יום שבת, 15 באוגוסט 2020

איש התחנה הנעלמה

לבית הקפה שלי, של בוקר שלישי, נכנס איש שהיה בוודאי אחראי תחנת רכבת שכוחה בערבות מערב כלשהו.

נראה שהיה אחראי שם על הכל: מכירת כרטיסים, הושבה, 

סידור האנשים בתורים מאורגנים ושריקה במשרוקית בכניסה וביציאה.

איש התחנה.  

עם כובע קסקט מעוך שחור שלקח אתו משם וכנראה לא הסיר מעולם. 

חולצתו התכלת מכופתרת עד קצה פומתו. 

כפתוריה כנראה כועסים על הלולאות הרוכסות אותן ומנסות בכוח להיפרע ולעזוב לאלתר. 

השליקס אוחזים חזק בחגורת המכנסיים שלא יברחו חלילה, לוחצים חזק על הכתפיים. 

תיק הגבייה מתארגן מידי פעם על כתף שמאל ויוצר גל בכתף ממול.

כאומר, זה שאני פה ולא שם לא יוצר ויתורים או הקלות. חובת נשיאה והשתתפות - על שתי הכתפיים - זהה. 

המשקפים נחים בהשלמה על קצה האף - נו, טוב, זה המקום הכי נוח עכשיו.

לקח את כוס הקפה הארוזה הציץ הצצה אחרונה בעיתון הפרוס על המדף בצד כשח: נו... שויין, יש פה עיתון,  לא נציץ בו? ייעלב. 
הציץ לשנייה והמשיך למשימה החשובה.
יצא את בית הקפה אל המשך יומו, בחיפוש מתמיד אחר אותה תחנת רכבת נעלמה אותה עזב, הותיר שם כנראה את הפנס שאתו נהג לאותת ומאז מנסה לשוב, למוצאה ולהתאחד אתה, מבלי לעוזבה שוב, לעולמי עולמיה.



שבוע טוב ומחויך

יום ראשון, 9 באוגוסט 2020

חם חם

  כמה חם ולח

והכל מסביב כבד כל כך.
זה הזמן להגיע לגינה הירוקה של חברתי רונה 
שמצליחה לברוא פינה עם מזגן מהטבע גם בימי סאונה אלו.
פינה שמשרה שלווה ושקט בזמן שמסביב לא נח לרגע.
כשישבנו והצטננו ונרגענו סיפרה לי רונה בקול שקט על המקום ההוא 
שמבין העצים הנישאים והעומדים זקוף עם הראש ניבט למעלה,
נפתח חלון אל השמיים שמאפשר לכל הכוכבים 
להתקבץ ביחד ולבוא להיות שם אתך. 
הכוכבים מתאספים בערב אחרי שהשמש הולכת, 
מכל קצוות השמים לחיבוק מיוחד שכולו בשבילך. 
זה קורה בעיקר בלילות נקיים מענן, בעיקר בלילות קיץ חמימים 
ובעיקר כשהשינה יוצאת לריקוד ולא מאפשרת לעפעפיים לצנוח. 
או אז הם מצופפים יחד להרגיע. 
אל אורם הרך של חיבוק הכוכבים מתווספת יד מלטפת כמו אומרת, 
זמן אהבת עולם עכשיו.
רונה רוקמת את המילים בשקט ומספרת. 
אני עוצמת עיניים בכדי לראות את רקמתה מתעוררת לפניי
לאט לאט אני שוקעת בתוך הערסל המתנדנד שבגינה 
ונרדמת בשלווה גדולה.

יום ראשון, 2 באוגוסט 2020

פעם פעם

פעם פעם, לפני המון המון שנים. כשהייתי ילדה מאוד צעירה.

עברנו מהעמק החם אל ראשו של ההר

עירי, היתה גם היא עולת ימים וקטנטנה.

חמישה רחובות קצרים, מרכזון עם מספר חנויות

כל חנות נשאה בגאון את שם בעליה

כולם מכירים את כולם.

כל אחד יודע למי האחר שייך, מהיכן הגיע והיכן גר.

מקום קטן עם רוח ונוף גדול

באותה תקופה, היו דיבורים של הגדולים, בשקט ומאחרי הקלעים, על הנזירות והמיסיונרים שרוצים וחוטפים ילדים, בכדי להעבירם על יהדותם.

אני הילדה, הכי סקרנית, בדיוק בזמנים האלו - כשהגדולים היו מלחששים - היו אזני צומחות לגדלים מפחידים

אפילו מתוך שינה, גם אם הייתי יחסית רחוקה,

כושר השמיעה שלי היה מגיע וקולט צלילים מוסתרים, ממעמקים.

ואלינו, אל העירה המתפתחת, היו מגיעות מידי יום ראשון, עולות מהעיר השכנה, הישנה, בעיקר בקיץ, בשעות אחה"צ, לסיבוב של התרעננותנזירות.

העיירה על ההר היתה קרירה, נעימה, חדשה,ירקרקה

כאילו הזמינה אותן לטיול קצר במחוזות דומים לאיזורי הולדתן.

הולכות היו הנזירות לאטן בקבוצות קטנות.

נושמות אוויר הרים. מטיילות.

לבושות לבן וכובעיהן הצחורים, מעומלנים, מחודדים

מאוד אחרים.

מאוד בולטים!

ואני הילדה, כשהייתי רואה אותן מרחוק, הייתי עושה עיקוף גדול גדול

אך מידי פעם, בעיקר כשהיו מגיחות ממול לפתע!

מיד הייתי מעוותת את פני, לאיזה פרצוף עקום ומעוות ככל שיכולתי ומוסיפה צליעה עמוקה ובוטחת.

השתדלתי מאוד להיות כמה שיותר לא יפה, כי הרי ילדים שנראים עקומים, מעוותים, לא יפים,

מי ירצה בהם? מי יתאמץ לחטוף אותם?

כך הייתי חולפת על פניהם במהירות, דואגת שיראו את פני המעוותות, אך לא יוצרת קשר עין חלילה.

לבי היה פועם בחוזקה עד שהתרחקנו: הם ממני ואני מהםאו אז, הייתי מציצה בגניבה, בודקת, אם אינן בעקבותיי ואם עברתי בשלום שוב את "נסיון החטיפה הברור!"

חלפו ימים, עירי גדלה והשתנתה, אני, גדלתי מעט גם והן, הנזירות, כבר אינן מגיעות.

אך בכל פעם שאני רואה נזירה, בארץ או בארצות נכר, בעיקר כזו שבולטת בלבושה, מסתנן לו חיוך קטן (לא מעוות והצליעה גם היא נכחדה), 

של  זיכרון " חוכמת ההצלה מניסיונות החטיפה".

 Cornette - Wikipedia


רשומה שנלקחה מהפרדסיה והועברה דירה