יום שני, 1 במרץ 2021

"הפוך קטן בבקשה"

 

חבר אחד "שלח" לי הבוקר במייל סחלב במקום קפה, כתב שזה משלוח מנות שהתעכב קצת בגלל העליות, או המגפות או הסיבובים, הפקקים ואולי בגלל העומס ברחובות בגלל פורים.

אני מתה על סחלב ועוד ביום שמסך אפור גדול יורד עליו.

אבל בכל זאת, שעת בוקר ראשונה שלי, אפשר בלי קפה?

עד גל עשרים++ לא שתיתי קפה.

במקרה הטוב של משקה חם, שתיתי קקאו. (לא שוקו, לא היה אז שוקו רק קקאו).

קקאו טוב ומושקע על בסיס חלב חם כמובן. קקאו מתוק שרק במקומות מיוחדים כמו "קפה אוסלו" ההוא שהסתתר שנים קרוב לגשר, בתל אביב, או קקאו שאמא שלי הכינה לי בתשומת לב מרובה.

כאמור, כולו על בסיס חלב חם. בשלב מסוים עברתי לנס קפה גם הוא על בסיס חלב וגם אז, רק שניים הורשו להכין לי (כן, אפילו לא אני), אותה אמאשלי שכבר הוזכרה והאיש שלצידי. 

הם ידעו להכין אותו, מתוק מתוק, חלב חם ללא שום צל צילו של קרום חלילה, כזה שבא לו להתיישב ככה בכיף שלו בכוס שלי.

אני זוכרת עד היום, עשרות שנים אחרי, כשבאנו פעם לבקר זוג אנשים שמאוד השתדלו באירוח שלנו והיא התעקשה להכין לי כוס נס קפה על בסיס חלב כהלכתו.

אחרי שבאמת טרחה והשתדלה, הגישה לי כוס מלא בדקים, לבנים, צפים כאלה ואני שהייתי בראשיתו של ההיריון הראשון שלי, ראיתי והתאמצתי, באמת התאמצתי לכלוא את הקבס שטיפס במהירות במעלה מערכת העיכול שלי...

למזלי ולמזל כל הנוכחים השירותים היו קרובים וכך גם ההתנצלות של האיש שאיתי שהעלה אישונים כלפי מעלה ומלמל: "פלא? הריון ראשון, אתם יודעים..." 

כולם, כולל המארחת המתאמצת הנהנו בהבנה תומכת ומלאה. בכלל לא משנה שאותה תופעה היתה מתרחשת גם לולא היה מדובר בהריון. כי קרומים צפים כאלה היו עושים לי את זה בכל מצב.

אולי בגלל או בזכות החוויה ההיא למדתי לשתות קפה על בסיס מים עם תוספת קטנה של חלב קר. ובא לציון, טוב לא להגזים, לי, גואל.
אחרי שנים הגיע לארץ הפתרון המושלם. הפוך קטן! כן, חייב תמיד להיות קטן. אז ורק אז היחסים בין כל המרכיבים מתמזגים באופן מושלם. 

אין לי בעיה לשתות שני "הפוך קטן" ולא אחד "הפוך גדול". שוב, זה הכל עניין של דיוקים.
כן, אני ממש אוהבת מקומות שיודעים להכין טוב "הפוך קטן". וכשלא מצליחים (ויש כאלה גם במסעדות ובתי קפה - למזלי לא רבים), אני לא מנדנדת. אבל גם לא שותה ובדרך כלל גם לא חוזרת.

אגב, בארה"ב, אני ממש מתבאסת לרוב על הקפה שלהם. ניסיתי בכל מיני ווריציות ושמות. לא, הם לא יודעים. אולי בעיקר בגלל הגדלים. המושג "קטן" לא עובד שם.

לעומת זאת ברוב אירופה, מתענגת.

פעם שתיתי המון כוסות ביום מהנוזל הזה.

למען האמת קפה וסיגריה היו עיקר התזונה שלי ביום ויש לציין שהקפה היה מתוק מתוק והסיגריה היתה לפני, תוך כדי, אחרי, ובין לבין. כלומר כל שעות הערות כמעט. עם הפסקות קטנטנות לנשימה.

אז קודם, אחרי המון ומלא שנים עם המון ומלא סיגריות, נגמלתי מהן אבל לא מהקפה המתוקמתוק. רק אחר כך, ממש בהדרגה הורדתי את כמויות הסוכר מהקפה ואז גם בהדרגה הורדתי את מספר כוסות הקפה ביום.

עדיין כשאני רוצה להתפנק "הפוך קטן" טוב, יכול לעשות את העבודה.

בעיקר עכשיו אחרי כל כך הרבה זמן של סגירת המכונות הרוחשות אשמח לבקש מהמלצר שיגיד לבריסטה "הפוך קטן רגיל" והמכונה המוכספת והמצוחצחת שכל הזמן חיכתה תחייך ותכשכש בצינורותיה

וכשהמלצר יגיש לי את הכוס המוקצפת לשולחן היא תלחש 

והקול יתגלגל לי בשקט בשקט, רק ביני לבינה 

"ברוכה השבה".




בזכות השרביט המוסיקלי החלטתי להוסיף לפחות ברשומות הקרובות שיר אחד מאהבותיי המוסיקליות
 ג'ניס ג'ופלין
בנערותי הוזמנתי למסיבה בבית רחב רחב רחב ידיים, אי שם באחת השכונות הכי צפונבוניות של תל אביב.
בעודנו רוקדים לצלילי תקליטים ולהיטים של אותה תקופה הושמע שיר של זמרת שלא שמעתי מעודי וגם הסגנון שלה היה שונה מהביטלס, האבנים המתגלגלות ועוד כאלה. 
באמת, באמת שקפאתי במקומי.  כשסוף סוף נרגעתי נגשתי לבחור האחראי על המוזיקה (לא, לא היו אז די.ג'י, סתם בחורים שאהבו ואספו תקליטים) ושאלתי - "סליחה, מה זה היה?" והוא הסתכל עלי, קצת בזלזול קצת בהערכה 
"מה? קוסמיק בלוז?" "כך קוראים לזמרת?" שאלתי, טוב, פה כבר הצחקתי אותו "זה שם השיר, לזמרת קוראים ג'ניס ג'ופלין, לא מכירה? הא.." 
הסתובב להמשיך לסובב תקליטים ואני המשכתי את הערב בלשנן - את שמה ואת שם השיר. חברה מאוד טובה הפתיעה אותי ליום הולדת אחרי ששמעה אותי חוזרת ומדברת על השיר ועל הזמרת וקנתה לי את התקליט שלה. זה היה התקליט הראשון באוסף שלי. שנים הייתי בטוחה שהיא זמרת שחורה, רק זמרות שחורות נשמעו כך. כן, היא נתנה את הנשמה. דרכה גם גיליתי שאני מאוד אוהבת בלוז


שבוע טוב 

יום שני, 1 בפברואר 2021

מה עושות המסכות ברכבות?

 

ממשיכה לנסוע ברכבת.

הלוך ושוב.

כל עוד היא מקשקשת מנגינות עם הפסים אני נוסעת.

מתיישבת על ספסל לבד ושוקעת.

לפעמים שוקעת במראות הים והשדות ולפעמים במסך הקטן שהופך לעולם גדול.

פה ושם מציצה על השכנים. אלה שנוסעים למרחקים ארוכים ואלה שמתחלפים.

פעם, מיד היה מי שסיפר לי סיפור. סיפור לזמן רכבת.  

זוכרת פעם איש שכולו לבן שפגשתי לרגע קטן כשהרכבת עצרה עצירה בתחנה והוא כבר מיהר, 

ניצל את זמן העגינה הקצר, השליך אלי דרך החלון את סיפורו. 

ממש אל בין אצבעותיי. הוא נותר בתחנה ואני אוספת אלי את הסיפור בזמן שהרכבת המשיכה ונסעה.

זוכרת את הצעירה שבאה במסלול מיוחד כנראה מצ'אד (או ליד), 

ועשתה משם מסלול מיוחד עד שהגיעה וישבה ממש בקרבתי 

כי היה לה חשוב להעביר לי את סיפור המסע שלה. 

ואני? מיד כתבתי אותו  מילה במילה.

או זוג האוהבים ההוא שעלה תחנה אחרי, התיישבו מולי וסיפור לי (בלי מילים) בהתרגשות, 

על האהבה הגדולה השורה ביניהם.

לפתע צצה ועלתה באמצע הגברת המכוערת קנאה ואתה בא ללוות אדון כעס.

באו והפכו הכל למריבה גדולה.

 כשהרכבת עצרה וכמעט כשנסגרו שוב הדלתות, קמה היא בעיניים דומעות 

ויצאה ממנה בריצה. משאירה אותו נבוך ומבולבל לבד, עוקב בעיניים כלות כיצד היא נעלמה. 

נותר עומד מול דלתות סגורות והרכבת משקשת בגלגליה הלאה כהרגלה.

כך, כמעט בכל שבוע, במסע הזה שבין הצפון למרכז ובחזרה, היה מי מהנוסעים או הממתינים 

שנתן לי 'שי מסע'- סיפור במתנה.

ועכשיו? 

עכשיו שקט. דממה.

רק שקשוק הגלגלים וקול הכריזה המתריע ומסביר את כללי הנסיעה.

תהיתי, מה קרה? מה השתנה? היכן הם כל הסיפורים?

אולי הם, הנוסעים, העוברים, החולפים לא מרגישים משום מה בנוח להניח בידי עוד סיפורים?

או שבעצם המסכות שמסתירות להם את מירב הפנים ומכסות את הפה הופכות אותם לסוג של אילמים, 

של מסתירים ומסתתרים?

ואולי המסכה שלי שנשענת על האוזניים מחרישה את הלחישות שמטיילות בין הקרונות?

או יכול להיות שמיעוט הנוסעים והמרחקים הנדרשים מעכבים מהסיפורים לדלג ולבוא עד אלי?

אולי?

כך או כך או כך וכך

בכל פעם שאני יורדת מהרכבת אני קצת נעצבת

שאין לי איזה סיפור מתנה באצבעות ועל המקלדת.

רגע. 

הרי לא אני זו שאתייאש

שהרי ללקט סיפורים זה הכי שיש

עוד יש בי תקווה

אולי אולי 

זה עוד יקרה בנסיעה הקרובה.



יום שבת, 9 בינואר 2021

שאלון של פּרוּסט/ פיבו

שאלון פּרוּסט הוא סדרה של 30 שאלות אישיות, שהתפרסם בשם זה בשל התשובות שנתן לשאלון הסופר הצרפתי הנודע מרסל פרוסט.

 פרוסט גילה את השאלון בסוף המאה התשע עשרה. באותה תקופה באנגליה נפוצו משחקי מסיבה מסוג זה.

מנחה הטלוויזיה ברנרד פיבו נהג להציג את השאלון בפני אורחיו בתוכניתו "אפוסטרוף".

בהשראת פיבו, אימץ את השאלון מנחה התוכנית" סטודיו למשחק"

  ג'ימס ליפטון והוא נוהג להציג לאורחיו גרסה מותאמת של השאלון.

(מתוך ויקיפדיה)

אהבתי את תוכניתו של  ג'יימס ליפטון וכשהגיע לשאלון הייתי משתעשעת בלנסות לענות עליו.

בזכות אריק ידידנו אריק מ"ננו סיפור", נזכרתי בשאלון ההוא ובזכות ויקיפדיה למדתי קצת על שורשיו ובזכות חופש הביטוי שילבתי בין השאלונים, הישן והחדש.

 

שאלון פורסט/פיבו

 

1. מהי המילה שאת הכי אוהבת?

יצירה, אהבה, חופש


2. מהי המילה שאת הכי שונאת?

מילות ציווי


3. מה מדליק אותך?

אתגר של לחפש רעיון/ פתרון/ הצעה/ יצירה


4.  מה דוחה אותך?

פנטיות, נוקשות, שובניזים,  מסיונריות.

 

5  מהו הקול/צליל שאת הכי אוהבת?

קולות הנאה של תינוק


6. מהו הקול/צליל שאת שונאת?

עוצמה גבוהה (של הכל)


7. מהי הקללה שאת הכי אוהבת?

שיט


8. באיזה מקצוע הכי תרצי לעסוק?

רעיונאית, אדריכלית 


9. באיזה מקצוע הכי לא תרצי לעסוק?

עוזרת בית, אשת מכירות

 

10. מה הנך מעריכה מאוד אצל חבריך

חכמה, הומור, יושר

 

11. הגיבורה שלך בהיסטוריה

דבורה הנביאה

 

12. מה המאכל והמשקה החביב עליך

חמין ויין


13. ולסיום, אם גן עדן קיים, מה תרצי לשמוע שאלוהים יאמר לך עם בהגיעך לשעריו?

 

הוא בטח ישתוק ויקשיב. כי אני אספר לו סיפור😍

 


ושאלה שלי:

דברים שאני מתגעגעת אליהם:








החופש לבחור

!!!

 

יום שני, 21 בדצמבר 2020

ימים של מרחב

פרצה אצלנו אש גדולה. 

 עצים רבים נפגעו קשות


 היער כדרכו, 
לא מוותר.  
עומל ומחדש פניו


נרקיסים צצו לקשט את מערומיו



הצטופפו ובאו רבים רבים

והעלו חיוך

על פני, על פניו.

נסכו תקוה חדשה

של תיקון ופריחה.


משם פניתי אל ההר 
גלשתי אל הים


והים
כעס ורגז
בבדידותו


רק שלא יצא מדעתו...



שבוע טוב 😃


יום שני, 7 בדצמבר 2020

משם לכאן, בואי

              הוא פתח את המזווה והוא נתקל בה. 

           היא עומדת שם, מביטה למרחוק. הסימנים שהשאירה מאחור מדליקים את 

          מסרטת הזיכרון שלו.        

הוא יצא אל הגן ונשם עמוק. היה אוהב להתהלך בגן בבוקר. עם ספל הקפה בצחות האוויר באורות הראשונים של היום. הכוס בידו והוא הולך בין הצמחים, בודק את נביטה שלהם. הנה היא עולה ובאה גם. היא מתכופפת מעל הערוגה וזורעת.  מלטפת ביד עטופה בפירורי אדמה, עלים חדשים

הוא ניער את כתפיו ניער אותה מעליו. עבר אל הערוגה הבאה.  רצה לבדוק את מצב תפוחי האדמה, האם הם מוכנים לאיסוף? מבין העלים היא שבה והציצה.  דמותה עלתה עם החיוך ההוא

 סובב גבו והחל לפסוע אל היער. רוצה לתת לה לחזור אל קפלי מוחו העייפים ולהירדם שם. צעד על השביל, האבנים מרשרשות מתחת לנעליו.  מצא עצמו מתכופף ומרים אבן שטוחה, כמו האבנים שהיא אספה. הוא מולל את האבן בין ידיו וקירבם אל אפו, מצליח להריח את ריח גופה. אז שמט את האבן ואמר: "די, לכי לך מכאן

והיא המשיכה לצוץ, היא צצה בין התבלינים, היא עלתה ובאה בריח התבשילים, היא חזרה כשאסף את האפונים בגינה. כשקטף את האפרסקים מן העץ.  כשבחן את הקיווי המטפס, כשירד מהיער נוהג במכוניתו והוא לבדו

יום אחד הוא לקח את הטלפון בידיים עבות. החל לכתוב לה הודעה. ומחק 

 

עבר עוד יום והעלים שביער נגנו את ניגונה, הוא שמע את קולה קורא בשמו באותה התנגנות מיוחדת של הברות שהיתה רק שלה. היא נהגה למשוך את זנב השם שלו  והיתה מותחת אותו לאט למעלה.... שוב הוא החל לכתוב לה הודעה. "בואי..." הניח אצבע על כפתור ה"שלח". ונמחק

כך יום אחר יום. הוא מצא אותה בכל פינה. היא היתה  מגיחה לו בשעות שהיא בחרה. בכל  פעם הוא חזר ודיבר עם עצמו "הזמן, בן אדם....תן לזה זמן והיא תלך ולא תחזור

בערבים, ניסה להטביע ראשו בספרים ובכוס יין, אך יותר משורה או שתים הוא לא הצליח לקרוא, המילים היו יוצאות במחול. כמוה, היתה רוקדת, עם עיניים עצומות. נותנת למנגינות להיכנס לתוך כפות הרגלים ומשם, אפשר היה לראות איך הן מטפסות ועולות אל השוקיים, מנענעות לה את הירכיים, האגן, הוא היה מחכה מעט, עד שתגיע המנגינה אליו וכשהיתה מגיעה, היה האגן אוסף אותה, מתעגל, מתערסל ודוחף את המנגינה הלאה אל השדיים ומשם אל הכתפיים ומנענע לה את הידיים. עיינה נשארו עצומות ופנים, הן היו מדברות ומספרות את סיפור הריקוד. והוא, הוא היה שוקט, מסתכל בה מבפנים ומבחוץ. רוצה אותה, אך לא היה מעז להפריע וכשסוף סוף הוא אוזר אומץ ומושיט יד. היא היתה נעלמת. באחת

בכל לילה כשהיה עולה על משכבו והיה מכוון את השעון שבטלפון, היה חושב: אולי הלילה?, כשהחושך כבד והמיטה כל כך לבדה, זה הזמן וזו העת לכתוב לה: "בואי! בבקשה! בואי..." אך כמו דוב יערות זקן ועייף הוא פחד.

כך עוברים ימים עד שלילה אחד, כל הכוכבים נאספו אל חלונו והפריעו את מנוחתו. הוא ליקט שביבים של כוח וכתב לה

"שיהיה לך יום שישי נפלא. אני מנשק אותך. הדוב הזקן"

באותיות בלתי נראות ובהקלדה נסתרת הוא הוסיף " סליחה, אהובתי. בואי. בבקשה, כי קשה נשימתי, בואי



 

יום שישי, 23 באוקטובר 2020

קטנות מהעיר הגדולה

 עץ מנדרינות הרחוב שלי

עץ, אוהבת תספורת?

אוהב.

כן, גם עץ אוהב תספורת.
ממש כמונו.
אנחנו אוהבים שמספר אותנו מישהו מומחה
כלומר לא צריך ספר צמרת אבל ספר טוב.
שיודע לקצץ ולא חלילה כזה ישאיר לנו חור באמצע הפדחת או גרוע מכך יפצע אותנו.

גם עץ רוצה גזם מומחה. במקרה הזה אפילו גזם צמרת. 

גזם מא"מ. שיודע מתי לגזום, איך לגזום, מה לגזום - כולל בצמרת.

לצערי, בעיקר לעצים של רחובות ושדרות יש קבלנים בעלי מסורים חשמליים ועוד כמה מכשירים והם יודעים להגיש הצעות נכונות למכרזים. 

אלו קוצצי העצים. 

לא גוזמי עצים. בטח לא מספרי עצים. 

הם קוצצים. לא בזמן הנכון, לא באופן הנכון ולא מהסיבות הנכונות.

 אולי הם בעצם במקור, קצבים. 

קצבי עצים.


אנשים צריכים אוויר

אנשים זקוקים לאוויר ומשב
הם יוצאים לשדרה או לגינה הקרובה.
מתיישבים על ספסל צלוני ומוציאים את הארוחה שארזו בבית או אספו מדוכן קרוב.
אנשים צריכים אוויר. אפילו אם הוא אוויר של עיר עמוסה ועשנה. 

אנשים צריכים לראות אנשים שהולכים, שצועדים, שמתמתחים או שרוכבים. 

אנשים צריכים לראות ילד בעגלה גם אם כולם מאחורי מסכה. לשמוע צלילים אנושיים. לחוש תנועה.
אנשים צריכים לחזור לשגרה. נכון, שגרה מסויגת, שגרה מאופקת, שגרה ממוסכת 

ובכל זאת, שגרה שהכי אפשרית במגבלות להיות נורמאלית במצב הכי לא נורמאלי.

עצוב


עצוב עצוב לראות עוד ועוד חנויות עם שלט " סגור"
"להשכרה" " למסירה"...
ולדעת שכל אלה הם רק ההתחלה...




מכוניות בסגר.


כן, יש גם מכוניות שנמצאות בסגר 



טוב

הרכבות נוסעות!
לא עמוסות, לא צפופות.
משקשקות על הפסים, עוצרות בתחנות.
אנשים במסכות שקועים במסכים.
הרכבות נוסעות עם אנשים.
שבת טובה

יום שבת, 10 באוקטובר 2020

עכשיו



עכשיו סתיו.

עכשיו רימון וחצב.

ים 

מחבק את השמש מוקדם

עכשיו רגב קורא לענן

 דרדר סופר ימיו

אש זריזה כועסת מכלה קוציו.

עכשיו 

נחרט בי עוד קמט

נדם שופר. ננעל השער.

ועלה זקן עף.

עכשיו סתיו.