יום שישי, 29 בספטמבר 2023

לקחנו חודש - לקחתי לעצמי יום

 כשתחיל רעיון החודש לתפוס תאוצה היה ברור שאחפש לי מקום לבקר וללמוד דברים חדשים. 

כתבתי לבעל הדירה ששכרנו ושאלתי אם יש בסביבה פסיפסאית בעלת סטודיו. 

חיפש, מצא ושלח לי את כתובתה של אדריאנה. במקביל גם פה, מיכל פלג, ציינה אותה כאפשרות שבהחלט כדאי לראות ולפגוש.

מיד יצרתי קשר עם אדריאנה והיא ענתה בלבביות שתשמח לארח אותי.

כשהגענו לכאן שוב יצרתי קשר וכתבתי, הנני.

מיד ענתה- ברוכה הבאה, בואי.

בשוטף, פעם בשבוע אני ביום שלי, בעיר הלבנה. אחרי הרכבת והאוטובוס יורדת ישר לקפה וסנדביצון. ככה בכדי לפתוח טוב את היום.

אז גם פה. לקחתי לי יום נסעתי קודם באוטובוס ואחר כך ברכבת לעיר המחוז מיד כשירדתי נגשתי לבית הקפה הקרוב לפתוח ככה ;AREZZO



אדריאנה התנדבה ובאה לאסוף אותי מתחנת הרכבת אל משכנה המיוחד.

ואני, התרשמתי מאוד, צילמתי וצילמתי

והכי חשוב, שאלתי מליון שאלות וקיבלתי המון תשובות טובות.

בעיקר סביב הפסיפס הקהילתי.

 המבואה לסטודיו של אדריאנה


למזלי ליוותה אותה ואותי אשה נוספת, מרגי, שתיווכה ביננו בענייני שפה שהרי איטלקית זו לא השפה שלי ומסתבר שאנגלית היא לא ממש השפה של אנדריאנה. מרגי, מתנדבת כל שנה לאורך שנים רבות ומגיעה כל הדרך ממונטריאול קנדה, לכפר קטן סמוך לארצ'ו לעבוד לצד אדרינה ולהגשים חזון גדול.


אדריאנה (הבלונדינית) ומרגי הקנדית ברחבת הכניסה לכנסיה



הרחבה נעטפה כולה.

 

וקצת מבטים על פנים הכנסיה שיש עוד חלקים בעבודה






והחזון הוא לפספס ולמיאזק את כל כנסית הכפר כולה. מבפנים ומבחוץ בעזרת המוני מתנדבות ומתנדבים שבאים מכל רחבי העולם כך שנה אחר שנה. מי ליום ומי ליותר ושוברים מחברים ומדביקים חלק לחלק. לפסיפס גדול ומדהים. 

בצהרי היום יש מי שבתורנות מטבח מבשל, יש מי שמגיש ומסדר, מי שמפנה ומנקה. כולם אוכלים ביחד באווירת יש לי חג יומיום. 

חוץ מלשאול שאלות גם למדתי טכניקה שעוד לא עבדתי בה של שבירת אבנים עם פטיש וסדן של אבני סמאלטי שנחצבות ומובאות איך לא, מונציה. וגם אופן הדבקת אבנים שונה. בקיצור על זה נאמר, היה לי יום למהדרין.


עוד רגע קט זום על מרגי, המתווכת הקנדית. 

היא באה לאסוף אותי יחד עם אדריאנה מתחנת הרכבת וכבר ברכב אמרה לי מספר מילים בעברית, כמובן שמאוד הופתעתי ואז לשאלתי, אמרה שלפני 45 שנים! כשהיתה צעירה צעירה, היא באה לארץ והתנדבה בקיבות כפר רופין שבעמק בית שאן (העמק בו נולדתי), ושהתה שם במשך חודשיים תמימים. מסתבר שהגעגוע הגדול שלה הוא לאכול פאלפל בעיר השכנה לקיבוץ. 

פאלפל בבית שאן.

הבטחתי שאם תבוא שוב לביקור, אקח אותה לשם אבל אקח אותה גם לפאלפל אחר מאוד מומלץ, כך שיהיו לה שניים להתגעגע אליהם.

גם הרכב לא עמד בזה והפך למפוספס

שבת ברוכה וחג שמח.

אנחנו עוד רגע שבים מחודש תמים

אבל יש לי עוד כמה דברים 

אז יהיו קצת המשכים.

יום חמישי, 21 בספטמבר 2023

לקחנו חודש - מנצלים את הרכב

יום אחרי שחזרנו מהכפרים התלויים על המצוקים, תלויים ולא נופלים, ניצלנו את הרכב לעוד גיחה קטנה.

מאוד קרובה. POPPI, עיירה סמוכה. 5-6 קמ מהעיירה שלנו.

גם לה כמו כמעט לכל הערים והעיירות פה יש את העיר העתיקה. 

פה, בעיירה הזו, העיר העתיקה נפרדת מהחדשה.

העיר העתיקה יושבת על גבעה נישאה ובולטת למרחוק. 

לכן כל כך משכה את עייני והכנסתי אותה לרשימת החייבים.



העיר החדשה (שאליה ניתן להגיע גם באוטובוס מפה, אך לא לעיר העתיקה), נחה לה בשקט ובשלווה בעמק.

מנומנמת גם היא עד מאוד. 

גם כאן כמו בכל העיירות בסביבה, לא פיענחנו את זמני ההתעוררות 

(אם בכלל). 

אבל כן פיתחנו כמה בדיחות סביב העניין.

אז מבלי לעשות הכנות ומבלי לקרוא או למצוא פרטים, שמנו פעמינו 

(ללא וואייז או מדריך או מפות), 

רק לפי העין והגענו לפאתי החומה הסובבת את העיר העתיקה, מבצריה וארמונותיה. 

חנינו ויצאנו לשיטוט רגלי.


בחומה העוטפת סביב סביב נטועים בתים.


והנכנס והיוצא עושה זאת רק דרך השערים.

 העיר העתיקה בתוך החומות בנויה כמעט כולה אכסדראות
מקושתות בין העמודים.


 ובפיאצה המרכזית עומדת לה לתפארה
במלוא הודה
איך לא?
שנימצאת כרגע בשיפוצים נרחבים כולל שיפוץ של הפרסקאות המעטרות את כולה כולל את כל התקרה.


משם אל המבצר המרשים, זה שקרא לי אליו מרחוק - 
"קסטלו דיי קונטי גואידי", 
הוא נבנה ע"י משפחה פיאודלית במאה ה12
ומאז עבר ידים, שיפוצים ושימורים. 
הוא בהחלט גדול ומרשים.

מבט מבחוץ ומבט מבפנים.



שוטטנו בארמון - מבצר העצום.  כיום חלקו הוסב למוזיאון וחלקו מספר את סיפור המקום. 


            ומצאנו שיש בו גם בית כלא לא עליינו, שאליו אלה שכנראה ממש שהזיקו, נזרקו דרך פתח לא גדול אל בור עמוק
ונעלמו לעולמי עולמיא

זו רק בובה להמחשה...

אחרי סיבוב מסביב לחומה
התבוננו במדרגות העולות אל ראש המגדל (רק 105), חככנו, התבוננו שוב...

עוד מבט על הבאר הישנה


ו...בחרנו לצאת אל הרחבה ממול ולשתות קפה 

אל מול הנוף היפה.

כמה נעים ונחמד לגלות פנינים לא מתוכננות ככה על הדרך.

והנופים, נופי טוסקנה מרחיבי לב.







 וכמובן שמצאנו גם את המקומיים - 
איך לא - 
יושבים מול הנוף
ונחים.


נעמת לנו מאוד POPPI
בינתיים נגיד לך צ'או,
או אולי עדיף -
אריבדרצ'י
מי יודע?



יום ראשון, 17 בספטמבר 2023

לקחנו חודש - יצאנו לטיול

 עוד כשהדברים החלו לרקום עור ושרירים (וגם גידים), היה ברור שנשכור רכב למספר ימים לבקר גם קצת במקומות יותר רחוקים.

השבוע שכרנו רכב ולמחרת יצאנו לדרך לכיון צפון מערב אל אזור שנקרא צינקווה טרה- או בעיברית פשוטה, חמשת הכפרים.

הכל התחיל כשראיתי צילום בלי כיתוב לפני הרבה זמן ומצאתי מישהי ילידת איטליה שמיד זיהתה את הצילום ואמרה..."אה צינקווה טרה - בטח. חובה!"

נו, אז אם אמרה חובה - זה חובה.

נסיעה ארוכה מפותלת ומתפתלת בין ישובים,הרים, גבעות, כרמים ומרחבים. 

הכי טוסקנה
רגע לפני בציר

הביאה אותנו לאזור המבוקש. היה ארוך, מעייף אבל שווה שווה.

למחרת הגעתנו יצאנו להכיר ולראות את החובה חובה. 

יחד אתנו באו נחילים ועדרים של אנשים מכל קצוות עולם. 

(באמת, פעם ראשונה שחוותי כל כך הרבה אנשים בחוויות הטיולים שלי). 

נסענו בין הכפרים ברכבת פרוורים שמגיעה לכל אחד מהם בעיקר דרך מנהרות. 


ירדנו בכל כפר לסיבוב התרשמות והתפעלות.



כאן עשינו "הנחת תייר בא לנוח" ויתרנו על טיפוס של 356 מדרגות וקיצרנו עם שאטל שעולה ויורד ועושה חיים קצת יותר קלים. 
גם כך בכל כפר הדרך תלולה ומלאה באתגרים.
סמטאות צרות ויפיפיות שמבקשות להצטלם וקוראות להמשיך ולשוטט בינהם.




לפחות לשנים מהכפרים לא ניתן להגיע עם רכבים. הם נמצאים על מצוקים תלולים הנופלים אל הים. והבתים עומדים איתן.

כמובן כמובן יש את המטפסים האמיצים שקהל גדול משתאה עומד ומחכה לראות אותם קופצים והם אכן מעיזים. הקהל מריע ומוחא כפים.

אגב מעיזים, אני חושבת שהדיירים הקבועים פה הם עם שורשי מוטאציות של עיזים. היכולת שלהם לטפס בזריזות לבתים או למדרונות החקלאיים בהחלט דורשים איזו מוטציה (כן, אני יודעת שיש בעוד לא מעט מקומות בעולם. ואולי זו מוטציה משותפת שהתפזרה לה).

יש כפרים שפשוט אנחנו גולשים לתוכם.

והפלא הזה איך הם הגיעו בראשית לכאן? ואיך בנו ואיך מקיימים חקלאות במדרונות התלולים האלה? לא נתפס.

אגב, לבחור תמונות מתוך המבחר המהמם גם כן לא פשוט. 

שהרי על כל כך הרבה צריך לוותר.

את היום השני הקדשנו לשייט. גם פה, ספינות גדולות בינוניות או קטנטנות ואפילו קייקים לוקחים לסיור בין הכפרים והפעם חווינו לראות את הפלאים מכיוון הים. 


והמים צלולים צלולים ממש מזמנים.







מדהים היופי בכלל ואיך הם גרים כאן בפרט.






חוץ מהכפרים ישנם בתים בודדים שתלויים על המדרונות. להסתכל לראות ולא להבין. איך חיים כך. גורם להרגיש בין הצדעה לשיגעון.

אבל, יפיפה הכי הכי יפה.


ממשיכים לדגום את הג'לאטו. המסקנות נאספות מידי יום ומידי מקום. 
שחלילה לא נפספס ונפגע במישהו.

ויש שייטים שעושים את כל הדרכים הימיות בעצמם. ואולי אחר כך גם הם מפנקים את עצמם גם בג'לאטו אבל בלי רגשות אשם...)))

בדרך חזרה עצרנו רק לרגע. 

כי הזמן דחק אבל הפיתוי היה ענק

רק לגעת, עצירה לרגע עם קפה ועוגה מתוקה - 
שהרי ערב ראש השנה.

נסיעה מפותלת ואיטית בחזרה כשהחשכה לאט יורדת.

כל הדרך תכננו שברגע שמגיעים מיד עוצרים ליד מסעדה ואוכלים ארוחה ענקית בהתאם לרעב ולקיבה המדברת.

והנה מגיעים למרכז העיירה "שלנו",

וכל הרחבה המרכזית מלאה בשולחנות ואנשים ישובים. 

מוזיקה מנעימה לסועדים.

בירור קצר מגלה שזה לא אירוע דתי או לאומי

זה "חג ישוב קהילתי מקומי"

על זה נאמר: אם אין סיבה מבחוץ נעשה לנו מבפנים.

מזכיר לי את הפרוור הקטן והחולי שבו גרה אז סבתי בשנות השישים. 


צילמתי בחטף (וגם בתחושת רעב), 

יצאו קצת מטושטשות אבל אפשר להבין את הכוונה והרעיון







וחוץ מכל אלה היושבים בחוצות. כל המסעדות היו מלאות מלאות...

לא נמצא לנו ולו כסא אחד.

אז אלתרנו ארוחת חג מיוחדת וקטנה. 

עם תפוח בריבה וברכנו על ביצה, לחם ועגבניה והכי חשוב הרמנו כוס יין לשנה החדשה שתהה הרבה יותר טובה מזו שחלפה ועברה.

שנה טובה מלא מלא.