יום שני, 27 במאי 2019

תיק קטן על הגב תיק גדול על הצד..

יום שישי בבוקר
חוזרת מתל אביב צפונה
תיק קטן על הגב, תיק גדול יותר על הצד
צועדת אל המטרה, תחנת השלום והברכה
מגיעה לקניון הגדול ורואה צג דומם ותחנה שוממה.
מה קרה?
מוציאה את החכם מכל אדם.
מתקתקת - ומבינה שהרכבת בימי שישי לא פוקדת את זו התחנה.
נו טוב, רכבת ההפתעות שלנו, מה אפשר לצפות.
שוב יוצאת אל  תחנות האוטובוס מחכה לאחד שיעביר אותי מהתחנה הזו לתחנה הבאה.
משם יש רכבות.
אפילו בבוקר יום שישי.
אני מגיעה לתחנה
עם תיק קטן על הגב, תיק גדול על הצד ועוד שקית עם חלה שנוספה ביד.
הרכבת מגיעה.
רכבת עייפה. רואים שראתה כבר המון המון נוסעים המון המון שנים.
אני עולה. מתיישבת לי עם אנחה. (כי תיק הגב הקטן ותיק הצד הגדול ועוד שקית עם חלה שנוספה ביד שמחו לרדת ממני ולהיות בנפרד).
מיד אחרי שהאנחה התפוגגה בחלל הקרון עולים שלושה, איש ואישה ובחור צעיר.
היא, האישה, שואלת אותי שאלה לגבי תחנה שבדרך. אני עונה תשובה מעודדת והם מתיישבים בסמיכות.
וככה בלי כל כוונות מסובכות או רשמיות אנחנו פותחים בשיחות קטנות.
במשך השעה שגלגלי הרכבת משקשקים על המסילות אנחנו מקשקשים דיבורים על דברים קטנים ואפילו על דברים יותר גדולים
כמו איך זה להיות ילדים להורים מבוגרים שלאט לאט מפילים מעליהם בלי משים ובלי כוונות יכולות כאלה ואחרות... 
ואנחנו עומדים שם די משתאים איך זה יכול להיות...
אחרי פחות משעה ביחד באותו קרון עייפייף אנחנו מוצאים לא מעט נקודות השקה, מחליפים שמות
והופכים אפילו להיות חברים ברשת החברים הווירטואלית הגדולה.
הרכבת מתקרבת לקו החוף, נוף הים הכחול פורץ אלינו ומערבל את שיחתנו הקולחת.
עוד רגע הרכבת מאיטה ואנחנו מתארגנים לירידה.
אני מעלה את התיק הקטן על הגב
את התיק הגדול על הצד
ואת השקית עם החלה אוחזת ביד.
אני מחייכת אליהם, אני מחייכת אלי.
יואל ואורית,
זו חביב ומסתבר שגם אמנים נפלאים.
מדהים איך ככה תוך כדי נסיעה שגרתית אנחנו קושרים קשרים
ויוצרים מעגלים חדשים של ידידים ומכרים.


כשהרכבת נוסעת - חוף כרמל


יום שני, 13 במאי 2019

יש מקומות





אנחנו אספנים של זיכרונות, סיפורים, ריחות, טעמים, פסקולים, מראות ומקומות.
לקטנים של פיסות קטנות או גדולות שנכנסות לתוך סלי הליקוט שלנו.
ציידים של אירועים שנצרבים עמוק בתוכנו.
לפעמים הבלים ולפעמים חשובים, מסודרים ומאורגנים לפי נושאים, 
לפי הקשרים ויש, בסלים מפוזרים, מבולגנים.
נגיד סל אחד כזה סל זיכרונות של מקומות.
מיד כשסל כזה נפתח לו צפים ועולים,קופצים חוויות ומראות ממקומות שונים שאספת וליקטת. 
מקומות יפים, מקומות מרתקים,מקומות מפחידים
מקומות עם זיכרונות נעימים מקומות מעוררי געגועים, מקומות המעוררים צמרמורת או דגדוג. 
יש מקומות שהיה בהם טוב ונעים ובכל זאת לא קוראים לך לשוב.
יש מקומות הזיכרון הטוב מחזיר אותך ואתה שב אליהם שוב ושוב.
ויש מקומות שהיית והם נגעו בך עמוק כאילו היה שם משהו שחיכה לך 
ואתה לו וכשסוף סוף הגעת כאילו התחבקת, אתה והמקום ההוא.
כאילו התמזגת לשם פנימה.
והמקום הפך להיות חלק ממך.
יש מקומות או אולי רק מקום שבכל פעם שאתה נזכר או רואה תמונה, 
לבך מפסיד פעימה
ואתה יודע שלא תוכל שוב לשם
והלב שהחסיר פעימה גם מעצם המחשבה
מתכופף כמעה.
אפילו מטפטפת ממנו דמעה קטנה
אבל
אחרי רגעים הוא מתיישר
"הי, הרי אינני עשוי זכוכית".
הוא מבשר.




יום שני, 6 במאי 2019

תמונה





לעיתים 
תמונה אחת 
לבד
מעירה אלף מילים
מזעזעת את הספים,
מנענעת אותם
כאילו היו ענבלים
מצלצלים.

חצות.

לעיתים.