבתי על הקונספט ועל המסגרת ומשם עברתי לתהליך איסוף וניפוי.

הבנתי שאני עושה מתנה לי. 

במקרה כזה לא צריך שותפים עסקיים. 

כלומר כן אנשי מקצוע טובים, עוזרים שיבחרו על ידי, אחד אחד ויתאמו למי שאני ול"חזון" שמצטייר בראשי.

מכיוון שזו הפעם הראשונה שלי ומכיוון שהיום יש ברשתות החברתיות המון מידע והמון נכונות לעזור, בשמחה נעזרתי, שאלתי, בדקתי התעניינתי משלבי התהליך ועד לטווחי עלויות. הקצבתי סכום ולוח זמנים ויצאתי לדרך.

וזו טיבה של ההחלטה: אני הולכת להוציא לאור ספר סיפורים קצרים שלי 

(אלה מפה ואלה שפורסמו בעבר בבלוג של תפוז ונותרו). 

ידעתי שיהיה לספר סיפור מסגרת קטן שיכיל את כל אותם סיפורים שנבחרו. בדמיוני ידעתי מה ואיך תראה כריכתו ואפילו מה תהיה כותרתו (האמת, באמצע הדרך קצת התלבטתי וחששתי שאולי זה לא השם הנכון, אבל בסופו של דבר חזרתי למקור).

עברתי את כל השלבים, בחירת עורכת ספרותית/לשונית - תמר לנדאו, עורכת לשונית ומגיהה - ציפי הראל, מעמד וגרפיקאי - מורן דיין מגםוגם ודפוס חבצלת

עד כאן ההוצאה לאור אבל...הפעם צריכה להיות גם חגיגיה! 

הכי מתאים - אירוע השקה.

אירוע רב משתתפים, כל אלה שליוו ומלווים אותי לאורך השנים. 

הכל הכל הוכן ותוכנן בקפידה ו...5 ימים לפני, טרח...אזעקות טילים כטבמים, ממדים מקלטים. בלאגן.

מדינה של הפתעוה ומהומה.

ברור שהכל נעצר.

הזמן עבר, ערימת הספרים הארוזים בקבוצות הסתכלה עלי ואני עליה. 

הממד שלי אסף לתוכו את כל מרכיבי המסיבה וכולנו ביחד עצרנו וחיכנו (לא תמיד בסבלנות יש לומר).

אבל, הנה הגיע זמן רגיעה ומהר מהר לפני שמשהו ישתנה ארגנתי הכל מחדש.

וביום שישי שעבר. חגגנו, משפחה, חברים שאספתי ואספו אותי לאורך השנים וכל הספרים. 

היה מפגש מרגש, חם, טעים כמובן וגם מאוד תרבותי ונעים  (כן אני החתום המעיד על עיסתו). 

פתחנו במפגש של טעמים וחיבוקים ולאחר מכן התכנסנו להקשיב ל 4 סיפורים מהספר שסופרו על מספרי סיפורים ובין לבין הנעימה מיה בשירה ופריטה.

עונג טרום שבת.

חשוב לציין 

הרי הבטחתי שהכל הכל זו המתנה שלי לעצמי. 

אז :

הספר נמכר בעלות נמוכה וכל כל ההכנסות יעברו לתרומה לילדים בסיכון החיים במשפחתונים בכפר שיש לי מקום חם ומיוחד בלב.

תם ולא נשלם

ממשיכה לחלום ולהגשים

 

שבת שמסמנת שיבה של כולם

ושוב

(פוסט שהיה אמור להתפרסם בסוף דצמבר והחליט להתעכב)

 ושוב טסתי, התקבלתי בלבן לבן, שהיתי, הסנפתי, צחקתי, בישלתי, תרגלתי ושייפתי עוד קצת את האנגלית ואת הסבתאות לקטנים וצעירים. 

ראיתי מלא מלא אורות בשלל צבעים והמון מנגינות של חג מולד וחנוכה מתערבבים. חנויות ודוכנים עמוסים ב"רק תקנו, הרי זו עונה של חג ולקנות זה מהמצוות הכי חשובות".

עצי כריסמס למכירה בכל פינה ובכל הגדלים ומותאמים לכל גודל של בית או גודל כיס (למי שמתאים אפילו נמכרים רק ענפים בודדים סימליים). ובין לבין פינה כחולה שזה פה הצבע של חג חנוכה שלא נגיד חלילה ששכחו שגם אנחנו בעניין חג אורות. ושמעתי גרסאות רגיי, בלוז ומטאל לשירי חנוכה שלנו שמושרים כמובן באנגלית רהוטה עם פה ושם שירבוב של מילה בעברית עתיקה.

הטפמרטורות צנחו עוד ועוד והיו תופעות מרהיבות שרק הטבע יכול לעשות. שמיים בהירים נקיים מכל ענן ופתיתי שלג כמו עלי כסף זעירים זוהרים, הכיצד? כשהאוויר כל כך קפוא אך האגם יוצר לחות המים שבאוויר קופאים והופכים לפתיתי שלג יפיפים. בזכות השמים הבהירים וקרן שמש, הם הופכים לכסופים עפים ברוח ונדבקים זה לצד זה לשמשות המכוניות החונות. מופלא.

אחרי כל החום שבפנים וכל החיבוקים, המשחקים, הסיפורים והצחוקים, מגיע הזמן לאסוף ולארוז שוב את המטלטלים להפרד עוד פעם כמו בכל הפעמים הקודמות. עם כל הדמעות החונקות בגרון, לחבק חזק לספוג את הריח ולהגיד שלום ולהתראות בעוד כך וגם כך. 

ושוב לעבור את המסע הארוך כל הדרך חזרה, לזכור שההרים גבוהים יותר וגם האוקיינוסים מתארכים יותר בטיסה ובנסיעה אל הבית והמיטה שלך בחזרה. 

ככה התקבלתי ביום הנחיתה 

וככה יומים אחרי שהגעתי

ככה יוצאים לטיול לעת ערב בשכונה

  ככה זמן מיוחד עם הנכדים

וככה בטיול בפסטיבל אורות מדהים

והלוואי יזכו בקרוב לחזור לבתיהם כל החטופים

וכל המפונים

אותו עץ

 עץ המנדרינות התל אביבי שלי

מרים לי את שולי השפתים למעלה בכל שבוע בשבוע.

אני צועדת בבוקרו של יום מהקפה והמאפה שמגיעים אחרי הרכבת ואחרי האוטובוס אל אי של יצירה ושלווה. בדרך תמיד הראש מלא בהירהורים ואז הוא מופיע. כלומר למען האמת ובכדי לדייק, אני מופיעה אבל כל שבוע מחדש הוא מפתיע אותי, בעובדה שבלב ההמולה, הפיח העשן ויתר תחלואיה של העיר ללא הפסקה, הוא שורד והוא מלא בהדר. 

אף שאף אחד לא מטפל או דואג לו ואפילו אין לו קרובים בסביבה, באיזה שהוא אופן הוא מחייך תמיד ואני מחזירה לו בחזרה.

יש לי חולשה לעצי ההדר. עוד מימים ימימה עת הייתי יושבת על עגלה מאחור והטרקטור היה מושך מלפנים ובבוקר כשהאוויר היה עוד רענן הריח שעלה מהפרדס היה מקיים בי את המשפט "שיכורה ולא מיין". ויש להזכיר ולזכור שתמיד הם ירוקים ותמיד מניבים מלוא הטנא פירות גדולים או קטנים, צהובים או כתומים, שטעמם תמיד מוסיף המון, שריחם בעת הפריחה ריח בושם, שכאמור, הכי נעים שאני מכירה.

עץ המנדרינות התל אביבי שלי גרם לי לחייך היום כפל כפליים. 

כל צמרתו מלאה בפירות שנצנצו הם והעלים הירוקים שסביבם מטיפות הגשם ששטפו אותם. ואני ניסיתי לעמוד על קצות האצבעות להימתח ככל האפשר ולהגיע לקטוף פרי אחד, אך ללא הצלחה. 

בדיוק בעת המעשה והאכזבה עבר איש גבוה עם ילד קטן ואמר "לא בטוח שכדאי להתאמץ, הם חמצמצים".

"בדיוק כמו שאני אוהבת אותם" עניתי

"רוצה שאקטוף לך אחד?"

הנהנתי.

הושיט יד ארוכה, אחז בענף וקטף. העץ התנער בשימחה ושטף את פניו במי גשם רעננים ששהו עליו.

הוא הגיש לי את הפרי עם חיוך רטוב.

בנו הקטן אמר: "אוי אבא, כולך רטוב".

אמרתי "סליחה"

הוא ענה לבנו ולי "קצת מי גשם ברכה, לא נורא".

נפרדנו בתודה ובחיוך.

בוקר נפלא. המשכתי לי בצעדה,

 אני והמנדרינה התל אביבית שלי.

שתהיה לכולנו שנה של שקט, שיגרה קצת משעממת, 

שישובו בנים לגבולם והמון ביטחון פה ובעולם.