יום שבת, 29 ביוני 2019

האישה ברחובות טבליסי (מומלץ להאזין לשיר תוך כדי קריאה)


היא משוטטת חזור ושוב ברחוב חם ומעלה אדי קיץ בטיבליסי.
חולפת על פני, מושיטה זר יבש ביד שלופה מול אנשי הקבוצה.
ממלמלת מילים בשפה לא לנו, עינה ראות לא רואות, שקופים הדדית.
פרח יבש ישן נשמט מאחד הזרים שלה על המדרכה לצידי 
ותוך כדי נפילתו מתפוררים ומתפזרים עלי הכותרת העייפים
ומביאים אלי את סיפורה.
בצעירותה היו גברים מתאמצים על בילוי זמן אתה. 
היא, בחיוך מתוק הייתה בוררת אותם בקפידה כמו היו אורז, אחד אחד.
בחרה רק את אלה שידם הייתה משגת, 
הם הצליחו לבלות זמן מזמנה ולהתענג על מנעמיה.
רבים אחרים היו מסתובבים בקרבתה רוצים ליהנות ממבט קצר שלה ומזיו יופייה.
אולי יצליחו לצוד את עיינה המנצנצות לרגע או אולי אפילו ילקטו חיוך קטן שתשיר למענם.
שיפעת שיער אגוזי כתרה את פניה היפות 
והבליטה את צבע עינה שהיו כצבע העלים הצעירים באביב.
שפתיה הדובדבניות לא הצריכו כל משיחת צבע נוספת.
כשהייתה מהדסת ברחובות העיר בשמלות התפורות בדיוק לפי מידותיה,
תמיד הייתה שעונה של זרוע חסונה עדויה בשעון יקר או לפחות בצמיד רחב מזהב, 
שדאגה למחסורה ונהנתה מדבשה.
כך במשך שנים. זרוע אחת התחלפה באחרת.
בהתחילה היו הזרעות עטורי שררה וממון. בהדרגה, ככל שהשנים השאירו עליה עקבות
ירדו הדרגות של הזרועות הגבריות והתמעטו סימני הממון עליהם. 
לאט גם הצטמצמו והלכו מושיטי הזרוע בכלל.
מי שעוד רצו ליהנות ממה שנתנה ,רצו זאת מאחורי קלעים, 
בסמטאות אפלות, בזריזות במהירות תמורת מעט.
היא, שזכר יופייה וריח עלומיה עוד נשאר בהווייתה פנימה, 
לא מצאה יותר מי שיעריך או ישמח להתקשט בה.
יחד עם יופייה נעלמו הכיבודים והכבוד. נותרה בחוסר תמידי.
היא ממשיכה להסתובב ברחובות העיר המוכרים לה כל כך, שיערה שזקן משוח בצהוב.
שפתיה צבועות באדום עז מעל גדותיהם.
על גופה תלויה שמלה רעשנית שקיבלה ממי שמאסה בה.
הולכת עם זרי פרחים מיובשים שגם בהם מישהו השתמש והשליך, 
מנסה למכור לעוברים וההולכים שאינם רואים אותה.
ואלה שבמקרה עיניהם נפלו עליה, מיד מסבים את גופם בנטיה לצד השני,
שלא תבחין ותנסה להיצמד אליהם בניסיון נואש למכור זר של פעם.
הפרח היבש שנפל התפורר תחת רגלי ההולכים
ראיתי גבר עב צוואר וכרס, תוחב ידו לכיס מכנסיו מוציא מעות ששכנו שם.
מושיט לה מבלי להסב פניו אליה, היא הושיטה יד בשקיקה, 
התכופפה כרוצה לנשק את יד החסד והוא האיץ צעדיו ונעלם.
אולי נזכר בידה התלויה על זרועו והשאירה עקבות מפעם,

שם ברחובות טיבליסי.




שבתי לי מעוד חוויה מיוחדת. רוצה להודות לשניים,
לרמי
ולדויד חסיד, מדריך מופלא שלקח אותנו ביד אמונה ונדיבה.
וכן, גם לחברי קבוצה קטנה ומובחרת.
שבת טובה ומבורכת

יום שני, 17 ביוני 2019

ויש את האיש


ויש את האיש עם השיער הארוך ארוך ארוך ארוך ארוך
קצותיו נוגעים בפרקי הברכיים האחוריים.
מלופפים ברסטות אפורות צהבהבות ישנות
רסטות ארוכות שנים ואלו אסופים ביחד במקלעת בד שחורה.
הוא שולה מתוך הקופסאות המסודרות ומאורגנות, זיכרונות שעברו גילולים,  
מוציא סיפורים שעברו מיד ליד אצל אנשים.
חפצים שהשנים מאז יוצרו הוסיפו להם שכבות פטינה מלאות נפתולים.
ידים רבות שנגעו, השתמשו, מיששו, והניחו בצד כחפץ שאין בו יותר.
בכל שבוע ואולי אפילו פעמים בשבוע הוא מסדר
את דוכנו בבוקרו של יום ולעת ערב אוסף את הנותר
עד להוצאתם לאוויר העולם בפעם הבאה..
פותח עיתונים ישנים שבתוכם מאוכסנים, ישנים החפצים.
מוציא אותם בליטוף רך לפני שמניח על השולחן שלפניו.
מגלגל כל עיתון בחזרה לאסוף לתוכו אחר כך,
 את החפץ שנותר ולא נקנה ביום הזה ומייחל ליום הבא.
כשאתה נעצר מול הדוכן ומתבונן בחפץ העומד מסודר ושואל שאלה,
תמיד יש לו את סיפור גלגולו של האובייקט, מאז שהחפץ שנולד ועד עתה.
אני מניחה שהרבה פעמים הסיפורים נולדים בין הרסטות הארוכות
וככל שהרסטות מתארכות כך גם סיפורי החפצים מקבלים עוד ועוד מילים.
הוא מסדר את דוכנו בקפידה רבה.
דואג לעצב אותו כך שיצור אווירה, יוצר זרימה.
יכול להיות שאפילו מניח חפץ מסוים שבחר למכור היום
בנקודה גונבת עין.
אני מתבוננת בו מידי שבוע,

מרכיב דוכן חפצים וסיפורים 
בונה אותם מההתחלה בסבלנות אדירה.


יום ראשון, 9 ביוני 2019

הם באים אלי



הם באים אלי.


ככה בכל פעם מישהו מהם צץ ומגיע לביקור. לא. בלי להודיע.
בלי לשאול אם מתאים לי או אם בא לי לארח.
בדרך כלל הם באים לבד. אבל בהחלט לפעמים אחד בא ואז גם אחרים. 
שכאילו שומעים שהוא פה, אז גם הם באים ומצטרפים.
הם לא צריכים מקום מיוחד
. הם לא מחכים שאהיה פנויה 

בבית או בפינה שלי. 
הם יכולים להצטרף אלי תוך כדי הליכה או ישיבה בבית קפה, 
אפילו כשאני בחדר כושר 
אוספת בכוח את כוח הרצון שלי. 
הם יכולים להופיע כשאני צופה בסרט, קוראת, אוכלת. 
הם מגיעים בארץ או במקום יפיפה בארצות ניכר 
כשאני מתמוגגת מול נוף, ריח או טעם נפלא. 
אפילו אם אני בחברתם של אחרים מדברת בלהט כמו שאני. 
פתאום מישהו מהם מגיח והקול שלי נעשה חולמני ואיטי יותר. בהתחלה, 
אני מנהלת שיחה בשני קולות. בו זמנית. 
לאט לאט נודמת ומקשיבה לאורח ולמה שהביא אתו.
כך קרה לי הבוקר. קראתי בספר, 

ספר שאני מצליחה להתקדם בו בכל פעם 
בפיסקה אחת קטנה או כשאני ממש מרוכזת 
ולא נותנת לכלום להפריע, אני מצליחה 
להתקדם בדף שלם. כן שני עמודים תמימים. ואז, אחרי פיסקה או דף, 
הוא מופיע, כן בעיקר הוא, כשאני קוראת את הספר הזה. 
אומר בשפת אמו השגורה: "איך בין דו- ואת?"
מה אגיד, שאינני כאן ואתו? שאני עכשיו בעצמי אורחת, כזו שקבעה והוזמנה? 

שזו שעת בוקר ואני עדין פורעת מעלי קורים וחלומות לילה? 
שהקפה הראשון עוד נשתה לאט. שאני מנסה לקרוא ולהשלים דף? 
אני מניחה את הספר פתוח, הפוך ליד. לוקחת את החכם מכל ליד 
ומדפדפת רגע אל התמונה שנשלחה לי אתמול והביאה אותו יחד 
עם המילים בספר עכשיו לכאן. 
והוא, יושב מולי, עם הסיגריה הנצחית ביד והמבט החוקר ושואל, נו...? 
במה את נזכרת עכשיו?
ואני בתחילה מחייכת ואומרת, זוכר איך נפגשנו? 

כלומר, לא מתי ראינו זה את זה לראשונה, כן גם זה זיכרון לא רע, 
אלא ממש פגישה? הפסקה...שנינו נזכרים...
אני חוזרת אל משפט שנון שאמר וצחקתי
מלוא ראותי צחקתי. 
ואיך נהג בביטחון קבע גבולות גיזרה ומשם 
ומאותו רגע הכל כבר מסופר בכתובה ובכתובים....
שניניו מחייכים.
זמן קצר אחר כך מתהפכת השיחה מזיכרון הפגישה הראשונה 

למילים הכאובות שכתובות בספר. 
אני מתבוננת שוב בתמונה של חבורת הנערים הצעירים והצעירות 
במדי גדנעים שיצאו למחנה אימונים. הם נראים כמעט מגוייסי הפלמח 
שעשו הפסקה אחרי אימון קפ"פ בהרים....
כולם שם מלאי עוז ועיזוז כיאה למחנה גדנעים והוא השובב.
אבל המילים שבספר חודרות לשיחתנו והשאלה שמרחפת בנינו 
עולה כמו הרוח שמעיפה חול וזורה לעיניים שעכשיו צורבות. 
מתי התחילה הנפילה? מה שם השתבש?
הוא יושב עוד מעט מולי, שותק עכשיו. 

מבטו כבוי.
לאט, הוא שוקע בענני האבק של הרוח ההיא,
מתפוגג קצת ועוד קצת  כמו השמש הנופלת 
ומתכסה לעת ערב בשמיכת מים, 
חוזר אל אמא אדמה אל מתחת לאבן הקרה.
עד לביקור ההפתעה הבא.






יום שבת, 1 ביוני 2019

הם הפילו סיפורון ואני אספתי.



ישבו שם שנים.

ואני צועדת 
כהרגלי.

הם הפילו סיפור ואני עברתי, כמעט דילגתי מעליו, ברגע האחרון קלטתי,
התכופפתי ואספתי.

שיערה קלוע צמות. כעטרת מהדרות את ראשה. 
חוטים לבנים דקים מציצים בין הקליעות כמו היו אבני חן קטנות משובצות .

ישבה לצידו, קמטיו ואניצי זקנו המוכספים עוטפים את פניו משווים לו ארשת חושבת.

אצבעותיו נגעו בכפות ידיה, מלטפות אותן ברכות. 
כאומרות, אנחנו כל כך שמחות שאת פה.

ידיהם ריקות מטבעות.

זוגיות מאוחרת, מצאו זה את זו בעת שלכת 
וזו הביאה לתוכם מלוא אביב.

בחרו אהבה.

ככה ישבו על ספסל בשדרה, מכירים שניהם בחסד השעה.