חיכיתי מחכה אחכה

חיכיתי.

כמו האדמה ביובשה  - למים

כמו העץ באביב לקרן שמש

כמו העלה בסתיו לרוח

מחכה.

כמו אוהב לאהובתו

כמו חייל לטעם של בית

כמו הנודד לשורש

 אחכה.

אחכה, 
אף שיודעת
אחכה.
 

בלוז הירח

והירח היום

עובד כה קשה

הוא גדול

ומאיר

כמו היה פנס של קסם

מנסה  להזכיר

להזכיר רגעים

של

רעד

כשנגעת

ופרמת

כפתור ושרוך נעל

הירח היום

עפעף לשנייה

כשהבחין

שזנחת

וטיפה ירדה על לחיו הלבנה

כשהבין
שהלכת.



הוא והיא

פתח את המזווה ונתקל בה. עומדת, מביטה למרחוק. סימנים שהשאירה מאחור מדליקים את מסרטת הזיכרון.
יצא אל הגן נשם עמוק. אוהב להתהלך בגן בבוקר. עם ספל הקפה וצחות האוויר. הלך בין הצמחים ובדק נביטה. שוב היא עולה ובאה. מתכופפת מעל הערוגה וזורעת, מלטפת ביד עטופה בפרורי אדמה, עלים חדשים.
ניער אותה מעליו ועבר אל הערוגה הבאה. רצה לבדוק את מצב תפוחי האדמה האם הם מוכנים לאיסוף. מבין העלים הציצה דמותה עם החיוך ההוא.
סובב גבו והחל לפסוע אל היער. רוצה לתת לה לחזור אל קפלי מוחו העייפים ולהירדם שם. צעד על השביל, האבנים מרשרשות מתחת לנעליו. מצא עצמו מתכופף ומרים אבן שטוחה, כמו אלו שאספה. מולל את האבן בין ידיו והצליח להריח את ריח גופה. שמט את האבן ואמר: "די, לכי לך מכאן".
והיא המשיכה לצוץ, בין התבלינים, בריח התבשילים, כשאסף את האפונים בגינה. כשקטף את האפרסקים מן העץ. כשבחן את הקיווי על המטפס, כשירד מהיער נוהג במכוניתו והוא לבדו.
יום אחד הוא לקח את הסמרטפון בידיים עבות. החל לכתוב לה הודעה. ומחק.
עבר עוד יום והעלים שביער נגנו את ניגונה, שמע את קולה קורא בשמו באותה התנגנות מיוחדת של האותיות שהיתה רק שלה. היא נהגה למשוך את זנב שמו ומעלה אותו לאט למעלה.... שוב החל לכתוב הודעה. "בואי..." הניח אצבע על כפתור ה"שלח". ונמחק.
וכך יום אחר יום. הוא מצא אותה בכל פינה. מגיחה לו בשעות שהיא בחרה. בכל פעם חזר ואמר "הזמן, בן אדם....תן לזה זמן היא תלך ולא תחזור".
בערבים, ניסה להטביע ראשו בספרים ובכוס יין, אך יותר משורה או שתים לא הצליח, המילים היו יוצאות במחול. כמו שהיא, היתה רוקדת, עיינה עצומות. היתה נותנת למנגינות להכנס לתוך כפות הרגלים ומשם, אפשר היה לראות איך הן מטפסות ועולות אל השוקיים מנענעות את הירכיים, והאגן היה מחכה מעט עד שתגיע המנגינה אליו וכשהיתה מגיעה, היה האגן אוסף אותה, מתעגל, מתערסל ודוחף את המנגינה הלאה אל השדיים אל הכתפיים אל הידיים. ועינה נשארות עצומות ופניה מדברות....והוא היה שוקט, מסתכל בה פנימה והחוצה. רוצה לעשות בה אהבה אך לא מעז להפריע...וכשסוף סוף הוא אוזר אומץ ומושיט יד. היא היתה נעלמת. באחת.
בכל לילה כשהיה עולה על משכבו מכוון את השעון שבסמרטפון, וחושב: אולי הלילה, כשהחושך כבד והמיטה כל כך לבדה זה הזמן וזו העת לכתוב לה: "בואי! בבקשה! בואי..." אך כמו דוב יערות זקן ועייף הוא פחד.
כך עוברים ימיו ולילותיו עד שבלילה אחד כל הכוכבים נאספו אל חלונו והפריעו את מנוחתו. ליקט שביבים של כוח וכתב לה:
"שיהיה לך יום שישי נפלא. אני מנשק אותך. הדוב הזקן"
באותיות בלתי נראות ובהקלדה נסתרת הוסיף " סליחה, אהובתי. בואי. בבקשה, כי קשה נשימתי, בואי"

מישהו

מישהו קרא לי פעם;

פרח עץ השקד שלי

מישהו אמר אותי פעם;

אהובתי!

בשפתי.

מישהו

לחש באוזני

פייתי יפתי.

מישהו נגע בי פעם

ואני התרתי לו
פתחתי חלון ודלת

עד מעמקי נשמתי,

מישהו

סער בי פעם

מישהו.
מישהו

היה בי פעם
השאיר סימן

ונעלם.



כמה חיוכים?

כמה חיוכים יש לו לאדם?

אחד רגיל, כמעט סתם.

אחד, רך המוקדש רק לילדיו

שהופכם לחסידיו.

אחד, כזה של בוקר,

אחד, מיוחד 

שיוצא מבפנים 
כשמובך,

תם, אמתי, ילדותי,

נוגע בו נוגע בי.

אחד לפלרטוט,

אחד של עצבות,

אחד לחברות,

שנים עבורי.

חיוך של אהבה.

אחד שלפני ואחר לאחרי,

שמתחיל ויוצא בעיניים 
נמרח לאט אל הלחיים

וממשיך עד קצות האצבעות ברגליים.

יש אחד שלא רואים 

הוא נשאר בפנים

שקט, 

מהסוג של השוהים והמתבוננים.

 ועוד אחד שעולה 
מר ומכאיב.

זה, 
כשנעלם האיב.

כמה חיוכים יש לו לאדם?

כך וכך וכך וכך.

כן,
יש עוד אחד,

האחרון,

זה שהוא שובל מאחור

כמסך של זיכרון.

רוצה ורוצה

רוצה.

רוצה לצעוק אותך החוצה.

רוצה

שידעו.

רוצה

שאדבר אותך

כמו את ההוא.

לפתוח דלת
תריס וחלון
לנופף ולהתנופף לשלום.

רוצה,

רוצה שתלך לצדי

ברחוב הראשי

ויראו.
אותך
אותי.

בהכי טבעי.

 

בוא

 

 

בוא.

בוא בזרועות פתוחות לאסוף.

בוא.

רעב וצמא לי.
בוא.
בוא להרוות

בוא.

מתגעגע

בוא.

רוֹצֵה עוד.
ב ו א !

 

 



כי טוב

 

הוא פנה ואמר:
לכי לך מארצך וממולדתך ומבית אמך,
 בואי עד אלי.
ושמעתי הקול
 פעם
 אחר
  פעם.
ובכל פעם
 הנחתי כל מעש
 פשטתי שפה
 פרמתי שורש
וכפתור בחולצה
 ואומר:
הנני.

כבקשתך,
כמצוותי.

השלתי נעלי
חלצתי מורשתי,
התעטפתי ציצית, טלית והינומה,
 באתי עד סיפך
לזמן התקדשותנו.
ונאמור:
כי טוב.

כי
 

טוב!

 

אני באה

 

 

אני באה,
 הפרושות זרועותיך?
הכנת אותך

לכבודי?
אני באה,
אליך.
אני באה,
מרקחות אהבה באמתחתי.
שטפתי גופי במור ולבונה
עברתי ימים
וימות
באה אליך,
ללקט טוב.
אני באה,
כי פרשת רשת חוטים
שקופים וזהובים
ללכוד את הרוח.
במחט עדינה ארגת אותה

תך

אחרי

 תך.
אני באה,
אני באה אליך.
ורדיד של כסף מצועף מלטף את פני הירח המלאים

המאירים את דרכי.
מזכירים לי
כי אלף כוכבים לפחות

יציצו מבעד לחלונך

לקשט באורם את עורי.
אני באה,
למיטתך,

אל ריחותיך.
 ללקט צופך

לפזר אבקתי,

אני באה,

 אליך.

והגדת

 

ויצא הקול

מבעד לענן

נקש על לוחותיי 

וקרא לי לבוא.

והקול פגש את קולי

ואני

אי אני?

בחמישה עשר בו

אוספת מטלטלי בחיפזון

שלא אחמיץ.

עוברת באוויר בחרבה ובים

וליבי נהמה ושירת ים גדולה.

באה אל בין זרועותיך

הכונסות גופי ונשמתי

לתוך גופך.

והגדת לי

והגדתי לך.



הפעם

 

 הפעם

לא רוצה להיות צודקת

הפעם

רק מאוהבת.

הפעם

בלי  פנקס

ויד רושמת.

הפעם

מאהבת.

עוד הפעם,

להספיק

לנגוס

בהנאות הקטנות

להספיג ולספוג.

הפעם,

לגעת

לגשש

למשש

לנשק

לחבק

להסתכל.

לתוך העיניים

לאורך הידיים

שרירי הרגליים

הגב,

שערות החזה.

זכרותך,

כּשישנה וּכְשעֵרָה.

לעצור,

בקמטים הקטנים

שאספת עם השנים.

לספר לך

עם הנץ

כמה חייכתי אותך

בתוכי

כל הלילה.

הפעם

ועוד פעם.

ועוד אחת

אולי.

 



לקדש



 

קדיש וקידוש

ימי חייך

באהבה ורצון והומור גדול

הנחלתנו.

נעצור לזיכרון מעשיך

למנות ימי חייך.

 

ביניהם ימי מנוחות

בנאות דשא,

 וימי חייך

של הליכה בגיא צלמוות.

 

ימי משענת ונחמה

ומחלה.

 

ונטעת בנו נגינות

רעננות, מעוררות ועייפות.

 

ונאסוף רגעים ואהבות

שעוד לא נגעת

ואתה

הלכת בדרכך.

 

יהי זכרך

יישאר בנו

לשמחה.                                           

                                          (א' באדר א')



אשה של מילים

 

 

 

לדבר אותי

בלי.

לדבר אליך

ללא שפתי,

והמילים

שיושבות בי

 מתייסרות

עד ששטות אליך.

מתעוותות, בוכות

אוהבות

ומשלימות.

נוגעות,

לפעמים.

פוגעות ונופלות

לעיתים.

רוצה לטעת בך

בפנים, 

אותיות עתיקות

של שפתי

וזו

שפת אמי

וסבתי

וסבת סבתי

שתפילה מלמלה בה,

ושפתה של דינה

ההיא.

רוצה

שתלטף אותך ביופייה

רב הימים.

שתתענג

על בשלותה

שתנגוס בה

בין תאווה

לעצב,

שתשחק ותשְֹחוק

בה,

כמוני.

אות אחר אות

מילים מילים

ותאהב בי

שוב,

איתה.

 

 

נגיעות

 

 

 

 

 

ואתה נגעת.

עם הרוח

ההיא.
כמו הענן
המתגעגע 
ומלטף
את קו ההר.
 

מבט של שקט.

מתעגל

מעגל

מעַנְבֵּל
מענג
תוכִי.

קולף

אחת אחת

תומתי.

נותרתי

בלי.

ערה

מתנומתי.

גיליתי עוד

 אני.

 



השלושה

 

 

 

 

שלושה,

אני

אתו

אתך

רוקדים שלושה.

 

אתו

רקדנו חיים

 

אתך

דקות

 

אתו

מפריחה עד שקיעה

 

אתך

פרי עסיס

 

אתו

 משמחה עד דמעה

 

אתך

ניעוּרים.

 

אתו

הנחנו אבן.

 

אותך,

שותה

בטיפות ומילים

.

 



ויהי ערב ויהי בוקר חורף

 

 

 

ויהי בוקר ויהי ערב

ויהי זמן שלנו בא.

ואנשק לך

פה ושם
שם ופה

ועוד.

וְאלטף עורך

שאסף אליו קרני שמש

לאַכְסנם בתוכו

לעת חורף.
צָבָע בשוקולד
מתוק,

ללקקו.
 

וַאנשום אותך
וַאנשוף אותך

וַאנשום אִתך
וַאפעָם.

וְאעטוף לִבּתךָ

בידי

לְחממָה.

ויהי בוקר ויהי ערב

ויהי זמן
שלנו
בא.

   

 



בסתיו הזה

בסתיו הזה

הגעתי לכאן

נוגעת בי

נוגעת בך.

עלים נושרים

עצים ערומים

והגלדים שלי

נפלו

מיובשים

מבוישים

משמימים.

גם אני ערומה,

 נשארתי

הלכתי
ובאתי.

בסתיו הזה

מצאתי אותי

מצאתי אותך.
הלב החסר
מַלַא.

אהבה קטנה.



בחלקים

 

 

 

להיות פה,

גוף.

הפנים שם,

רוח.

 

 לחיות בחלקים

 קצוצים.

לפעמים חצאים

לפעמים רבעים.

 

ואין לגעת

ואין ללטף

ואין.

והחסר עולה על סכום חלקיו

ושואל.

 

בין שם לפה

יש ים ושמים

גדולים,

יש בוקר

ולילה

ומיטה ריקה.

 

וענן אחד ששט

וכמיהה גדולה

שלמה אחת.