יום שישי, 24 ביוני 2022

החיים עם קשר

 

כשהבינה לורנסה ששכנתה גבי נותרה לבדה ושאין מי שיארח לה יום יום  חברה,
הזמינה אותה לבוא ולהתארח אצלה. 

לאכול יחד עם משפחתה את ארוחת הצהרים. 

פעם אחת נענתה גבי אך לא הוסיפה. היא לא הרגישה בנוח להתישב ולאכול מידי יום על שולחנה של שכנתה.
לורנסה הבינה ובכל זאת חשה אי נחות מהעובדה ששכנתה בודדה. 

אחרי מחשבה והתלבטות בינה לבין עצמה, עלה בדעתה רעיון.
היא פנתה לבנה  מרצלו וביקשה ממנו שיקח מידות, יזמין לוח עץ מתאים, יצבע, יתקין צירים ואחר כך יחבר לקיר שבין המרפסות.
כך שיוכל לשמש בעת הצורך "שולחן קשר".


קצת לפני ההתקנה קראה לורנסה לגבי דרך המרפסות, 

כמו שהיו רגילות בפיטפוטים של זוטות ושטחה בפניה את תוכניתה. 

תוכנית "שולחן הקשר".
בכל פעם שמזג האוויר יאפשר, 

לעיתים בצהרים ולעיתים בין ערביים. 

יצאו השתים כל אחת למרפסתה. ישחררו את הוו הנועל וישטחו את לוח העץ הצבוע שהתקין מרצלו בין שתי מעקות המרפסות.
כל אחת תביא את מגדניה. יציבו כסאות זו מול זו ויבלו זמן  של יחד.
זמן של שתים.
כך עשו לאור מציאת פתרון הביניים
לעיתים ארוחת צהרים. לעיתים רק קפה ועוגה ולפעמים אפילו כוס של יין.


כך קורה כשיש שכנו•ת טובה
כך כשבונים שולחן קשר
כך כשטובות השתים. 

כך כשמרפסת הופכת לגשר.



(התמונה נשלחה אלי ע"י חברה ושמה בלהה-תודה)

סוף שבוע מלא חיבור וקשר

יום שישי, 17 ביוני 2022

בין האיש למקורי


בכל בוקר ובוקרו קם לו האיש וממהר למקלחתו ובעיקר למראתו
הוא בוחן את פניו. מצחצח את שיניו
שוטף את פניו
מוציא את המסרק ומסרק את שערו או את מה שנשאר מרעמתו.
עכשיו הוא מתפנה לעיקר.
והטקס נפתח
הוא פורס מגבת קטנה עליה יניח את כל הכבודה ועוד מגבת אחת לניגוב מיוחד.
הוא מוציא את המכונה, את המספרים הקטנות, את השמפו המיוחד עם המרכך שנצמד, את השעווה המעצבת ואת המסרק  המיועד.
מסרק את הפאות ואת השפם.
בוחן במבט לחזית ואחר כך צדודית.
צדודית אחת ואחריה כמובן השניה ושוב לחזית.
לוקח את המכונה ומעביר אותה על צידי לחייו בוחן כל פאה ומיד אחר כך עובר אל השפה העליונה. מיישר קו.
מניח את המכונה ואוחז במספרים ביד אחת ובמסרק בשניה. עוד קיצוץ קטן פה ועוד אחד שם. מתבונן ובוחן ארוכות.
מעלה חיוך קטן של סיפוק.
עכשיו זמן שמפו וריכוך . הוא משפשף היטב את שפמו ולחייו, מסיר את כל השאריות שאולי נותרו, שוטף היטב בשתי ידיו. מנגב באותה מגבת קטנה מיוחדת ורכה.
מסרק שוב את פאותיו ומקדיש עיתות לסירוק יסודי של השפם
ואז, רק אז, הוא לוקח שעווה מהקופסא ומחלק אותה בין שתי כפותיו. 

שעוות דבורים מכוורת מיוחדת שאליה הוא נוסע מפעם לפעם. לכפר קטן בהרים של סיירה נבדה.
מורח מהשעווה על כל שפמו מריחה שווה. מחליק אותה אל הקצוות. אוחז בכל קצה ועוצר לרגע, ללא תנועה.

 ואז מסלסל. 

בעדינות, במתינות. 

מעקל את הקצוות אל על.

שגם הקצוות יעצרו בתנועת אוולה  פלמנקואית. כנדרש משכמותו 

 
מביט במראה והדמות מביטה בו חזרה, מסופקת ואפילו מחייכת.


כך הוא שומר על קשר משפחתי רחוק עם קרוב משפחתו. מי שאמו רמזה על כך, שאמה, כלומר סבתו, כנראה הכירה את האיש ההוא מקרוב קרוב ולכן היא, כלומר אמו, העניקה לו את השם המחייב
הלוא הוא סלוודור ד.

עכשיו, אחרי שהעיקר טופל, הוא יכול להתפנות ליתרת יומו.

יוצא לעבודתו החשובה במקום באחד המקומות המרהיבים בתבל כולה.

עומד בלב אלהמברה, אתר המורשת ומוזג בירה מצננת ביד מיומנת, ביום חם למבקרים.

כולו גאווה ותהיה אם גם הם כמוהו, רואים את הדמיון 

לסלוודור ד. ההוא, המקורי.


               
                 סופש רגוע


יום חמישי, 9 ביוני 2022

העץ התלאביבי שלי

 

עץ המנדרינות התל אביבי שלי, משך שוב באפי. 

דאג לעצור אותי בצעידת הבוקר השבועית על מדרכותיה של העיר ללא הפסקה.
דאג שאעצור, אשאף עמוק ניחוחו אביט בו, אתעצב שאיש לו דואג לו, לא מטפל בכנימותיו ובענפי הפרא שצומחים על גיזעו.


אם היה לו חבר בסביבה בטח היה מניח ראש על כתפו ומספר צרותיו.
אבל הוא עומד לו לבד, לכן עומד זקוף, נושא פניו אל על, אולי משיח אל אלוהיו.


בעוברי, אני נוגעת בגזעו במגע של חיזוק והתפעלות שלמרות הכל הוא עוד כאן. 

פורח כשצריך, מניב בהגיע הזמן.

כשאביב סביב הוא בשיא פריחתו וריחו מעלה חיוך ונועם על שפתיים. 

ומושך בחוטם של אחת או שתים (אולי אפילו שנים).

בעוד כך וכך פירותיו טעימים טעימים ישובו לעודד את כל הטועמים.
אלו שיצליחו להגיע לענפיו הגבוהים.

עץ המנדרינות התלאביבי שלי. 

(שהרי ברגע שהוא משוייך יש לו משמעות מיוחדת, לפחות אצל אחת, כלומר, אצלי))).

מזכיר לי תמיד את זמני בכפר ההוא, הירוק כל ימות השנה, לא רחוק מפה, ממרכזה של העיר הלבנה. 

שם ריח הפרדסים בבוקר של אביב, על גבי עגלה רתומה לטרקטור, היה אחראי לרגעי שכרותי.


מזכיר ומעלה חיוך של עונג וגעגוע.






סופש נעים 
ולא לשכוח להנות מהטוב.



יום שישי, 3 ביוני 2022

פעם בשבוע - גלידה!

פעם בשבוע באופן קבוע
הוא בא לאסוף אותה.
היא כבר מוכנה שעה לפני השעה היעודה.
מחכה לו.
והוא בא, נוקש על הדלת בנקישה מיוחדת.
היא מזהה, כולה נרננת.
זמן בילוי משותף.
שואל לשלומה, אוסף את התיק שלה, מגיש את זרועו, היא משלבת את זרועה והם יוצאים מהבית אל הרחובות. 
צועדים בנחת. 
היא נשענת עליו קמעה והוא מספר לה את קורותיו.
כך הם צועדים אל המסעדה. שם מחכים יתר בני המשפחה.
אוכלים, מדברים צוחקים בקול גדול.
משפחה.
כשחולפות השעות ולאט מתפזרים.
הוא מגיש לה שוב את זרועו,
יוצאים אל הפיאצה הגדולה.
מתישבים כמו אז, לפני שנים.
כשהיא היתה מושיטה לו את ידה והוא היה אוהב את אחיזתה החמה, הבוטחת כשידו הקטנה מתחבאת לה בכף ידה שאז נראתה בעיניו גדולה. 
היו מגיעים בדיוק לכאן. 
יושבים באותה כיכר.
היא היתה ניגשת, קונה לו ולה גלידה בגביעים קטנים. 
היו יושבים מלקקים, מסתכלים בעוברים והשבים. 
זמן של יחד.
זמן גלידה.
עכשיו, הוא נגש לקנות להם גלידה בגביעים, אותה גלידה באותה גלידריה.
מלקקים כמו אז, היא והוא.
גם כשמסיימים הם לא ממהרים.
יושבים, מתבוננים, מדברים דיבור שלהם.
זמן של גלידה ביחד. 


חג שמח
ושתמיד תמצאו זמן לביחד

יום שבת, 28 במאי 2022

כשהולכת ברחובות או נכנסת לכנסיות

 כשאני הולכת ברחובות, פה או במרחקים, אני פוגשת סיפורים.

הרבה פעמים אני מיד מצלמת. בעיקר בכדי להשאיר אותם איתי. 

עד שאתיישב, עד שאתפנה, עד שאתן לסיפור, בזכות הצילום, לבוא ולהתרווח יחד, אצלי.

היום כשנכנסתי לבקר, ראיתי אותם. 

מיד הקלקתי.

אני מכירה כאלה שניים. ממקומות אחרים

עם סיפורים שונים.

אולי לכן תפסו גם השנים האלה לי את העין ואני תפסתי את המצלמת שלי.

קליק.


פה, 

אחד ישב, מכונס בתוך הכסא שלו פנימה. ואחד בא לעודד ולשאול, 

"נו...ואיך עבר עליך היום?"

הם מכירים שנים. אותה שכונה, אותו בית תפילה.

מכירים אך מעולם לא קרובים.

נפגשו בתדירות גבוהה. אך נהגו להחליף בעיקר מילות נימוסים. בגלל הנשים. רק ועל מה שממש צריך.

עכשיו קצת השתנה.

אחד נעוץ בכסאו והשני מהלך.

המהלך מקפיד לבוא ולהחליף כמה מילים.

היושב, מקצר. 

מרגיש שאינם שווים.

פה בבית התפילה הוא מעדיף להתכנס בשתיקה.

לא אוהב את ההפרעה ואולי גם את החמלה הנשקפת מעייני המהלך 

הנשים כבר אינן.

שניהם לבדם.

האחד מהלך בין אנשים 

השני יושב בכסאו 

מתגלגל ומתפלל.




שבת טובה
ושבוע נפלא
חזרתי קצת🙂




יום שלישי, 24 במאי 2022

והזמן ...ואת...ואינך.

 הם אומרים שמשהו קרה לה

לחתולה.

היא לגמרי השתנתה.

השתגעה לה.


שימבורסקה, כתבה:

"למות - לא עושים דבר כזה לחתול. 

כי מה יעשה חתול ...."


כשזאת שאהבה אותו

נעלמה?


"יטפס על הקירות. 

יתחכך ברהיטים."


ומה עוד?

ואיפה ימצא ניחומים?

ומי יתיר לו את הקשרים?

ומי ידבר אליו

ויספר לו סיפורים?


"משהו כאן לא מתחיל 

בשעה הרגילה. 

משהו כאן לא קורה 

כמו שצריך."


אפילו חתול  או חתולה

יכולים

לראות ולהבין

שהזמן

לא מרפא.

לא

משנה.

ולא

משיב

אבדה.


אז מה הפלא שהחתולה שלי

קצת השתגעה?!


                    אני -   בשמך.



יום ראשון, 6 במרץ 2022

איש בצבע

ראיתי איש צובע עיר.

נתקלתי באנשים שחור לבן

פגשתי אפורים
הכרתי אנשים פסטליים
גם כאלו בצבע אחד או בגוונים,
אפילו כאלה שמחליפים.
ויש איש אחד-
שלל צבעים.


כל יום הוא יוצא עם אופניו
מטייל בעיר הלבנה.
סוקר את הרחובות
בכל מזג אוויר.
הוא רוכב ומורח אותה במברשתו, בבגדיו.
בבוקר,אחרי הקפה השחור הראשון של היום
הוא מוחק את שאריות הלילה.
פותח את ארון הצבעים.
כלומר, ארון הבגדים.
עומד ובוחר את הקשת לזה היום.
לוקח מכאן ומכאן ומכאן
מניח אותם על כסא.
צועד צעד לאחור.
מצמצם את עפעפיו.
נעצר ותוהה.
האם?
אולי עדיף להחליף?
אולי כדאי עוד להוסיף?
יש לדאוג לשלל גוונים מספיק נוגדים. שיתכנסו כולם וירססו שמחה בעולם.
הוא פותח את התריס.
אור צהוב נופל על הכסא ועל הצבעים.
עומד עוד
מתלבט.
מניע את ראשו לצד זה ולצד השני.
מחכה.
רק כשהצבעים מחייכים אליו
והחיוך עובר מהם ועולה על פניו
הוא מתלבש.
עומד עוד קצת מול המראה.
שואל בעצתה והיא עונה.
מניח כובע אחד ומחליף באחר
וכשכל המראה מסתדר
הוא יוצא לצבוע על אופניו את העיר.
איש אחד עם אופניו
על שלל צבעיו.