ככה לבד
וכולו עוז ועיזוז.
לבד.
בכל שבוע קורה לו משהו לעץ הזה.
העץ הבודד הזה שעומד על המדרכה ההיא בצומת ללא הפסקה ששם.
מיידי שבוע אני חולפת, נעצרת לרגע ועוקבת.
מיידי שבוע הוא מעורר בי השתאות וגעגועים.
השתאות, על שום מה? על שום התמיה,
איך זה שעץ אחד לבד לא עוצר ולא נח ונותן פריו ומותיר מעשרו בעוד אחרוני פרותיו עדין בצמרתו ולאחר שהפריש את הנותר לכל דיכפין כולל לעורבים העצלים הנעים בבעלות סביבו, סביב סביב.
על אותה מדרכה אפורה ללא הפסקה.
הנה הוא כבר עסוק בהפרחת ניצניו אל מחזור הבשלות הבא.
מיד כשאני מבחינה בניצני פרחיו, עולה באפי זיכרון הניחוח שהפיץ עוד אז, כשעצר אותי מלכת לראשונה. ריח פריחתו הנפלאה לוקח אותי שנים אחורה אל ילדותי, אל אותו פרבר חולות אי שם בטבורה של ארץ, אל בית סבתי והפרבר כולו היה מוקף בפרדסים. באביב פריחתם הלכה לפניהם לכל עבר ואבר. אחר כך שיכרון הזיכרון מרכיב אותי אל שנות נעורי כשהייתי בכפר שכולו ירוק ההוא. בבקרים ישובה עם חברים על פלטפורמה של טרקטור מטרטר. ריח פריחת ההדרים בשעת בוקר קרירה, אביבית מסחרר את הראש והחושים בדרך אל פרדס העשיר בעצים. הריח, הראשון של היום שרק מתחיל, מבושם ומבשם הכל, מנקה את הקורים האחרונים שעוד נותרו מהלילה לפניו. בואכה אל פרדס גדול מטופח ורחב מחבק בזרועותיו.
ופה.
איך זה שעץ אחד לבד, על מדרכה אחת אפורה ועשנה
לא מפחד ולא עוצר.
אני מאוהבת בו.
