היו זמנים שבבוקר יום שישי היה הוא בא נוקש על הדלת.
היא היתה עומדת מוכנה עם תיק קטן על גבה מחייכת אליו חיוך גדול עיניה קורנות.
היתה מסתובבת אל אמה
מחבקת אומרת
"שלום" ורצה, כמעט דרכו אל הדלת. שועטת במדרגות, לא מחכה לו.
נעמדת ליד רכבו החונה, מחכה.
הוא היה מתעכב מעט לדיבור קטן עם אמה.
לאיטו היה יורד במדרגות, צופה בה קצרת רוח מלאת חיות ועליזות.
היו נכנסים לרכב ולפני שהיה מתחיל בנסיעה היה שואל,
"איפה החיבוק שלי?
בלי זה הרכב לא נוסע."
היתה פורסת ידיים ומחבקת אותו מהמושב האחורי.
תמיד צחק בקול גדול.
"לאן נוסעים?" היתה שואלת
"למקום קסום" היה עונה
"אוףף, תמיד אתה עונה אותה תשובה"
והוא היה מחזיר - "ותמיד את נהנית מההפתעה."
כך נהגו במשך שנים, גם כשגדלה, גם כשהלכה לצבא.
תמיד חיבקה אותו כשכבר היה יושב ליד ההגה,
כשבגרה וכבר לא ישבה מאחור וכבר ישבה לצידו, היתה מחבקת אותו מיד כשהתישבה, מניחה לרגע את ראשה על כתפו.
כך ידעה תמיד שתהיה לה כתף כשצריך.
גם היום כשערו הלבין וכתפיו שחוחות.
עדיין יש להם מנהג שהוא אוסף אותה מידי פעם בשבתות.
היא נכנסת לרכב, יושבת רגע ומצפה
"מה עם החיבוק שלי? את יודעת, בלי זה הרכב לא נוסע"
והיא מחבקת ומניחה ראש
הוא צוחק בקול גדול
היא אומרת, "אולי בפעם הבאה אני אאסוף אותך?"
"אולי" הוא עונה
"אולי בפעם הבאה".
