יום שני, 18 באוקטובר 2021

לחלק לארבע

עולים

עלינו להר עם משאית נושפת. אבא אמא ילדה שעוד רגע וילדה אוחזת יד.

עזבנו את העמק החם באנחה מיוזעת. מחכים להצטנן ואולי לגעת או לרדוף ענן.



על ההר 

פה.

מדרונות ועליות

אבנים גדולות, מסולעות ורוח מדקרת. מעיל להתכסות מהרוח ומעיל להתחבא מהגשם.

מגפי גומי שחורים לבצבץ בין הסלעים ונעלי בית להיכנס לבתים.

העיירונת הפכה לעיירה החליפה שמה. גדלה לעיר תקנה את שמה ולאחר זמן שוב שינתה.

נלחמת על זהותה.

עלינו להר לפני יותר מ 6 עשורים. משפחה קטנה - הרחיבה ידיים

ענפים צמחו, עלה פרי. דור קם והוסיף חדש.

צבענו את הההר בצבע, בצחוק וברוח של טוב. 

שמנו אבנים

עטפנו בהם את המתים.



שמיטה

כל שהיה השתנה

השפות, ההרכבים, המראות. 

המשפחות.

הנוף - נותר דהוי בעיקר. הסלעים כוסו

אנשים הסתלקו הלכו עזבו עברו.

עכשיו אנחנו. 

אורזות. 

חפצים, זיכרונות, רהיטים.

בעיקר שומטות.


יורדות 

יורדות מההר

לגבעות.

בת שהיא אמא אוחזת ביד אמא.

ביחד זזות.

נפרדות 

מתחילות.



יום ראשון, 10 באוקטובר 2021

מספרת סיפור

בין הדברים השונים והמגוונים שאני עושה,

(בזמנים אלו בעיקר בעיקר דברים שאני מאוד מאוד אוהבת),

אני מספרת סיפורים. 

לגדולים.

(רק כשמזמינים😉).

איכשהו אני מאוד אוהבת לספר סיפורים שקשורים לאוכל, למטבח, 

לאווירה של סמטאות ואוויר הרים.

(ואז אני מביאה איתי גם טעימות וריחות😋).

רוב הסיפורים שאני מספרת הם סיפורים שמוחי הלא ממש קודח מחבר וממציא.

אבל,

 לפעמים...

אני נתקלת בסיפור טוב שמושך את אוזני ויותר מכך את ליבי והכי מהכל את זכרוני

ואני מאמצת אותו אל אוספיי ומספרת כשמתאים.

אז הנה סיפור כזה לתחילתו של שבוע ששמעתי ממספר מופלא ששמו 

עומר ראובני  שגם הוא שמע אותו ממישהו שפגש מישהו שסיפר לו...

אהבתי ואספתי :

וולאק איזה רב זה? 

מספרים על סוחר מבצרה שעשה עסקים בבגדד ומרוב שהרוויח, שכח שהשבוע נגמר וחיפש מקום לעשות את השבת. 

השמש כבר עשתה סימנים של כיבוי אורות ובמקרה כזה המקום הבטוח ביותר לדפוק על הדלת הוא ביתו של הרב.
"ברוכים הבאים", אמר הרב כשראה את האורח, "אם תרצה להיות כאן בשבת, זה יעלה לך 50 דינר".
50 דינר?! חשב הסוחר, וולאק איזה רב זה? 
שמבקש ממני כל כך הרבה כסף, אבל גם השבת עמדה לדפוק על הדלת והסוחר בלית ברירה נאלץ לשלם לרב את הסכום הגדול.
"תרצה לשתות משהו?", שאל הרב, "יש תה, ליקר רימונים, עראק עם לימונענע ומיץ גויאבות".
"הסדר לא משנה ותביא גם כמה עוגיות תמרים וצלוחית של תורמוס", 
ענה הסוחר תוך שהוא חושב שאם הרב לא התבייש לבקש כל כך הרבה כסף, הוא כאורח, לא יתבייש לבקש כל דבר שיחפוץ בו.
אחר כך הוא מילא אמבטיה ושפך לשם שמן אלוורה, הוא התנגב בשלוש מגבות והתבסם במיטב התמרוקים. 
אחרי בית הכנסת הוא ישב בראש השולחן ואכל כמו שלא אכל מימיו ומכיוון שיש לנו רק סבלנות לדקות, לא אפרט בכמויות 
הקובה שהכניס לפה ובקציצות הערוק שניגב בחומוס. 
לא אגרגר איתכם את היינות המשובחים ששתה.  
לא אלאה בתאורי לשונות הכבש הממולאים באורז וצימוקים, בעופות המצופים דבש ותפוחים, בסלטים ובזגולות המתוקות שמצץ תוך כדי מציצת הסוכר עם התה, 
במיטה הנוחה ובכריות האווזים, בסביח של הבוקר, 
בהפטרה שקרא, בחמין, בשנת הצהריים הערבה ועוד תופינים שבלע או מצץ.  
כשנגמרה השבת הסוחר נהיה צעיר בעשר שנים מרוב תענוגות, 
הוא פנה אל הרב ואמר "תשמע מעולם לא נהניתי כמו שנהניתי אצלכם בשבת".  
כשרצה ללכת, הוציא הרב את השקיק עם חמישים הדינרים ומסר לו בחזרה. 
"חס וחלילה", אמר הסוחר, "זה הכסף שלך על האירוח כמו שסיכמנו".
ההתבונן בו הרב באהבה ואמר "החמישים דינר הם שלך, 
פשוט רציתי שתהנה בשבת, כאילו ששילמת על האירוח חמישים דינר".




שבוע טובטוב לכולם.


יום ראשון, 26 בספטמבר 2021

שם וכאן.



הריח העיר אותה. מהחלון אל המיטה. משם כמו מטפטף אל האף.

גל אחר גל נוגע בה בנגיעה רכה, מרים לאט את תריסי העיניים העטורים בבושם האהוב. זמן פריחת ההדרים.

היא נמתחת בפינוק במיטה שנשאר בה המון מקום להתעורר בה.

מתרוממת בעצלות גדולה פוסעת אל המקלחת, אל המים שיזרמו, ישטפו וישאירו אותה מוכנה רעננה לעוד יום.

מהמקלחת שלה, כשהמים זורמים, ניתן לראות דרך החלון הגדול המביא את האור הרך של הבוקר, את עץ הלימון הפורח וברקע מאחור את קצף גלי הים הכחול.

היא עומדת מתחת למים הזורמים ומתבוננת באושר גדול בתמונה הנשקפת אליה מהחלון.

אוהבת את המקום שלה. בית לבן עם תריסי עץ ישנים כחולים התלויים על חלונות הבית כאילו היו עפעפיים מנומנמים.

והבית מונח כמו מתנה קטנה באי זעיר בלב הים האדריאטי. כולו שלה.

כשהיא יוצאת עטופה במגבות. אחת שאוחזת בשערותיה והשנייה שכרוכה סביב גופה 

היא שואפת בהנאה גדולה שוב את האוויר המבושם.

נגשת אל המכונה לוחצת על כפתור וריח הקפה המטפטף אל הכוס נמהל בריח הפריחה.

היא לוקחת את כוס הקפה, משחררת את המגבת שאוחזת בשערה, מנערת את השיער הרטוב ויוצאת אל הגינה.

מתיישבת כשכפות ידיה מחבקות את הכוס החמימה ומתבוננת סביבה.

שלווה קסומה.

ערוגות פורחות, עצי פרי עטורי גומות.

צינור מים ישנוני ומנוחש שמוט לו כשפייתו שקועה באחת הגומות מחכה לזרם המים שיעירו.

רחש גלי הים מגביר בהדרגה את עוצמתו.

היא מתעוררת, קופצת בבהלה במיטתה.

הצפה.

כן, זו זו, הישנה...






יום שני, 20 בספטמבר 2021

החליל

 ככה זה כשאורזים למעברים.

זיכרונות, חפצים, סיפורים ותמונות צפים, נכנסים ויוצאים. 


עוד מקום, עוד מקום חדש.

אחרי שעזבו במרחק ועלו על הים, היטלטלו וירדו אל החול, אל החום, אל הצריף, אל המעברה. 

שוב עלו על משאית שדידתה, התאמצה והתנשפה לעלות אל ההר. אחרי כל אלה הגיעו לכאן. להתחיל שוב מחדש.

הוא צעד פה ברוח הדוקרנית בדרכו לבית הספר החדש. עם תיק עור על הגב וכובע שבא איתו משם, מעור דומה לתיק שעל הגב, כובע שמכסה גם את אוזניו. 

אחז חזק ביד החמה של אמו עד שתחושת הבושה גברה והוא הכניס את ידיו לכיסים.

הם נכנסו בשערי בית הספר. אמו פנתה אל האיש שעמד בפתח. הם שוחחו שיחה קטנה ביידיש. הוא, השפיל מבט. מבוייש.

אחרי דקות קטנות הלכו שניהם אחרי האיש אל משרד בו ישבה מזכירה חייכנית.

 האיש היה למתורגמן של אמו. המזכירה שאלה כמה שאלות האיש תרגם לאמו ובחזרה. המזכירה רשמה בזריזות. קמה פנתה אליו בחיוך ואמרה "טוב, אתה יכול להוריד את הכובע. מהראש" והמשיכה, "יש לך שיער בלונדיני כל כך יפה. תגיד לאמא שלום, היא תבוא לאסוף אותך בצהרים ובוא איתי, אני אלווה אותך לכתה החדשה שלך. אני מבינה שאתה כבר יודע עברית. למדת בבית הספר הקודם, נכון?" 

הוא הסיר את הכובע, הושיט לאמו. החל ללכת אחריה מגניב עוד מבט לאחור והנהן בראשו. לא רצה לדבר עכשיו. היה עסוק בדמעות שעלו והיה צריך לסכר.

צעד אחריה כמעט מסוחרר, מסדרון ארוך, צבוע ונקי, אורות חזקים, ציורים על הקירות. 

לא דומה לבית הספר שעזב. שם, גם בית הספר היה צריף שקוע בחול וכאן, הרים, אבנים ובניינים חדשים.

המזכירה נעצרה מול דלת, פנתה אליו ואמרה, "תוריד כאן את המעיל ותתלה כמו כולם על הוו הפנוי ונוכל להיכנס לכתה לפגוש את המורה והילדים".

הוא הוריד את התיק ואחר כך את המעיל, תר בעיניו אחרי וו פנוי בין כל המעילים התלויים.

"הנה, כאן אתה יכול לתלות, הצביעה המזכירה ושאלה: אתה מוכן?"

הוא העדיף שוב להנהן.

היא נקשה על הדלת ומיד אחר כך פתחה אותה לרווחה אחזה בידו ונכנסה לכתה.

היא אמרה כמה מילים לכתה למורה, הוא לא ממש הקשיב אבל שמע את השם רונית, כנראה שמה של המורה שעמדה במרכז הכתה.

המון עיניים ננעצו בו. הקולות של המורה והמזכירה נשמעו לו מעורבבים, ממולמלים.

המורה רונית נגשה אליו, אחזה בכתפו חייכה חיוך קטן, הובילה אותו לאל מקומו בכתה והורתה לו להתיישב. הוא התיישב נעץ עיניים בשולחן ולא הרימן. עקב אחרי רגליה המתרחקות בזווית עינייו עד שהן נעלמו. 

כך ישב בכתה עיניו נעוצות בשולחן עד שנשמע קול צלצול הפעמון. 

הילדים קמו, יצאו, נכנסו, צחקו, צעקו, העיפו כדור נייר מצד לצד. שתי ילדות נגשו אליו ושאלו שאלות. אבל הוא ישב דרוך. לא זז ולא ענה. הבנות גיחכו והלכו. שיעור עובר ועוד אחד והוא חושב על הסנדוויץ' שאמא הכינה לו. זה שמרוח במרגרינה ביד נדיבה ועליו פיזרה סוכר. אבל הוא לא העז להוציא אותו. לא רצה לזוז ממקומו.

אחרי עוד שיעור ועוד צלצול נכנס לכתה מורה. גבוה, עם שפם ובמקום לדבר הוא פתח תיק עור, דומה לזה שלו אך יותר גדול והוציא מתוכו כלי ארוך צוואר מעץ, מנוקב בחורים קטנים עגולים. הוא עקב אחרי המורה בעיניין רב ולפתע שמע גם מילים לא רק מלמולים, כמו ששמע עד עתה.

"חליל" אמר המורה "לכלי הזה קוראים חליל" ותוך כדי הוא סובב את ראשו של החליל וניתק אותו מהצוואר הארוך. הגיש את הפיה אל פיו ונשף. נשמע צליל צורמני, לא נעים. בכתה נשמע רחש של אי נחת.

 הוא כמעט אבד עניין כשהמורה החזיר את הראש אל צוואר החליל הניח שוב את הפיה בין שפתיו. אצבעותיו ריקדו על הצוואר והחורים נסתמו ונפתחו. צליל נפלא מתפזר בחלל. שקט מוחלט שרר סביב, רק קול המנגינה הרכה נשמע. 

המורה ניגן בכלי העץ הקטן והמנגינה כמו עטפה אותו בחיבוק גדול. עכשיו הרגיש עטוף, בטוח וטוב. מבטו מהופנט עקב בריכוז אחרי פיו ואצבעותיו המחוללות של המורה. מקפיד לאסוף ולצרוב בזיכרונו כל תנועה וכל צליל. המורה סיים, הוציא בעדינות את פיית החליל מפיו ואט אט הצלילים התפוגגו ונעלמו והוא שוב הרגיש לבד.

בתוך השקט שהשתרר התכופף המורה אל תיקו והוציא משם מספר חלילים דומים לשלו.

הוא נדרך.

המורה שאל: "מי רוצה לנסות?" הוא לא ידע איך זה קרה אך ידו לא התביישה ועלתה כאילו מעצמה וקולו עלה: "אני אני"

המורה נגש אליו הגיש לו את החליל וחייך "אתה התלמיד החדש, מה שמך?"

הוא לא ענה והושיט יד רעבה אל החליל.

המורה המשיך לחייך וליטף את ראשו. הוא אחז בחליל מישש את הגליל לכל אורכו, אצבעותיו רפרפו על פני החורים הקטנים. מגע העץ המלוטש היה נעים.

המורה המשיך וחילק חלילים לילדים שהצביעו והתפנה להסביר ולהדגים.

הוא הקשיב לכל מילה, עקב אחרי כל תנועה ואז כשהמורה נתן סימן הוא ניסה. הצליל נשמע רך ונעים. כל כולו מרוכז במורה ובכלי.

אחרי כמה התנסויות אסף המורה את החלילים והציע לילדים שעדיין לא התנסו. היה לו קשה לוותר ולהחזיר את החליל למורה אבל הוא הבין שהוא חייב.

לקראת סיומו של השיעור פנה המורה ואמר: "מי שרוצה ללמוד לחלל מוזמן לבוא היום לחדר הספרייה בשעה ארבע אחר הצהרים לשיעור ראשון עם אחד ההורים. צריך להירשם ולשלם".

"כל מי שיצטרף יקבל חליל הביתה. כמובן שצריך להקפיד לשמור על החליל ולהתאמן מידי יום. רק המתמידים יוכלו להישאר ולהצטרף ללהקת החלילנים שלנו".

ליבו ניתר. הוא ידע שהוא יהיה שם בספריה היום בשעה ארבע ובכל יום שיקבע. הוא יצליח לשכנע את אמו והיא בוודאי תבוא היום אתו.

הוא היה בטוח שיהיה בין המתמידים. הוא הרגיש שהמורה הזה, שמחזיק בידו חליל ומפיק ממנו צלילים מלטפים יהיה המורה שלו.

כמו בסיפור ששמע בבית הספר הקודם בצריף שבחולות. הסיפור על החלילן.

לא היה לו ספק שהמורה הזה יהיה החלילן מהמליין הפרטי שלו .

הרי יש לכל אחד "חלילן" פרטי משלו. כך אמרה המורה שם.

רק צריך למצוא אותו.



יום שישי, 4 ביוני 2021

זה זמן טוב

 "לכולנו אב אחד - אברהם.

וכולנו ביחד פה.

זה זמן טוב".

כך אמר האב דניאל מכנסיית "מגדלא" שעל גדות הכנרת, כשביקרתי שם לאחרונה.

 


ישבתי "במסעדה של מחמוד" בעיר שיש לה תחתית.

מסעדה קטנה שממוקמת מול חטיבת הביניים של מנזר הכרמליתים בכנסיית סנט ג'וזף

הזמנו את מנות הבשר שלנו מהוויטרינה והתיישבנו לנשנוש בזמן שצלו לנו את הארוחה.

לידנו התיישב כריסטיאן, הושיט יד אל קערית הזיתים המונחת לפניו ומשם תחב אותם לפיו בדרך אגב, לא מתעמק בפעולה ולא בטעמים.

העיף מבט שוב ושוב לכיוון בית הספר.

מידי צהרי רביעי הוא פה. יושב ומחכה.

לא מתעכב על הטעם, לא בוחן כיצד נעלמים הזיתים תחת ידו ונערמת במקביל ערמה קטנה של חרצנים.

מנגינת צלצול רועם נשמעת מהעבר השני של הכביש. כריסטיאן מותח את צווארו ואחריו נמתח כל גופו.

ערמת החרצנים כבר לא צומחת ועולה.

עוברים עוד כך וכך דקות, לאט לאט עולה לו חיוך קטן על שפתיו  וגם המתח שעומד בכתפיו קצת מרפה.

זה הנוהל בשנים האחרונות. בכל רביעי שבשבוע. כשהשמש מעט אחר חצות. 

הוא יושב ומחכה לגאולתו של הצלצול הגדול אצל מחמוד במסעדה עד שהם מסיימים, מתארגנים, חוצים את הכביש ובאים. בנו ובתו. גאוות ליבו.

כשהם מתקרבים הוא פורש את הידיים לצדדים והם כמו אז כשהיו קטנים, הם מזדרזים ובאים שניהם ביחד לחיבוק הרחב והמתגעגע שלו.

מאז שעזב, הם באים לפה, נפגשים. הוא לא יכול להביא אותם לדירה הקטנה ששכר. יש שם ארונות שראוי לא לחשוף. 

לאחר החיבוק הגדול נכנסים השניים הצעירים למסעדה הקטנה, בוחרים את ארוחת הצהרים שלהם. הוא מחכה. מביט בגבם ומלטף בעיינו שתמיד בשלב הזה דמעה קטנה מגיחה והוא מנגב אותה כבדרך אגב.

הם חוזרים לשבת אתו ועד שהמנות מתבשלות ונצלות הם מספרים לו מחוויות היום, מאירועי השבוע. מוציאים דף של עבודה או מבחן בכדי להראות לו בגאווה מה השיגו ואיך ניצלו בחכמה את זמנם והשקעתם. ליבו מתמוגג. והם שמחים במבטו הגאה.

הוא מלטף את ראש הבן ומקרב לנשיקה את לחייה של הבת.

עונג שעות האבא שלו.

אחת לשבוע.

ב"מסעדה של מחמוד" מול כנסיית סנט ג'וזף, בשולחן שלידי.

כמו שאמר האב דניאל,

"כולנו ביחד פה.

זה זמן טוב".

 

שבת מנוחה

יום ראשון, 16 במאי 2021

ככה זה שכנ-ברים

כששקטו רעשי המלחמה הגדולה

חיים חזרו להיווצר.

אז הם נולדו.

נולדו לשני זוגות שהתגלגלו להרי אורל הרחוקים בעקבות פשעי המלחמה ההיא 

והפכו להיות שכנים.

הם נולדו וסימנו תקווה לחיים חדשים.

שני בנים. מראשית, שכנים-חברים.

יחד. באותו מעון, באותו גן, באותה כתה.

בחופשות הקיץ נשלחו הרחק מביתם לחופשת הבראה ארוכה,

כנהוג באותה מדינה שחרטה על דיגלה מגל ופטיש 

והחליטה עבור אזרחיה כל שאפשר להחליט.

שני החברים גדלו והלכו, למדו, עבדו, בילו, שחו, התגוששו, זה לצד זה.

שומרים אחד על השני, מחזקים, דואגים, תומכים. היו כמעט לשנים שהם אחד.

יחד גילו אזרחות טובה, הפנימו ערכים קומוניסטים ראויים התגייסו לצבא ההוא. 

דאגו לבשר לסביבה שהם לא שונים מכל הצעירים האחרים.

ההורים היו רגועים. ידעו שהם שנים שזה הרבה יותר מאחד

וכשהאחד כתב היו הדברים מיועדים לשני האבות 

וכשהשני כתב מכתב, היה זה מיועד לשתי האימהות.

השירות הצבאי חרט בהם את סימניו, חזרו מפוכחים.

נחרט קמט ראשון במצחו של כל אחד.

בהדרגה השתלבו מחדש בחיי העיר שבהרים הרחוקים ובחיי הקהילה, כנדרש.

הקימו משפחות חדשות ובנו שגרה של המשך שכנות טובה.

יחד, זה לצד זה. 

"שכנ-ברים", כך לאורך השנים, כינו אותם כולם. 

נשותיהם, החברים, בעבודה, בקהילה. ממש כמו אז בצבא, בגן, בכתה.

האחד היה גבוה ודק גזרה עם שיער שחור, עבות ועיניים יוקדות.

והשני, עגלגל, קומתו ממוצעת שיערו זהוב ועיינו תכלכלות, רכות.

לכאורה היו שונים מאוד. במראה בתכונות אבל מחוברים בהמון קצוות.

בעליה הגדולה, כשנפלו החומות, עלו יחד עם המשפחות לארץ המובטחת.

הגיעו לעיר על ההר. 

החליפו הרים בהר.

גם פה, צמודים. שכנים-חברים תומכים, מעודדים, מתעודדים.

התקשו ובמקביל השרישו שורשים.

בנו בית גידלו את הילדים. ביחד. כמו תמיד.

ימי גיל הזהב החלו לבצבץ ולהותיר בהם סימנים.

נחרשו עוד ועוד קמטים.

העיניים התכלכלות, הרכות, של האחד בהדרגה כבו, חשכו.

עז המבט הביט בחברו ואמר: אל תשכח שיש לי שתים.

שתי עיניים. אחת בשבילך ואחת בשבילי.

כל עוד אני פה אתה תראה את העולם כמוני ודרכי.

ככה זה כשאנחנו מאז ועד עולם "שכנ-ברים".


במהלך השבוע אני רואה אותם בבריכה.

עז המבט צועד בראש כשזרועו מהווה משענת נחייה לחברו תאומו.

הוא מוביל אותו בעדינות ובבטחה אל המים החמימים של הבריכה.

הם שוחים "שכנ-ברים", זה לצד זה כמו אז בחופשות ההבראה באגמי רוסיה הרחוקה. 

 

http://cafe.themarker.com/gallery/152202/צילום  

Missm

 חג שקט שליו וטעים


יום שבת, 8 במאי 2021

כפות דקלים או כפות רגליים

 

גוף

הגוף שלנו הוא חלקים חלקים
מתאחדים, משולבים, נסמכים, סומכים ושמחים
עד שלפתע אחד מהם (או חלילה יותר) מתעכבים
או כואבים או משתנים ונעצבים.
פתאום אנחנו מבחינים באיבר זה או אחר כמעט כמו ישות נפרדת. 

לפעמים אפילו מרגישים שנכנסה לשם איזו מפלצת.
ועכשיו המסה השלמה שהיתה גוף שפועל בסכרון ברור ומתפקד בעצמאות 

ובחופשיות, חלק ממנו מקבל פוקוס גדול והאמת אפילו עצום ואפילו עצמאות.



נפש


היום כולנו אומרים: גוף ונפש מקשה אחת.
אומרים, לא תמיד באמת באמת, בפנים - מאמינים. 

עדיין יש כאבי גוף שמיוחסים לנפש בלבד ויש כאבי נפש שמיוחסים לגוף. 

מעט ייחסו ויטפלו ב"בעיה גופנית גרידה" גם בהיבטים של הנפש.
רק לצורך הקצנה, ראיתם פעם מישהו ששובר יד כי נפל 

והוא נשלח על ידי האורתופד במקביל לפיזיותרפיה  -

גם לתרגילי הרפית מתחים ומדיטציה?




כף רגלי הימנית ולצידה כף רגלי השנייה

 

אחד המראות היותר מלבבים הוא לראות תינוק בן שלושה ארבעה חודשים 

מגלה את הידיים ואת כפות הרגליים.
לפני כשלוש  ארבע שנים גיליתי אני את כפות הרגלים שלי.

לא, לא כמו אותו תינוק ובכל זאת...גילוי.

כלומר, גיליתי שהן לא מובן מאליו

שיש להן זכות וטו

ועוד כל מיני זכויות

שהן יכולות להחליט כמה אתרוצץ וכמה פחות.

כמה ואיך אעמוד

כמה ואיך הן אוהבות או לא, קור וחום

ובכלל נעשו דעתניות כמעט כמו הבעלית שלהן

כלומר  אני.

ואחרי תהיה, בדיקות ובדיקות וניתוח (באחת) וצלקת קטנה 

(ועדיין לא ברור עתידה של כף רגלי השנייה).

אני תוהה - מה ספגה לה הנפש במשוואה?

ומה הן, כלומר כפותי, תאפשרנה לי לנעול 

ומה יהיה יחסן של כף רגל א וכף רגל ב לאהבתי ללכת בקיץ ברגל חשופה

להרגיש  ולשאוב למעלה את הרצפה הקרירה?

איך משתלבות כפות התמרים מהכותרת למעלה?

אז זהו שהן הן לא.

גם לא כפות מאזניים.

נשארת כרגע רק עם התעסקות בכפות הרגלים...

ביחד



 ולחוד



 

 

 

יום רביעי, 7 באפריל 2021

"סכנה" מילה של בית

 

 ערב יום השואה תשפ"א

פעם ראשונה שהוא לא אתנו

אבל סיפורי הזיכרונות שלו עדיין פה.

.......

מ1941 עת גורשנו מהבית, אנחנו צועדים ואסור ליפול. אף פעם לא ליפול.

 ........

צעדנו, גם הפעם. שורות. הקולות השתדלו להיות רכים יותר. היינו רק הילדים. היתומים שנאספנו.

העמידו אותנו בשורה ואמרו – זהו. בשבילכם המלחמה נגמרה! רק צריך לעשות עוד מקלחת אחת חמה. להחליף סמרטוטים בבגדים ויוצאים לדרך.

ואני, הבוגר, דוחק את אחי לאחור. התור מתקדם. נכנסת קבוצה למקלחות ואני דוחק אותם לסוף. הראש צריך לעבוד. איך נמלטים מפה. אנחנו הארבעה. חייב למצוא מוצא.

שמתי סימנים בנכנסים. אחד עם שער אפרסמוני ומקורזל היושב על צוואר ציפורי דק וארוך. בוודאי אזהה אותו כשייצא. אם ייצא. והראש פועם והקולות מדברים. אם נתגלגל כחולים אולי לא יטרחו? ואולי נצמד לצריף ונבלע בצללים?

התור מתקדם עוד ואני לוחש: "אחורה, אחורה".

האפרסמוני יצא, צבע שערו צבע גם את לחייו. עיניו התעוררו. עוד תהיתי האם זה הוא? הממורט. אחריו צעדו מתוחי כתפיים ילדים אמתיים.

התור התקדם ואני מתרגע. האמנם מקלחת של מים? האמנם בגדים של אנשים? הפסקתי להדוף אותם לאחור. המתנתי יחד אתם מהוסה. נותן לשתיקה להיכנס פנימה ולהתנחל בגופי. מרפה.

המים זרמו, קיבלו אותי חמימים, מרככים, שוטפים זיכרונות ביעותים. נותן להם לנשור כאן. מרים ראשי. מושיט פני אל הזרם השוטף אל האדמה הכאובה הזו. לא לוקח איתי. לא את אימי לא את אבי לא את אחותי הגדולה לא את סבי וסבתי, גיסתי ושני אחייני התינוקות.

נקי אני יוצא אל הדרך. אוחז באחיי בידי הרחבה, היודעת. עולים למשאיות ונוסעים משם. רחוק. בהדרגה אנחנו פוגשים חיים. פוגשים בני אדם. רואים עיניים אחרות, שולחן, מפה, צלחת, אוכל. מסובים לשולחן הסדר כמו משפחה. עדין מלחמה סביב ובכל זאת מארחת אותנו משפחה יהודית בלב עיר בירה. כמו לפני שרעדה האדמה וזרקה אותנו מעליה.

שוב עולים על משאיות. בדרך אל הים. ילדים, נערים, יָלְדוּת. עולים אל ספינות דייג זקנות, מרופטות ומחייכות. צפופים על הסיפונים. סקרנים, מיטלטלים. שטים כך בים שחור מספר ימים. יורדים מהספינות ומיד עולים על רכבת עצלה האוספת אותנו אל חיקה בעיר שעשנה האוריינטלי צובע בסלסולי מזרח את שמה – איסטנבול.

לאט לאט מתרחקים ממנה אל המרחבים. בתחילה ירוקים ובהדרגה מצתהבים. אפי נח על זגוגית החלון. רוצה לספוג הכל. רוצה לבנות בפנים את המראות. מידי פעם אני מציץ לצדדים אל הישנים. מסדר ראש נשמט או רגל נופלת.

שומע איך מתמזגים הלמות ההתרגשות עם קולות גלגול הגלגלים על המסילות. לב הך, לב רך, לך רב. תך תך תך. רכבת מנדטורית נוסעת לאט.

אוסף בעיניים, שלטים עם אותיות רוקדות, מתגלגלות, מתעקלות במזרחיות מדברית. צריחים מזמרים, צלילים עטופי סופות אבק נשמעים מתערבלים עם אלו של הרכבת. 

 ים כחול נעים סבר מלווה את הדרך. מוסיף חיבוק מחייך. מלטף את כחול עיני, מחבר אל החול. קולות הגלגול על המסילות נמשך נמשכים. לב הך, לב רך, לך רב. תך תך תך. יום ועוד יום ועוד אחד אחריו. רכבת נוסעת לאט.

מנהרה שחורת לוע מאפשרת לעצלה להיכנס אט, אט. שששצ''צאצטשששששיייי, היא שורקת.

שלט כחול לבן משתלשל על כותל האבן החצובה של המנהרה. אותיות מרובעות נוקשות, כתובות עליו. זכר בית, זכר "חדר", זכר המורה המלמד. כל אלה נקשרו פה על השלט קטן, המכריז בעברית:

ס  כ  נ  ה!

העצלה משקשקת וממשיכה לה: לב הך, תך, לב, רך, רך, רך,תך, תך ... 

החלה לצאת מהמנהרה, מהחשכה אל האור.

כולי נרעד, אני מסית את החוטם מהזגוגית מחביא דמעה אל כפל שרוול. 

המילה הזו, האחת! זו המזהירה לכאורה, מזהירה, אך בשפת הקודש ושנות אלפים היא כתובה - "סכנה" - זו המילה, הביאה אותי סוף סוף לחופי מבטחים.

עכשיו ירדה עלי רגיעה שלמה!

אני סובב אל אחי המנומנמים.

אומר להם: "קומו, הגענו הביתה" 

 

3.5.1944 – ראש הנקרה


לזכרם של משה, שרה, דינה וינשטיין, גיסתה ושני אחיינה שנותרו שם וקברם לא נודע.


יום שבת, 3 באפריל 2021

זכרונות

 אולי

אולי בגלל החג

אולי בגלל ימי הזיכרון והעצירה המתקרבים

אולי בזכות האביב המתפרץ ושדות החרצית המאירים

אולי בזכות ההתחדשות.

פריחת ההדרים, זימרת הציפורים.

משהו מדליק  בי זיכרונות

זיכרונות של סיפורים, זיכרונות של מראות ריחות וטעמים





חופשות

בילדותי, בכל חופשה מבית הספר הייתי נוסעת לסבתי.

מבלה שם את רוב ימי החופשה.

היום היו קוראים לזה :"קייטנת סבתא"

הבית שלה היה מונח לו בפרבר קטן ועייף של עיר ראשונה במרכז הארץ

הנסיעה מהבית על ההר לבית הקטן הנטוע בחולות היתה ארוכה ומעייפת.

אחד הסימנים שלי להרגיש שהנה אנחנו מתקרבים, היה השינוי בצבע האדמה

האדמה החומה כהה היתה מתחלפת בהדרגה לאדמה אדמדמה ואחריה לאדמה צהבהבה, 

חולית.

עם השינוי בצבעי האדמה היו משתנים גם צבעי השדות והריחות.

באביב ריח ההדרים הפורחים, פרדסים, המוני פרדסים, אלה היו מעירים ומשמחים כל נשימה.

המראה של שדות החרציות היה מעלה חיוך שאמר, הנה אנחנו עוד קצת, מגיעים.

ומחר נוכל ללכת לקטוף חרציות ולהכין מהן שרשרות, כתרים, זרים

והכי חשוב לקטוף עלה כותרת אחד אחד ולשאול "אוהב לא אוהב" 

(ותלוי כמובן במה היינו מתחילים)))




אבא שלי

אבא שלי לא היה דברן גדול.
מיעט בסיפורים על מה שהיה ובכלל.
כך גם מיעט בסיפורים על הבית והמשפחה שהיו לפני.
לפני הגירוש, לפני, המסעות, המחנות, לפני שהאדמה רעדה ולא שבה לעצמה.
אחרי, לא היה יותר הבית ההוא ולא אמא ואבא ושכנים ומשפחה גדולה.
פעם אחת, בעת של געגוע סיפר
שלבית ההוא היתה גינה והיו מדרגות רחבות בכניסה
ובימי הקיץ, בזמני מנוחה היו מתקבצים על המדרגות 
שכנים ובני משפחה, מדברים דיבורי יומיום, מישהו היה מספר בדיחה
ואמא שלו היתה מגישה תה חם, עוגיות וריבה. כזו שהיא רקחה ועשתה.
תמונת זיכרון קטנה.
כשניסיתי בהזדמנות אחרי כך וכך, להעלות שוב את התמונה ולשאול עוד פרטים,
הניף את כף היד בתנועת ביטול ואמר, "לא, אני לא זוכר עוד..."
איחרתי.



זיכרונות

ככה זה עם זיכרונות
יש שהם באים ויש שהם הולכים.
מעצמם.
לעיתים יש שמשהו או מישהו שמדליק אותם
ויש שהם כבים לעולם.
אני אוהבת שהם באים, הם בדרך כלל מחממים, 
אפילו אלה הכואבים.



חייבת להוסיף גם צלילים

הזמר הזה והשיר הזה בפרט מעלה בי זיכרונות 
בעיקר זיכרונות רכים





יום שישי, 19 במרץ 2021

בשם הגפילטע פיש וחברים

 שורשים

למזלי נולדתי למשפחה מעורבבת.

עוד הרבה לפני הם היו כבר מעורבבים

אולי אפילו יותר ממעורב ירושלמי.

כל דור במשפחה שלי (כולל כמובן אני)

וגם הענפים, בחרו לא דומים להם אלא דווקא בשונים.

גם כשזה היה לא כל כך מקובל - לא בירושלים

ולא במקומות אחרים בארץ.

כך נטמעו להם תימנים, פרסים, תורכים ואשכנזים

לעיסת די.אן.אי אחת

תפוחה ומעניינת.

שפות

באוזני מילדות צעירה שכנו זו לצד זו 

עברית, לאדינו ויידיש באופן הכי טבעי.

ובעיר הצעירה שעל ההר

נוספו עוד ועוד שפות ליפול על אזני

ככה, כמעשה יומיומי.

היתה תקופה שהיידיש סימלה גלות וגלותיות

ואולי גם בגלל זה כמעט נעלמה

היום אוזני מתגעגעות ליידיש וללנאדינו

אלה שדיברו בה סביבי, כבר אינם, 

לצערי.



סבתא

היו לי שתי סבתות

שתיהן מהצד של אמי.

סבתא מזל - שכונתה בפי "הסבתא הגדולה",

וסבתא רבתא אסתר - שכונתה בפי "הסבתא הקטנה"

סבתא מזל היתה בשלנית אלופה.

היא ידעה להכין מעוף אחד ארוחה למאה.

נו..טוב זו טיפ טיפה הגזמה

אבל באמת.

אצלה עוף אחד הספיק למשפחה ענפה כולל שאריות ליום הבא.

סבתא רבתא אסתר -שגם כונתה כאמור בפי "הסבתא הקטנה" ,

תפסה את מקומה במטבח כסו שפית לסבתא הגדולה

שעל פיה יישק כל עניין ודבר.

היא קבלה באהבה את תפקיד הקולפת, המפרקת הקוצצת.

וכך היו השתים אם ובת מבשלות יומיום סירי מעדנות ליום חול, לחג ולשבת. 

מהצד של אבי לא זכיתי, 

בגלל המלחמה ההיא.

סבתא מזל - הסבתא הגדולה


גפילטע פיש וחברים

כילדה אוכל היתה בעיה.

כלומר לא ממש אהבתי

ובכל זאת, בעקבות הערבוב זכיתי וגדלתי לתוך המון טעמים.

באופן שגרתי שכן לו היוך מיט לוקשן (מרק העוף) לצד הדג באגריסטדה (רוטב דג בנוסח ספניולי),

הבוייוס לצד הקוגל, החלדדיץ (גרל קרושה) ליד האווס קון ארוז ( שעועית עם אורז).

כמובן שגם במיה ופול ומידי פעם איזה תבשיל בניחוח פרסי שהיה מתגנב גם הוא לשולחן של סבתי.

ותמיד תמיד היה על השולחן סחוג תוצרת בית, זכר ליציאתו של הסבא רבא שלי יחיאל רצבי, מתימן ולהליכתו במדבר עד לכאן.

הסחוג נשאר על השולחן אפילו כשמצטרפת לצידו בטבעיות, באזור פסח, צנצנת החזרת, 

שאולי בגלל זיכרון צרותיו של פרעה, ירדו המון דמעות בעת הכנתה.

ככה זה אצלנו, שולחן מעורבב לתפארה.

אז בלי להעליב בבקשה.

בזמן האחרון יותר ויותר נשמעים מילים קשות על הגפילטע - פיש וחבריו.

כאילו גם בעניין הזה יש שווים ושווים יותר.

אז הנה, 

אני מוחה!

מן הסתם אני אוהבת כמו רובנו את הטעמים שאמי מכינה (של הגפילט פיש, של הבורקס ושל הקרפלך),

כי ככה זה, 

לדעתי כמו שיש מאמאלושן יש כנראה גם מאמאטעם.

ועם כל הכבוד לסיר הדגים ברוטב אדמדם

פעמים בשנה אני מאוד נהנית מקציצות דגי הקרפיון מפולפלות בפלפל שחור - גם אם הן אפורות .

ודי, 

מספיק עם העלבות.


ולסייפא ברוח "קערת הכל ביחד זה טוב" 

ובהמשך לשרביט המוזקלי - הפעם שניים

גם במוזיקה היה כמובן ערבוב

הנפלא בשיר הזה שבמקור הוא נולד בקטלונית והנה הוא בקלילות עבר לשפת געגועים

ומי שהכיר לי אותו לא היה כלל וכלל מקהלנו.

ככה זה.


ימים טובים עם קצת פחות קיטוב

יום שלישי, 9 במרץ 2021

ים

 מים זורמים

נולדתי בעמק החם

רחוק רחוק מהים.

עוד בזמנים ההם שלא היו רכבים פרטיים ואפילו אוטובוסים זו היתה חגיגה.

כשרצינו להינפש או להתקרר היינו תופסים טרמפ כמשפחה קטנה אל המים הצלולים, 

המתנקים כל הזמן, 

שאין בהם גלים או חול ולא בונים שם ארמונות.

יש דשא ומפלים ומים נקיים, חמימים כל עונות השנה.

נסענו בקביעות לסחנה. 

שם בגיל הרבה יותר גדול כשכבר גרתי שנים על ראשו של ההר

לימד אותי שכן לשחות.

כן, ברור ששם, 

בסחנה.

אני מאוד אוהבת מעיינות ונחלים

כשהמים זורמים, נוסעים צלולים,

הם מנקים הכל - נפש וגוף ואבן



ים

את הים הכרתי בגיל הרבה יותר . 

כלומר, יצא לי לבקר בו לעיתים רחוקות

והיה בו תמיד עבורי גם וגם.

גם משיכה למראה הרחב

לגלים המשנים צבע וצורה

וגם פחות, 

למלח שהיה מתייבש על הגוף, לחול שחודר לכל מקום ונשאר להרבה זמן.

 פעם אחת לפני המון,

בחופשה בקפריסין הטורקית, בלגונה קטנה - 

התענגתי



אבל בדרך כלל

אוהבת לשבת מולו

אם אפשר על כיסא

אם אפשר שהכסא יהיה על דשא

אם אפשר רק להשקיף

אם אפשר להתנתק

או לפגוש סיפור,

לתת לגלים ולשמש שנופלת לאט

ללטף, לנקות להשקיט

ולברך שיש 

ים

ושמים

וזמן.

זמן טוב

זמן ים


ושכחתי....סורי, שרביט מוזיקלי  שאצלי מתמשך לאט לאט.

אז הנה מצרפת גם אם באיחור.

אני לא זוכרת מי הפגיש אותי אתו אבל נשבתי! מהמפגש הראשון ביננו.

הפעם המפגש היה לא רק בשמיעה אלא גם ויזואלי. 

הכלים שהאיש הזה יוצר ומנגן עליהם בהחלט גורמים להשתאות!

טוב, חייבת לציין שלא רק הכלים.

אוהבת את הסגנון, את הוואיב את החספוס

אז תקשיבו גם אתם ותיהנו

SEASICH STEVE