ככה

ככה,

לוקחת מטוס וטסה

רחוק.

עמוסה במזוודות.

אחת למלבושים

אחת לריגושים

ועוד אחת

לגעגועים.

עומסת את זו האחרונה

עומסת מראשיתה.

עורמת אותם בערמות

מגוהצים

מקופלים

מסודרים

לפי ימים לפי נושאים.

געגועי מקום

וגעגועי ריח

געגועי פעם

וגעגועי טעם

געגועי גוף

וגעגועי ליטוף

געגועי מילה

וגעגועי מיטה.

ככה

כשלוקחת מטוס

וטסה.

רחוקה.

x

זמן נסיעות

זמן נסיעות

זמן

בין הזמנים,

בין הנופים והשתיקות

זמן באות לי המילים

זמן אחרי המחשבות

כשהצוקים נופלים אל המים

והמראות מחבקים את העין

אז מתגעגעות לי הנשיקות

המילים הרכות

מגע ידיך המלטפות

הנישנוש ההוא

שכולו אתה

וכולו אותי.

זה זמן הנסיעות

שלי.

ופתאום חסר

ופתאום חסר.

נגיעה, המהום

 התנועה הזו של ידך

הפשוטה בי.

יד שעוברת ומלטפת את לחיי

יורדת אל צווארי ומתעגלת

יחד עם גבעותיי ושיפוליי

מתיישבת על המותן

עוצרת לחניה

של מנוחה.

ובכל פעם מחדש

פעימה אחת אצלי נעלמה

מתייתרת

יחד עם העצירה

 הזו של כפך

העוגנת.

ומותני כבר התרגלה

לך

ועכשיו

חסרה

את האתנחתא הזו 

שעושה ידך בליטופה.

מקום

מקום.

הייתי רוצה לקחת אותך יד ביד.

כך, להניח ידך בידי

לצעוד חצי צעד 

לפניך במורד.

להוביל אותך

עצום עיניים

אל הבית הקטן 

ההוא,

הצבוע ירוק

עומד לו לבד.

חלונותיו פעורים מפליאה 

מול היופי הניבט.

לעמוד שם שניים

כמו אחד,

שותקים.

ותפקח!

באחת.

לקחת אותך יד ביד

להראותך

מקום שהקיץ אותי משנת חורפיי.

לקחת אותך איתי

 יד ביד,

 יחד איתי

 לחזות בטלטלתי

זו שניערה בי כלולב, ערבה וזר ענפי הדס,

האירה אתרוגי

העירה אותי.

לגעת בזנבה של שלוותי

ברגעי אושרי הנקי.

יד ביד 

להראותך.

אתה שבא בי

בטבעי.

 שמוסיף בי מילים

שמתענג יחד איתי על שפה

וסיפורים.

אתה

שנוגע אותי.

ידך בידי.

 

בא לי אותך

בא לי

לאהוב אותך עד כלות

נושמת את עורך ומתעוררת חבוקה

לפותה, קרובה ללבך,

בא לי לגעת בך עמוק עמוק

להכניס אותך אלי

מתחת לשמיכותיי

מתחת לכל המַעַטִיים כולם

בלי לפחד

בלי לדאוג

בלי לקוות,

בא לי

לאפשר לך לעשות בי אהבה בלי עיצורים

 נקודות או סופים

כל עוד אנחנו יכולים,

בא לי

לכאוב כל רגע רחוק ממך

להתגעגע אפילו כשאני לרגע במקלחת עם המים הזורמים,

בא לי

אומרת לך את כל הדברים בלי מסננים,

בא לי

לתת,

לקבל,

לענג,

להתחשק,

לאכול,

לרעוב,

לשבוע, 

להותיר,

בא לי.

ולך, גם בא
אותי?





זוכר? זוכרת!

האור טבע מאחורי ההרים

השאיר קו אדווה דק ורדרד

כנזר לראשיהם

משאיר עקבה

מסרב להעלם

 זוכר?

ישבנו שותקים

לבבותינו הולמים

אצבעותינו משוחחות

זוכר?

היו לנו מחשבות

בשפות אחרות

ואהבה בשפה אחת 

יחידה

זוכר?

ידיך ארגו בגופי

ושפתי הרפו מהבושה

 זוכר?

האור טבע מאחורי ההרים

ואתה טבעת בי.

זוכרת!

האיש של פעם והאשה של מילים

 

פעם. כשהיינו נוסעים ביחד לטיולים בארצות אחרות בעיקר,
והיינו יושבים לנוח, לנשום, לאכול או לשוח...
כמעט תמיד היה נקרה על דרכנו איזה איש או אישה או איש ואישה
(ובאחת הפעמים זוכרת בבהירות בריוויירה הצרפתית, במסעדה - אישה איש וכלב מצויץ בזרועותיו של כל אחד מהם, שניהם היו עסוקים מאוד. מאכילים בעדינות ובחתיכות קטנות שנחתכו בקפידה בסכין ומזלג, פיסות קטנות ורכות של סטייקים הכי משובחים שהיו במסעדה את שני הכלבים...) סיטואציה נפלאה...
מיד היה מתעורר בי סיפור והייתי פותחת דף בספר שבראש שלי והייתי מתחילה לספר את העלילה והביוגרפיה הארוכה של אותם אנשים הנקרים בדרכנו.
הייתי מספרת לו סיפור שלם שכלל פתיחה הסתבכות והתרה......לפעמים לאור שאלה (מחויכת) שלו, היתה העלילה מסתבכת או מקבלת תפנית לא צפויה....לפעמים היה הסיפור ממשיך לאחר ימים עם דמויות אחרות שהיו שובות את דפי הספר שלי והייתי מוסיפה פרק חדש בעלילה...
עכשיו, אני מוציאה את הקטנציק הזה שמחזיק בתוכו עולם ומלואו ומתקתקת פנימה מספר משפטים שאני ממציאה לי, בזכות משהו או מישהו שאני רואה
ומעלה בי אסוציאציה או תמונה, לפעמים קטועה לפעמים שלמה.
אני לא באמת שומעת אותם ובטח לא מכירה אותם.
משהו במראה שלהם מביא אלי סיפור קטן.
אשה של מילים.
וכך גם הפעם, עוד בית קפה, הפעם בעיירה קטנה, יפיפייה - אמילי (Amilly ) שמה, כן, גם היא בצרפת אך לא בריוויירה.
ישבתי לבד עם כוס הקפה הרגיל, זה שאני אוהבת ומוצאת בכל מקום לחבק
וראיתי אותו נכנס.
איש באמצע חייו. הקמטים מספרים שכבר למד והתנסה באי אילו מסעות חיים.
התיישב והזמין כוס יין.
הוא הביא אתו משהו שהיה בו הרבה פעם...
היה גלוי שמשהו מאוד משמעותי קרה לו פעם....
ואני ראיתי.
ראיתי שפעם, הוא פגש בה באישה שנתקל בה, כי יד המקרה כך זימן ורצה.
הוא בכלל לא תכנן וכבר היה בטוח, שאת הפרק הזה כבר מיצה.
היא הציתה בו גפרור ישן. גפרור שהיה חבוי היטב והוא חשב שאבד או נשרף.
פעם, הוא רצה בה וכשהתבונן פעם ועוד פעם אל תוך עיינה וצלל, כבר לא התבייש ואמר לה.
הוא אמר לה בהמון דרכים שידע ובעוד המון דרכים שגילה, דרכה.
פעם, הוא נגע בה ורעד כמו מייתר הגיטרה ששכנה בחדרו, עד אז רק הרוח הרעידה אותה
עד בואה של זו.
פעם, הוא נתן לה להכנס אליו פנימה ולהדליק אור קטן
והאור חימם את הכל מבפנים ומבחוץ.
היו רגעים שהוא התעטף בה, שכח את כל מה שהיה מעבר.
ידע אותה, ידעה אותו.
פעם, הוא הקשיב לה וחיבק אליו את השמחה שהיא הביאה לו
פעם הוא העז.
ואז ראה איך נושרים ממנו הקליפות, איך נופלות החומות שעמל עליהן שנים רבות.
הוא ראה שהיא רואה אותו. למעמקים.
ראה ונבהל. פחד.
מאז הוא עסוק בלבנות אותם מחדש,
את החומות.
להתעטף טוב טוב בכל הקליפות שנפלו. והוסיף עוד.
עכשיו הוא עסוק ומשקיע הרבה בלהסתתר,
להתחבא,
מפניה
מפניו.
דואג שהיא לא תבחין בו, או תמצא אותו בשום מקום.
הוא שוקע עמוק בכאב שלו
הוא משקיע המון בכדי להתחבא בתוך תוכו,
כמו דוב זקן המסתתר במאורתו.

עוד אני כותבת לי אותו, את האיש שהביא אתו אל בית הקפה הקטן והחמים, את פעם, הרמתי עייני שוב לבחון אותו,  אולי אראה עוד בו משהו....
אבל הוא כבר לא היה....הוא כבר יצא.
אולי ראה אותי רואה אותו מבפנים?.....

יש אנשים שחודרים לך מתחת לעור...

ויש גם מקומות שכאלו...

 

 

 

העיירה אמילי  - Amilly  שבצרפת