"בין שתים לארבע, זה זמן מנוחה"
כך היתה אומרת ונוהגת סבתי. האשה המאוד מאוד חרוצה. זו שידה אף פעם לא היו נחות.
"ידים נחות הן ידים עצלות".
בילדותי נהגתי להתארח רבות בביתה שנח בפרפבר העייף והשכוח אי שם ליד המושבה הראשונה שהפכה לעיר גדולה. פרבר שהיה נטוע בחול.
סבתי היתה משכימה קום, מכינה, מבשלת, מתקנת, מנקה, מכבסת ותולה אך בין שתים לארבע היה כל הבית נכנס להילוך של שקט.
כל הנמצאים בו בין שעות אלו היו נכנסים למיטות. ו...שקט. דממה.
ואני.... השביתו גם אותי מכל מלאכה כלומר, מכל טיפוס, רכיבה, קפיצה, והכי הכי מכל פיטפוט ומכל מילה.
סבל אמיתי. אלו היו שעות העונש שלי.
בשעות אלה, הייתי מציקה לדודתי שהיתה ממושמעת ורגילה במנהג מנוחת הצהרים הקדושה.
לאחר כך וכך נזיפות, הזזתי למיקומים שונים בחדר, קריאת ספר ועוד כהנה,
הייתי פונה אל קרן אור האלכסונית שחדרה דרך הוילון
ומתבוננת בקסם של חלקיקי האבק המסתחררים.
הם היו לוקחים אותי אל עולם הדימיון והפנטזיה.
כמו הפיות המפזרות במטה, אבק קסמים ומשאירות לנו חלומות ורודים.
בהתבוננות מרוכזת בתנועתם אפשר כמעט לעשות מדיטציה.
ככה בעזרת חלקיי האבק המפזזים הייתי מעבירה את הזמן שנותר עד לשעה ארבע.
שעה נהדרת שסוף סוף מותר שוב לצאת,
לפגוש חברים, להשתובב, לספר סיפורים, ליפול ולקום עם עוד ברך חבולה.
לחזור לחיים מלאי אנרגיה שבנתיים - בין שתים לארבע - נאספה.
