יום שישי, 30 בספטמבר 2022

בדרך כלל

 בדרך כלל הוא מבלה את שעות האור במשרד שלו

חפון בין תיקי לקוחות וצגי מחשב.

בדרך כלל המספרים והחישובים הם עולמו 

וכמובן שיחות כשצריך עם אלה שלהם הוא נותן שירות.

פעם השיחות, הפגישות - גזלו ממנו זמן רב.
היום הוא משתדל בדרך כלל, להתכתב קצרות במיילים.
אם לעיתים צריך קצת יותר, עושים זאת המזכירה והעוזר. 
הוא מעדיף לנצל את הזמן למה שהוא קורה, "לב ליבה של העבודה"
מידי פעם ולא לעיתים מזומנות הוא נאלץ לעזוב את המשרד לפגישה עם לקוח גדול.
זה אומר, לבטל את "לב ליבה" ליום שלם
ולעסוק בעיקר במה שהוא מכנה "אדוות הכרחיות".
או אז, הוא מעדיף להשתמש בשירותיה של הרכבת. 
היא מאפשרת לנצל היטב את הזמן, לשלוח ולענות למיילים, לדבר קצרות בטלפון,
להכין עוד חישוב ולסיים עוד דוח קטן. 
העיקר לא לבזבז לגמרי את הזמן.
בדרך כלל בשעה זו, כשהשמש כמעט והמזכירה כבר לא 
ושקט בכל המשרד,
הוא מכין את רשימת המטלות למחר. 
המטלות שלו, שלה ושל העוזר-סטאג'ר ששכר.
מכין לכל אחד רשימה על דף.
בדרך כלל.
כשקורה והוא נאלץ לעזוב את המשרד והוא שב ברכבת, 
הוא מכין את הרשימות במחשב הקטן.
שהרי אי אפשר לשנות את כל הבדרך כלל
ומחר, יהיה מחר
ואיך ידעו כולם בלי רשימה מה תפקידם



שבת נעימה
וחתימה טובה


יום שבת, 24 בספטמבר 2022

פעם בשבועיים

 פעם בשבועיים זה התור שלו.

כמו אותם בני זוג פרודים שמשנעים בינהם את הילדים,

כך אתה,  גם הוא ואחותו.

פעם בשבועיים בשבת, לפעמים שבתבוקר לעיתים צהרים, לחילופין אחר הצהרים, בהתאם להתפנות שלו - מעיסוקים, ילדים וזוגתו.

הוא מפנה, מתפנה לשעות אמא.

מופקד על להוציא אותה מלבדותה.

יוצא אתה לטיול קטן, לשבת תרבות או סתם ישיבה עם סנדוויץ מול הים.

לוקח פסק זמן מהמירוץ שלו ומקדיש לה זמן.

מכבה לשעה או קצת יותר את הקשר לעולם.

שואל ובעיקר מקשיב.

בשבתות שלו היא אורזת מראש סבלנות, מחכה לו תמיד עם המון אורך רוח.

כמו שחכתה אז

כשחזר מטיול של הצופים או אחר כך כשב מהצבא.

כך גם עתה.

מחכה ומצפה.

יודעת שקצת לפני יצלצל וישאל, את מוכנה?

והיא תענה, כן, בוודאי, אני כבר יורדת.

והוא יגיד, לאט, לאט. אין מה למהר.

אבל היא, מאוד ממהרת , 

לא להפסיד זמן של נחת 

זמן  קצר של יחד.


שבת ברוכה

ושנה טובה טובה טובה



יום שישי, 9 בספטמבר 2022

היש דברים חינם?

דיליה הגיעה לכאן לפני עשור ויותר מאוזבקיסטאן. עברה מכפר הררי קטן אי שם, אל העיר הלבנה, הפועמת, שלא יודעת רגע של הפסקה.

באה כמו רבות ורבים אחרים. בדרכי העבודה. במטרה ברורה לאסוף ולשלוח כמה שיותר כספים. 

אשה צעירה, חסונה וגרושה. אמא לשני ילדים, בת ובן בגילאי ראשית העשרה. השאירה אותם מאחור תחת חסותה של אמה. עשתה את כל המסע הארוך בכדי להיטיב את מצב בני המשפחה ואולי גם להתרחק מהמסורות והעיינים הבוחנות. 

פה התחילה כעובדת במסעדה רוסית - אוסבקית ומשם אל טיפול בקשישה וכשזו הלכה לעולמה וגם תוקף האשרה הסתיים החליטה דיליה להשאר. לומדת שאפשר גם אחרת.

היא הצליחה להתקיים ובעיקר לקיים שם בכבוד וברווחה את משפחתה הרחבה.
גם הם שם שמחו על בחירתה להיות כאן. שולחת להם מידי חודש מצלצלים ומטלטלים ורחוקה מהלשונות המתגלגלות והמלהגות. 

מנהלת יום יום שיחות חינוך וגעגוע עם הילדים מקבלת מאמה עדכונים שוטפים.


במהרה גילתה שניתן לעבוד כאן מתחת לרדאר בנקיון אצל אנשים פרטיים. הכסף נשקל על ידה במזומנים בלי הצהרות ובאין מסמכים.
הילדים גדלו, למדו באוניברסיאות, רכשו מקצועות מכובדים. היא בנתה לעצמה שם בית רחב ידיים, כשאין בכוונתה לחזור בינתיים.
יום אחד הכירה כאן איש, נפגשו פעם, פעמים אולי שלוש. קבעו  שיצלצל ויתאמו עוד.
ימים אחדים לאחר מכן בדרכה אל חדר השותפות השכור, אחרי שנקתה שני בתים מרווחים וחשה עייפות וגעגועים, נתפסה עי שוטרי ההגירה. 

בלי כבוד הועברה למאסר עד לגירושה. עולמה קרס עליה, היתה אבודה, הנה היא שוב כשלה.
הטלפון צלצל, סיפרה לו על מאסרה, הוא הקשיב שתק רגעים ואמר, יש לי הצעה.

הוא דיבר, היא הקשיבה, נרגשת.

המומה.

אחרי שתיקה קצרה וניגוב הדמעות
השיבה בחיוב.


שעות מעטות חלפו. הוא הגיע, מלווה בעורך דין, עם כרטיסי טיסה לקפריסין.
דיליה שוחררה, נסעו מיד לשער היציאה, חבוקים.
בקפריסין מיהרו למשרדו של ראש העיר, מלאו טפסים, עמדו נרגשים, חתמו בנשיקה. 

מתחילים חיים חדשים.


היא זוכה פה להמשיך בשקט, ללא חשש ופחד מכל שליח של משרד הפנים, חפה מהטרדה של שוטרים עם וללא מדים.
יכולה לחיות את החופש של כאן, להרוויח והמשיך לממן את כולם שם.

מחכה בסבלנות לתעודה הכחולה.

לומדת ומתאמצת לנשום עמוק בהודיה.


והוא,
הוא מקבל אישה לכל עניין וצורך.

חופש? רומנטיקה? מעשה של חסד?
מממ....נגיד.


החיים.
מה שהם מזמנים.

*בפעם הזו, מבוסס על מקרה אמיתי.