איש של יעדים

לכפר ההוא, הירוק כל ימי השנה, הגיעו נערים ונערות בורקי עיינים ויפי בלוריות. הגיעו ממושבים, ערים מרכזיות, מהבנוניות המתחדשות וגם מהחדשות. הגיעו מהצפוניות, הגליליות מאלה שהפכו ממעברות לישובי קבע ועד לחוליות ואפילו הגיעו כמה מעיר הקצה שאצבעות רגליה טובלות בים. נערים ונערות מכל מיני. היו בני עשירים, בנים יחידים או ממשפחות מרובות, היו בנות תמימות והיו מרדניות. וכולם למדו לחיות ביחד. לעבוד וללמוד. כן, ראשית ולפני הכל לעבוד. העבודה היתה לערך חשוב ומתגמל. אחר כך החברה והחברותא ולבסוף הלימודים ובית הספר. שימי הגיע גם הוא עם עיינים נוצצות מלאות ברצון ללמוד הכל, להצליח לעלות. בא משפחה שהגיעה כמו רבים מארצות אחרות ומנתה לא מעט נפשות ראתה כמוהו בעובדה ששימי בכור הילדים התקבל לזרועות הכפר הירוק תמיד, זכות גדולה שיש לנצלה ולשמוח בה בכל לב. ואכן, שימי יום יום למד. התבונן סביב בסקרנות ובשקיקה. עבד בחריצות והקפיד בקטנה כבגדולה. לא בזבז מעולם את זמנו. כבר בתחילה סימן לו יעדים. אחד הראשונים היה מבטו שנפעם מראש הקהילה הנישא ורם. שימי החליט בינו לבינו ומיד אחר כך הכריז באוזני כל, "אני כשאהיה גדול, ארש את מקומו". בינתיים ראה איך יש בין החברים כאלה שהתחילו לרכוש אופנועים קלים והיו מגיעים או יוצאים רכובים. עייניו של שימי קלו מול אלה ויעד חדש התגבש ונוסף לו מיד. גם אני ארכב על דו גלגלים ממונעים. אצא ואבוא רכוב ויהיו כאלה שיתבוננו בי ויקנאו. בערבים אחרי כל הפעילויות והתפקידים אתגנב בשקט אל הישוב הסמוך ואעבוד מספר שעות במאפיה שפתוחה כל לילה כל הלילה. אמר וכך עשה וכך היה. אסף בשקט ובחריצות את כוחותיו ואצר לקופתו את הכסף שקיבל. מטבע למטבע שטר לשטר. כך במשך חודשים. עיינו חסרות השינה אדומות, תלתליו הקשים אספו גרגרי קמח לבנים. אך הוא עמד במשימה. הסכום הנדרש לרכישה של הדו גלגלי הממנוע הצטבר והיה. סוף שבוע אחד נסע כמידי פעם בפעם לבקר את משפחתו שגרה בעיירה שהפכה לא מזמן ממעברה לקריה. הוא נכנס בשערי הדירה הקטנה, מכל עבר אחיו קפצו לחבקו בשמחה. אימו הביטה בו בגאווה גדולה. אמרה לו "שב יה איבני, שב, הדרך היתה ארוכה ואתה בודאי רעב" שימי רכן וחיבק את כתפיה של אימו "אין בעולם אוכל כמו שלך, יה מאמא. התגעגעתי לריח, ולטעם שרק הידים שלך יודעות לעשות" שימי אכל ברעבתנות את מה שהגישה לו אמו ובסוף בצע את הלחם לנגב טוב טוב את הצלחת שכל הטעמים כולם יבואו אל קרבו. כשסיים, ראה את אמו רוכנת על הפיילה, מכבסת את בגדיו שהביא עימו. היא סובבה אליו פניה ואמרה, "לך תנוח, אתה כנראה עובד קשה שמה, עד שתקום השמש והרוח כבר ילטפו וייבשו את הבגדים ומחר כבר תוכל לחזור עם בגדים נקיים לכפר". שימי עמד לרגע, מתבונן בגבה, בידיה הכובסות, הקמוטות, הכניס ידו לכיסו, נגע בארנקו המלא בכסף שחסך. ראה מול עייניו את האופנוע הקל שבחר. כמה נוצץ היה צבעו האדום. בוהק בשמש וברוח. הוא יכול היה לחוש את תלתליו הנוקשים מתבדרים ברוח בעודו רוכב ביד בוטחת האוחזת בכידון ומחליפה בזריזות הילוכים. הוא יכול היה לראות אפילו את המבטים של כל האחרים והאחרות, מביטים בו בהשתאות. אבל, אבל אז ראה שוב את הגב השחוח של אמו הורתו ואת אצבעותיה האדומות מהמאמץ ומהשיפשוף העז של בגדיו.

באותו רגע ממש החליף יעד ביעד. הוא פנה אליה, ואמר "יה מאמא, קיבלתי עוד יום של חופש. אני לא אחזור מחר בצאת השבת. ביום ראשון בבוקר נלך את ואני לחנות של אדון כספי, נבחר שם את מכונת הכביסה המתאימה, אני אשלם. עבדתי וחסכתי במיוחד בשביל כך".

=

(וכן, שימי הפך לראש הקהילה ויותר - איש של יעדים ומטרות - כבר אמרנו).

נקישה בדלת

 נקישה בדלת

אני ניגשת לפתוח

בכל פעם מחדש כשחיים מגיע לביקור ואני פותחת את הדלת, לרגע אני נבהלת.

הלב עושה קפיצה קטנה והריאות עוצרות לשניה. 

וכל זה למה?

כשאני פותחת את הדלת כל החלל שהדלת הפתוחה מותירה מתמלא כול כולו בחיים.

מלמטה עד למעלה מצד ימין ועד לצד שמאל. הכל הכל מלא בחיים.

ככה במחשבה של רגע שעלתה בי

, אולי השם שלו אמר לגוף תהיה גדול כמו החיים...

חיים לא איש שמן. הוא פשוט איש גדול. גדול באמת. 

שניה אחרי הבהלה בעוד אנו אומרים מילות ברכה מקובלות ואני מפנה את המפתן וחיים נכנס פנימה והחיוך המבויש שלו עולה ונח על פניו, כאילו נעלם הגוף הגדול, זה שהפיק אצל הלב שלי פעימה ומתכנס לאיש חביב ונעים הליכות.

חיים ביקר אותנו פעם בחודש בערך במשך שנה או שנתים  כשהיה מגיע לעיר בענייני עבודתו ועושה אצלנו אתנחתא קטנה.

שנים לא נפגשנו, כי מאז שעבודתו עברה לאזורים אחרים, המפגשים הלכו והדלדלו עד שעם הזמן ואורחות החיים - פסקו.

היתה תקופה שעוד קיבלנו דרישות שלום ומסרנו בחזרה דרך עמיתים ומכרים אך גם זה ירד ונעלם בהדרגה.

שנים לא שמענו ולא ראינו אותו.

השבוע, כשאני במרחק רב, נשמעה נקישה על דלת ביתו של בני.

נגשתי לפתוח את הדלת ולרגע, קפא ועצר ליבי וגם ראותיי עשו עצירת חירום.

המפתן היה מלא מלא. 

תוך שהמבט שלי עולה למעלה לגובה הפנים חשבתי: וואו חיים. פה?!,

לא, זה לא היה חיים.

עמד שם איש משלוחים עם גוף שמילא את כל חלל הדלת מלמעלה עד למטה וגם לצדדים.

היה לו חיוך מבויש שנראה כמבקש סליחה על ההבהלה.

לרגע קטן הרגיש כאילו חיים בא עם המשלוח ביד להגיד "הי, זוכרת אותי?"

בא לרגע קטן

ונעלם.

סופ"ש שקט כמה שאפשר

ולמי שאוהב גם בישולים

כדאי להציץ כאן

https://yardensh.com/

האוניות האלה

14 שנים אחות קטנה

האוניות האלה שבאות והולכות

חותכות, פוצעות את המים

ואדוות רבות כמו עשרות בעלי כנף

מתפזרות עם הרוח שבאה מולם

ואת שכבת שם מול החלון, בכאבייך

נלחמת ונשברת כמו הגלים המתפרקים לרסיסים על השוברים

האוניות באות, עוצרות, פורקות, מתרוקנות

כשהלכת

נעלמו כולן

נשאר רק צבע עייניך

כצבע הים

שגרה שכזו - התרגלתי כבר ואת?

בוקר שלישי, שגרה, השעון מצלצל מוקדם מוקדם, הגוף אומר: 'עזבי, הישארי' והראש מרים בכוח את העפעפיים, אחריו מניע את הרגלים והנה אני בדרך אל הרכבת שאתה אני דוהרת אל יום בעיר ללא הפסקה.

שגרה שכזו.

הרכבת המשקשקת נותנת לי שעה טובה, שעה של שקט פנימי שמתעורר לאט ומתבונן סביב אל הנוף שנשקף החוצה, סוקרת בהדרגה גם את הנוף פנימה, זה האנושי, היושב פה אתי. אני בוחנת אותם במתינות. האם מבטי יעצור על אחד או אחת וזה או זו - האם ישלחו אלי כבמטה של קסם בשילוח אווירי, את סיפורם? אז מיד יתקתקו האצבעות את המילים במהירות, שלא ילכו חלילה לאיבוד.

הרכבת  העמוסה עוצרת, פוערת את פיותיה ודוחפת החוצה את העומדים, צובאים על דלתותיה, כאומרת: 'לכו, צאו ליומכם'.  אני זורמת עם הזרם הגדול אל לב העיר ההומה, נשמרת מכל הרוכבים על כל צורות הגלגלים. מפלסת דרך ומגיעה לאי של שלווה, לסטודיו של מיכל, לשלוש שעות של צירופים בין חלומות להגשמה.

שגרה נפלאה.

כשהשלווה עוטפת אותי בזרועות חמימות, אני שוב יוצאת לצעוד בזו הלבנה שמתנהלת ללא הפסקה. עוצרת לרגע בשדרה הגדולה, צופה אל עבר הכיכר, עוצמת עיינים ורואה את כל ההפגנות. את הכעס, הייאוש, התקווה.

עומדת כך לרגע קטן עד שזמזום על שני גלגלים מאחור מעיף אותי על צידי מכריז, 'זה לא הזמן. התעוררי'. מחזיר את כל כולי לכאן ולעכשיו.

שגרה מכעיסה.

מגיעה אל בית, נוקשת בדלת, הצעיר פותח את הדלת ומיד חיוך גדול

"שלום סבתא, איזה כיף שבאת" אמר והוסיף חיבוק גדול שפגש את החיבוק שלי.

האח יושב על הספה ממול עסוק במסך מרים עיניו "הי סבתא"אומר ומבטו שב והולך ממני.

לפתע קול צורם פורע באוויר – אזעקה.

המזרון נשלף ושלושתנו עליו.

אני שואלת: "מפחד?"-

"לא", הוא עונה, "רק בפעם הראשונה, עכשיו זו שגרה - התרגלתי כבר ואת?".

סופש שקט

אשה רכבת וכובע

שנים רבות חלמה.

עוד מנערותה.
היא ידעה שיגיע יום והיא תגשים את החלום.
ימים עברו חלפו. שנה ועוד שנה. למדה, נישאה הביאה לעולם בת יחידה.
יום אחד בעלה הלך, עזב. הגשים חלום שלו. בלעדיה וללא בתו.
היא לא החליפה את חלומה.

בכל יום ראשון בשבוע כשהלכה לכנסיה היא לה ברור שיום יבוא והיא תיסע מהכפר שלה, תעבור הרים, ערים, נהרות וימים תיסע באוטובוסים עמוסים, ברכבות ומטוסים והיא תבוא ותיגע במקומות שהוא הלך בהם.
המשפט "אשרי עניי הרוח כי להם מלכות השמיים. אשרי האבלים כי-הם ינוחמו. אשרי הענווים כי-המה יירשו את הארץ..." ( הבשורה על פי מתי ד, 6-2). ליווה אותה בימים ובלילות.

אספה רובל לרובל. בעקביות. חסכה מעצמה בכל מה שנראה בעיינה כמותרות.

וכך אחרי ימים, חודשים ושנים רבות עלה בידה לרכוש כרטיסים. לה ולבתה יחידתה למסע אל הארץ הרחוקה. ארץ הולדתו, ומורשתו.
שנה לפני הנסיעה הכל היה מוכן. הכרטיסים, הדרכונים הוויזות, המדריכים והמסלולים.
אפילו המזוודה פעורת הפה עמדה על כיסא בחדרה מתכוננת אף היא.

כמה חודשים לפני היציאה למסע, פרצה בארץ אליה כוונה כל חייה את מצפנה מהומת דמים.
גם עתה כששמעה שהארץ שאליה פניה נשואות רעשה, לא ויתרה.
היא אמרה לבתה ולקרוביה,
אם לא עתה - איי מתי?
והיא באה.
והיא כאן.
בין רעשי המטוסים והידיעות המבהילות, היא מגשימה חלום.
מזכירה לעצמה ולאחרים
שגם הדרך בה הוא צעד לא היתה סוגה בשושנים
אלא יותר בקוצים ודרדרים. 

סופ"ש עם תקווה

בית אקורדיון

לסבתא שלי, סבתא מזל, היה בית בקצה הפרוור החולי והחם. 

בית אקורדיון. בימים רגילים היה הבית קטן, קטן זו אפילו מילה גדולה לתאר אותו, יותר נכון, היה הבית קטנטן.

אבל

אבל בחגים ומועדים כשפרט לעשרת הדיירים הרגילים, מצטרפים ומגיעים האורחים, לפתע, בלי קול, צליל או הכנה מראש היה הבית מתרחב, גודל ומתנפח מתכונן להכיל את כל הבאים. כשהצטרפו מעטים היה הבית מתרחב מעט, כשהיו באים רבים גדל הבית עוד ועוד.

דבר קסם היה לו לבית הקטן בקצה הפרוור החם.

מבחוץ לא השתנה דבר. גם מבפנים נותרו תמיד אותם שני החדרים מטבחון וחדרון לשרותים ולמקלחת. ובכל זאת היה זה בית אקורדיון. תמיד תמיד נמצא מקום לעוד מיטה, לעוד אורח או אורחים. כך לדוגמא היה קורה בחג פסח. הבית הקטנטן שעבר מירוק וציחצוח בידים אמונות שסוייד ובוער מכל גרגיר של חמץ, שריחות תבשילים שבושלו בידים חרוצות מילאו אותו, היה אוסף אליו את כולם.  לפתע היה בו מקום לשולחן גדול גדול שסביבו היו כל האורחים יושבים, מבוגרים וילדים. מעולם לא חשבנו שצפוף מידי או שכדאי להפריד את הילדים מהמבוגרים. כל המשפחה הענפה ישבה מסובה עליזה ונרגשת. 

כך כל שנה ושנה.

נהנים מהבצוותא מההכנות המקדימות הרבות שבעצם היוו מעיין בנית התרגשות הדרגתית לקראת האירוע הגדול: "סדר פסח כהלכתו" שהיה מסתיים בשירה ענקית ובצחוק גדול. הבית הקטנטן והדל בית האקורדיון עשה זאת שוב, הוא הראה

לכולם מה באמת חשוב

שדה והמתנה.

 שוב שדה ושוב המתנות ארוכות לקראת המשך מסע.

מסעות לבד יש בהם הרבה הזדמנויות להתבוננות. התבוננות בעצמך ובאסוציאיות שכל מיני דברים מעלים בך.

והתבוננות באנשים סביבך. הם באים, נשארים זמן מה והולכים. באים אחרים. יש כאלה שאף שיושבים לא רחוק הם שקופים ואחרים אפילו אם רחוקים יחסית, מעוררים את תשומת הלב.

לי יש הפעם המתנה ארוכה בשדה של וורשה. 

מפליא אותי שלהקשיב לשפה המקומית שרוב האחרים מדברים בה, משום מה,  מצטלצלת לאזני מוכרת . 

כן, שמעתי אותה קצת סביבי בילדותי, אבל הדגש הוא על קצת ובכל זאת משהו בה נשמע כל כך מוכר. כמעט כמעט בית. ממש משונה.

שדה התעופה פה הוא די קטן. שדה קטן הוא שדה נוח, לא צריך לגמוע קילומטרים. והעובדה שהמחשב איתי והוואי פי לצידי, הופך את הכל לעוד יותר נוח במצב שבסך הכל הוא לא ממש נוח.

בשדה שנקרא על שם שופן אין בית מלון כמו שיש כיום בהרבה שדות אחרים מה שמקל שם מאוד על קונקשנים בינוניים. כאלה שלא כדאי ממש לצאת אבל היה נחמד לפרוש לאיזה חדרון. פה אין וגם טרקלין הוי.איי.פי לא משהו שכדאי.

מצאתי לי בית קפה בקצה. כזה שיש בו ספות ולא רק כסאות. מאפשר קצת שינויי תנוחה ושקט יחסי עד לזמן טיסת ההמשך אל מעבר להרים ולאוקינוס הגדול.

עוד קפיצה להגיד שלום, לחבק ולגעת ואז שוב כל הדרך הארוכה בחזרה.

ככה זה כששם חלק מהמשפחה.

בית קפה פינתי בשדה התעופה "שופן" מקום להתנחל בו

מבט מהחלון בדרך לשם - צעיף לבן מעונן כיסה והחביא את פני הארצות

שם, ביום האחרון הספקתי לחזות בליקוי החמה דרך המשקפיים המיועדים

גם כל הדרך חזרה לא היתה קלה. מסע דומה. ארוך, צפוף ומתיש.

העובדה שהטיסות אינן כמו שהיו לפני, מאוד מקשה ומסברבלת דרך שממילא ארוכה ולא נוחה.

גם בחזרה נאלצתי לבלות שעות ב"שופן" מכירה שם היטב את כל בתי הקפה והמסעדות אבל הנה אני פה. 

אגב, האירנים חיכו לי בסבלנות שאשוב ורק אז פצחו במופע... 

מבט מהחלון 

 על אחד מאיי יוון בלילה, בדרכי חזרה

(ואולי גם כהכנה למופע האירני)

שתמשיך שבת שקטה

זיכרון ראשון

 

האוטובוס נוסע. עוד אוטובוס נוסע. נופים משתנים. 

חוסר הסבלנות, הקוצים ויתר המרעים מעייפים אותי, הילדה בת השנתיים ועוד כששה חודשים ובוחנים קשות את סבלנותי.

אחרי אין ספור תחנות, עצירות והחלפות אנחנו מגיעות אל הפרוור המנומנם שנמצא עטוף בחול חם.

אני חופנת את ידי בידה החמימה של אימי. היא אוחזת ביד האחרת במזוודה הכחולה הכבדה. אנחנו צועדות כשהשמש ממש מעל, הרגלים טובעות בחול המלהט והבית הקטן נראה רחוק כל כך ובקושי מתקרב.

צעד ועוד צעד ועוד אחד, אנחנו מגיעות. מזיעות, עייפות, רעבות, אל הבית של הסבתא הגדולה והסבתא הקטנה. נכנסות אל חצר קטנה הזרועה בפחים צבועים לבן ומלאים באדמת החול הצהבהבה בהם גדלים צמחי בושם וטעם, נענע ורוּדָה, מיורן ופטרוזיליה, הדס וריחן.

אמא ואנוכי מנערות רגלינו מפתיתי החול שדבקו בנעלים ונכנסות דרך הדלת הפתוחה יש אל זרועותיהן המחכות מחבקות של שתי הסבתות ודודתי הצעירה.

הבית הקטן מוצל וקריר ומשב הרוח משיב גם את רוחנו לצד כוס הלימונדה הקרה שמיד נמזגה.

אני כבר מוכנה לקראת ההרפתקאות הבאות שהביקור הזה יביא עמו.

אך לפני הכל אני נכנסת אל החדר השני, החדר שבו שני חלונות צופים אל הדרך החולית.

אני גוררת כיסא אל אחד החלונות, מטפסת ועולה, מסיטה את הווילון וצופה.

כך עשיתי יום יום במשך כל התקופה.

עמדתי וצפיתי מהחלון אל הדרך.

כששאלו לפשר מעשי

הייתי משיבה:

"אני מחכה לאבא שלי

הוא צריך לחזור מהמלחמה".

עבר חודש עברו חודשיים.

יום אחד הופיע בדרך איש עם תרמיל ואחר כך הופיע בדלת.

כולם חיבקו, התרגשו, שאלו ודיברו. אני עמדתי בצד, התבוננתי.

האיש הסתכל אלי,

חייך חיוך גדול, התקרב, כרע ברך, הוציא מתרמילו חבילת שוקולד גדולה, הושיט אותה אלי ביד אחת ובשנייה רצה לחבק אותי: "דינ'צלה, בואי לחבק את אבא" אמר.

הסתכלתי עליו לרגע, הסתובבתי והלכתי לחדר השני, עליתי על הכסא ועניתי:

"אתה לא אבא שלי, אני עומדת פה ומחכה לאבא האמיתי שלי".

סופש נעים וטוב

בין שתים לארבע

 "בין שתים לארבע, זה זמן מנוחה"

כך היתה אומרת ונוהגת סבתי. האשה המאוד מאוד חרוצה. זו שידה אף פעם לא היו נחות.

"ידים נחות הן ידים עצלות".

בילדותי נהגתי להתארח רבות בביתה שנח בפרפבר העייף והשכוח אי שם ליד המושבה הראשונה שהפכה לעיר גדולה. פרבר שהיה נטוע בחול.

סבתי היתה משכימה קום, מכינה, מבשלת, מתקנת, מנקה, מכבסת ותולה אך בין שתים לארבע היה כל הבית נכנס להילוך של שקט.

כל הנמצאים בו בין שעות אלו היו נכנסים למיטות. ו...שקט. דממה.

 ואני.... השביתו גם אותי מכל מלאכה כלומר, מכל טיפוס, רכיבה, קפיצה, והכי הכי מכל פיטפוט ומכל מילה.

סבל אמיתי. אלו היו שעות העונש שלי.

בשעות אלה, הייתי מציקה לדודתי שהיתה ממושמעת ורגילה במנהג מנוחת הצהרים הקדושה.

לאחר כך וכך נזיפות, הזזתי למיקומים שונים בחדר, קריאת ספר ועוד כהנה, 

הייתי פונה אל קרן אור האלכסונית שחדרה דרך הוילון 

ומתבוננת בקסם של חלקיקי האבק המסתחררים.

הם היו לוקחים אותי אל עולם הדימיון והפנטזיה.

כמו הפיות המפזרות במטה, אבק קסמים ומשאירות לנו חלומות ורודים.

בהתבוננות מרוכזת בתנועתם אפשר כמעט לעשות מדיטציה.

ככה בעזרת חלקיי האבק המפזזים הייתי מעבירה את הזמן שנותר עד לשעה ארבע. 

שעה נהדרת שסוף סוף מותר שוב לצאת, 

לפגוש חברים, להשתובב, לספר סיפורים, ליפול ולקום עם עוד ברך חבולה. 

לחזור לחיים מלאי אנרגיה שבנתיים - בין שתים לארבע - נאספה. 

הייקו

חריץ בתריס

קרן אור

שביבי אבק

מחוללים.

סופש חמים

אל תשכחי

 הטי ראשך אל על

וראי

קרן אור דקה 

פורצת סדק עננים.

אל תשכחי.

"החצבים פורחים באוגוסט" צ'. ל'. שנייר

 ידידה שלי נפטרה.

האמת שפתחתי בהתחלה במילה, חברה שלי... ומחקתי.

כי אילו באמת היתה חברה, הייתי יודעת שהמחלה חזרה ומצבה לא טוב.

אף שהייתי בקשר התכתבות אתה כל שבוע, היא לא שיתפה הפעם. 

לא שיתפה שהמחלה חזרה בכל העוצמה.

אני מכירה אותה מאז ילדותי הצעירה עת עלינו מהעמק אל ההר. היא היתה ילדה עולה, קטנה ויפה, קטנה ממני בשלוש- ארבע שנים. כשילדים קטנים זה פער גדול. אבל, צמחנו יחד כלומר באותה שכונה באותה עיירה קטנה שאמנם הלכה וגדלה אבל זכות הראשונים היא לזכור את שכניהם גם כשעוברים שכונה וגם כשהעירה הופכת לעיר. 

לימים לימדה את צעיר בני,  היתה גם סוג של קולגה. אח"כ אפילו היתה באופן עקיף לגמרי, גם סוג של מנהלת שלי.  

כשהיא ניהלה את אגף החינוך הרווחה והתרבות בעיר שעל ההר ואני ניהלתי את אחד הפרוייקטים.

כשסיימתי את תפקידי ופרשתי פעם ומתפקיד נוסף עוד פעם. כמעט ונפרדו דרכינו.

המפגש הבא שלנו היה כשאני הנחתי סדנא והיא היתה משתתפת מן השורה.

במפגש הראשון מתוך סדרה של 8 קרה ביננו דבר מה, כשמשפט שאמרתי יצר אצלה טלטלה והארה.

מאז שמרנו על קשר.

בעיקר בהודעות. לפעמים במפגשים ולעיתים בשיחות טלפון.

כשנודע לי שחלתה הקפדתי להיות אתה בקשר כל שבוע. לבדוק ולשאול לשלומה. לא משהו מטריד אבל דואג, כזה שאומר, חושבת עליך. מחבקת מרחוק. לא שוכחת.

היא ענתה תמיד ותיארה בקצרה מה עכשיו ומה בתהליך, ככה עד החלמתה. 

מאז, בכל שבוע הודעה קצרה ממני ומענה קצרצר ממנה. בלי פירוט. 

אני לתומי חשבתי שהחיים בשגרה, צינה ושלחה תמונות מחתונת בתה, נכדה שנולדה

 וכל זה בשלב מסויים נוספה לנו שגרת מלחמה. 

לפני שבוע כרגיל כתבתי והיא לא ענתה, כתבתי שוב, 

מה שלומך ומה שלום המשפחה? דממה.

כנראה נסעה להתאווררות, דיברתי עם עצמי, מקווה שכל בני המשפחה שלה בסדר ושום דבר מהמצב שלנו פה לא נגע בהם ממש.

מוצאי שבת, אני מקבלת הודעה מחברה,

"את באה להלוויה מחר?"

"מההההה???

על מה את מדברת?"

"אוי, לא שמעת. חשבתי שהודיעו לך"

כמובן שמיד צילצלתי לברר, מה קרה?

אז כן, המחלה שבה במלוא עוצמתה והפעם היא לא שיתפה.

ואני מסרבת לקבל.

נקודה.

מרוץ שליחות

.לפני כשנה וחצי הייתי בלוויה בקיבוץ לא רחוק. אחות של חברה נפטרה

לא הכרתי כלל את האחות. שמעתי עליה מעט מאחותה, בעיקר סביב מחלתה.  בלוויה,הספידו אותה המון מחבריה

.היא גדלה בקיבוץ, נישאה והתאלמנה במלחמת יום הכיפורים

.נשארה עם ילדה קטנה

.בשלב מסויים עזבה את הקיבוץ ונדדה עד לירושלים. שם קבעה את משכנה

.שם למדה והפכה לרבה של קהילה חמה ומיוחדת

החברים, מילדותה בקיבוץ ומהקהילה ובני משפחתה סיפרו ושזרו את סיפור חייה במילים טובות וחמות

 אחד הדברים שסיפרו שוב ושוב היה על "גלויות" יום שישי מלוות בצילומיה ואליהם מצורפים ציטוטים מיוחדים. היא שלחה להם כאמור, בכל יום שישי והם ממש חיכו וציפו בכל סוף שבוע לקבל אותן בווסטאפ האישי

.הקשבתי וזה נגע בי

ככה כמו חץ קטן זה נכנס אלי פנימה והחלטתי שאני ממשיכה את הרעיון שלה

.לא עם החברים שלה כמובן, אלא עם המעגלים שלי

במשך למעלה משנה וחצי בכל שישי אני שולחת צילום שלי מלווה בציטוט מתאים

.גם כשאני במרחקים אני מקפידה ושולחת

משהו שאומר, הנה עבר עוד שבוע. בואו נעצור לרגע, לפני שהוא מסתיים וחולף

.רגע של מחשבה, חיבור למה שהיה, שעכשיו או בכלל

באופן עקיף רוצה להודות ליעל  ז"ל

שבלי כוונה ודעת מסרה בידי שרביט ואני ממשיכה

וקצת קשור באופן עקיף גם לנושא החם

הנושא החם - תמונות המבטאות אתכם

אלופה בבריחה

 לפני שנים התחלתי תהליך גמילה הדרגתית. 

זה קרה בעקבות ביקורים בארצות נכר ובעקבות השתלטות החדשות פה על כל פינה וזמן.

בתחילה הפסקתי את המינוי של עשרות שנים לעיתון שהיה פותח את הבוקר עם הקפה והסיגריה 

והיה סוגר את הערב במיטה בלי הקפה אך עם הסיגריה.
אחר כך הורדתי את זמן הצפיה בחדשות בטלויזיה ל"ועיקרן תחילה".

בשלב הבא, יש לומר בהדרגה, ויתרתי על תוכניות האקטואליה 

וכך הגעתי למצב שאינני פותחת כלל את ערוצים הישראלים. 

נשארתי עם גלגלצ בנסיעה.
בימים אלה ממש גיליתי את ערוץ 88. 

מוזיקה לאורך כל הדרך. בלי טיפטיפונת של חדשות.

בשעות הבוקר דורי בן זאב הנפלא מנחה והמוזיקה היא ליווי נהדר לנהיגה.
השבוע באחד הערבים בהכנסי לרכב, בהפתעה גמורה,

הקשבתי באותו ערוץ רדיו, לפודקסט על אריק אינשטיין. 

פרק ראשון שנקרא "אריק- רגל פה רגל שם".

תענוג צרוף.

סיפורים מאחורי השירים וסיפורים על האיש. שהיה ממש איש.

אז כן, אני אישה שבורחת מחדשות כבר שנים רבות.

ורק להדגיש שכל הידיעות החשובות מגיעות אלי, בהמון דרכים, אבל הם מסוננות. ממוקדות, בלי פרשנויות על פרשנויות. 

בלי טחינה של התודעה, בלי הצעקות והויכוחים, החזרות, צילומי הזוועות, 

בלי בחירה של עורכים ועוד ועוד. 

יודעת הכל, מעורה ובעלת דעה.
ואם אפשר לשלב את הימים האלה בשירים של אריק על ארץ ישראל ובכלל, את השירים שלמה ארצי, פוליקר וחברים. 

כל אלה בהחלט עוזרים להמתיק קצת את הימים האלה, הנוראים. 

וגם מבט אל הים כשהשמש כבר כולה שם

קצת מרחיב את יכולת הנשימה.

לפעמים, אפילו לדקה שלמה.

מגיעה עוד שבת