יום ראשון, 21 ביולי 2019

אילו הייתי הולכת אחרי האיש שהלך



הלכנו בירושלים
לפנינו צועד איש.
האיש צר וקצת ארוך אך צעדיו כבדים.
המשא שעל כתפיו ניכר גם ברגליו
בכל פעם שהוא דורך במדרכה הקשה כאילו נעלו מסרבת להפרד ממנה.
ואז היא עולה לאיטה ומגיעה בכבדות השניה.
 צועד לפנינו איש ובידו שקית בד רזה.
צועד לפנינו ומחשבותי הולכות איתו.
לפתע הוא פונה לימין
נפער במבנה שמלווה אותנו לצד המדרכה פתח רחב.
אני מרימה מבט,
שלט.
"בית החולים הצרפתי"
St Louis Jerusalem.jpg
התמונה מתוך ויקיפדיה

בעוד אני מרימה מבט ומבחינה בשלט המציין את המקום 
בלי משים רגלי פונות והולכות אחרי הצל שמותירה צלליתו של האיש 
על מדרכת האבנים המסותתות.
כתפיו  הולכות ונשמטות ככל שהוא נכנס אל תוך המבואה של הבית הגדול והמרשים.
נזירה בלבוש צחור חולפת על פניו ומניעה ראשה אליו כמכרים משכבר 

על פניה החיוורים גם הם כלובן מדיה, חיוך רחמני. 
היא מניעה כלפיו בראשה ומשפילה עינה.
האיש מרים את ידו הפנויה בחופזה ומסדר את הכיפה. 

תנועה לא רצונית כזו שנעשית מעצמה.
אני הולכת אחריו בצעדים מדודים שקטים. רוצה להתמזג עם צלו, 

להיות ולא להיות.
שוב הוא פונה, עתה למסדרון רחב שתקרתו גבוהה עוד יותר ודלתות עץ כבדות כנף טבועות בו.

האיש הארוך והצר מתכווץ עוד קצת.
הוא מאיט צעדיו. פוסע לאט לאט, שקית הבד מטלטלת, רועדת בידו. 

הוא נעצר מול דלת אחת. עומד, מרכין ראש, כאילו סופר, אחת שתיים שלוש!
מושיט יד, מניח על ידית הדלת, דוחף ופותח אותה בכבדות, עושה צעד קטן ועוד אחד אחריו, 

נכנס.
הוא אינו מתעכב לסגור את הדלת אחריו, 

אולי משאיר אותה פתוחה מתוך רצון להימלט כשתגדש הסאה?
אני, נשארת בצל המסדרון.

נשימות כבדות עולות מהחדר.
שומעת אותו אומר בקול חלש:
אני כאן, אתך.
×?×?צא×? ×?מ×?× ×? ×¢×?×?ר ×?×?ס×₪×?ס
התמונה מתוך הנט

יום שבת, 13 ביולי 2019

בקטנות



קטנות מיום בלב הפועם ובחזרה.
לעקוב.
תארו לעצמכם שמישהו היה עוקב אחריכם.
ככה מידי שבוע היה מתבונן בכם בדקדקנות?
איך הייתם מרגישים?
הייתם מוחמאים? מבוהלים?
אז יש עץ אחד, עץ הדר שיושב לו על מפגש רחובות. 
ככה,על המדרכה ואני עוקבת אחריו מידי שבוע.
מאז שבאביב הוא תפס באפי עם ריח פריחה.
אני עוקבת.
מתי הסתיימה הפריחה? מתי חלט העץ פריו ואיך הפרי גדל לאטו?.
 בכל פעם אני משתאה מחדש על עוצמתו מול הפיח, הרעש, 
ההתעלמות של העוברים וההולכים 
על העובדה שאף אחד לא מטפל בו 
ורק מישהו הניח על גזעו שרשרת עבה בכדי להגדיר כניסה לחניה.
הנה אחת קטנה על הפרי שצומח לו לתפארה.


חיוך בקטנה
הולכת ברחוב אחר, לא, בעצם בשדרה
ומשהו שם לי שלט מול העיניים: עצרי והסתכלי!
עכשיו, העלי חיוך, הוציאי את החכם מכל אדם והקליקי
 כך עשיתי!
כן, זה שווה חיוך וגם הקלקה.


בתיאבון בקטנה
צהרים, אני ממש במרכזו של הלב הפועם והקיבה ככה התחילה לדבר מבפנים החוצה.
ואני ממושמעת, מקשיבה ועושה:
מרימה עיניים נותנת להם לשוטט באופן עצמאי הן קולטות את "נחמה וחצי" (נקרא במילעל)
והקיבה שלי מיד קפצה – וואו נחמה וחצי! (במילרע), ממש מתאים לי!
לא התווכחת ונכנסתי
הצצתי בתפריט הצהרים ודי מהר בחרתי (בעיקר שכשהתלבטתי בין שנים המלצר אמר שהמנה השניה – נגמרה)
אז הזמנתי כרובית ממלואה ברוטב על קוסקוס, עם סלט וכוס בירה (לא גדולה).
הוגשה מנה גדולה וטעימה במחיר שניתן להגיד עליו – בקטנה – 55 ₪.


אנשים מסביב
הרמתי עיניים בין ביס לביס וכל מה שהן ראו היה אנשים יושבים לבד 
או בזוגות ועיניהם נעוצות במכשיר הכי חשוב מכולם. 
לא מסתכלים מסביבם.
טובעים במסך כל כולם.

טוב היה יום ארוך
חם חם והטיפות יורדות לאורך הגב ובכלל.
עליתי על הרכבת בחזרה לעיר אחרת. 
רכבת מלאה אבל לפחות לא חמה
ירדתי לקצת טיילת של חוף לשעה קטנה.
עצרתי לנוח ובאו כל מיני לעשות לי קצת נחת רוח 
היו שם שנים שחוללו במחול ברזילאי שגם מכונה - אומנות לחימה – קפוארה


ועוד שניים שגם פצחו במחול אימוני באגרוף בריוני





וילדים שרקדו עם כדור ואחרים שנעו במעגלים על כל מיני כלים.




זהו, סיום יום בקטנה, 
ככה ערב אחרי יום ארוך, אל מול השקיעה.




יום ראשון, 7 ביולי 2019

גינה של קיץ


כל כך חם ולח
אני מטפטפת את עצמי לדעת
לא אוהבת ככה.
נסעתי לרונה
חשבתי על הגן שלה
על עצים מצלים מניעים בזרועותיהם עטופי העלים את הרוח 
כאילו היו מניפות גדולות.
מיד מתערב זיכרון ילדות של הפרבר הנידח 
וצרוב השמש שבו גרו סבתי ואחיה הצעירים של אמי.
שם הייתי מבלה ימים רבים מחופשותיי, 
יורדת מההר אל השפלה החמה והלחה. אל אדמת החול הצהבהבה. 
בתי הפרבר היו נמוכים ודלים, לכל בית גינה מלפנים ושטח גדול מאחור. 
לימים למדתי שהשטח הזה נקרא: משק עזר
וכמו בכל ישוב בארץ באו למקום אנשים עולים מכל העולם. 
גרו זה לצד זה, שונים ודומים. 
כל משפחה ניסתה לעשות כמיטב יכולתה לקיים חיים הגונים והוגנים. 
בכל חלק אדמה ניסו לגדל זיכרונות מהעולם שאותו עזבו, 
חלק צלחו וחלק פחות. 
היתה שם משפחה אחת, יוונייה שעטפה את כל השטח שלה 
סביב סביב בעצי ברוש ניצבים צפופים. עמדו זקופים כתף לצד כתף. 
ביתם הנמוך והקטן היה צבוע בלבן בוהק 
ואת שביל הכניסה עיטרו פחי ירקות כבושים, גדולים,
צבועים ובהם נשתלו צמחי תבלין ריחניים.
כל הבית והחצר נראו שונים מכל האחרים. 
כאילו התאמצו הדיירים לבנות להם בתוך החולות הצהובים - אפרוריים, 
בלב הפרבר העייף והצרוב, גן עדן עטוף וסגור.
לשמחתי היו להם שני ילדים, בת ובן , הבת היתה בסביבות גילי, 
למען הדיוק, היא היתה חברה של דודתי, בהירה. כן, גם אני התיידדתי אתה, 
כך שמידי פעם, לא לעיתים קרובות, במשורה יש להגיד, 
הייתי מוזמנת אליהם אל הקסם של הגן.
כשסביב רתחו הטמפרטורות ואדמת החול בערה, אצלם בגינה נשבה קרירות
שבאה ישירות מצפון הרי יוון המיוערים.
במרכז הגן המוצל עמד ספסל מול מזרקה עגולה מרשרשת קולות מים.
וריח שיח היסמין התנועע באוויר.
כשהייתי מוזמנת אל הגן, היתה יוצאת אם המשפחה עם מגש קטן 
ועליו כוסות עם מים קרים מעורבבים בלימון ובעוד תבלין שלא ידעתי את שמו 
ועוגיות קטנות, כמספר הנוכחים. לא יותר ולא פחות.
כך היה החלום מוגשם במלואו.
בכל ביקור אצל סבתי, בין פסח לסוכות, הייתי מתפללת תפילה קטנה, 
שגם הפעם אוזמן אל הגינה הקסומה ואגע בטעמי גן העדן של אותה שכונה.
ועכשיו, 
אני לא ממש מחכה להזמנה מרונה, חברתי, להגיע אל הגינה הנפלאה שלה. 
אני מרימה טלפון לבדוק שהיא שם, 
נכנסת לרכב, מדליקה את המזגן במלוא עוצמתו 
וכבר מוכנה לזרועותיה המחבקות, ללימונדה הצוננת 
לעצים המצלים והלוחשים: 
טוב שבאת.