ולנטיין, כזה מן זמן

אחרי שנפרדו נשאר בור גדול
אצלו, שהנה סוף סוף העירו אותו משינה עמוקה כמו אותו דוב זקן שמתעורר משנת חורף
ולא מאמין שזה קרה לו שוב. אבריו כולם שם, בועטים ומנפנפים כלפי העולם.
קיבתו הומה וליבו מקפץ בקצב הטאם טאם.
אצלה, שלפתע, התנערה ניעור חזק שלקח אותה בחזרה במנהרת הזמן לאחור.
שיערה התנופף, בעיינה נדלקו אורות כבים, עורה הפך חידודים.
וכמו פתיל גדול קצוב ומדוד
כך קרה כשנפגשו
זרמים, מילים, חושים, ואבק כוכבים.
וכמו אותו פתיל העולה באישו
כך נקצב זמנם
עד שתם.

יום יום אהבה ושמחה