יום רביעי, 4 בדצמבר 2024

יום עם ג'ונתן

 

ישבתי לקפה אי שם רחוק ובחוץ קר ובפנים נעים וטוב.

והם באו מולי או אולי אני באתי מולם.

וכך הוא מסר לי ואני כמו תמיד, או לפחות בדרך כלל, רוצה להביא את זה לכאן.


"היום ג'ונתן אצלי.

זה היום המיוחד שלי בשבוע אתו והוא כולו שלי.

אני עוזב את המשרד מוקדם מהרגיל, תמיד באמצע משהו.

בבוקר אני מחליט: היום יהיה מתוכנן יותר ורבע שעה לפני השעה היעודה אתארגן ליציאה. אך משום מה כל התוכניות שלי נעלמות ונגוזות כשהרגע הזה בא.

 בכל פעם, ממש לקראת הסיום מגיעה שיחה דחופה או הודעה הדורשת תגובה מיידית או שהמזכירה שלי אמילי נכנסת עם איזה מסמך או עניין שיש לטפל בו כאן ועכשיו ואני במיידי שוקע פנימה כל כולי.

למזלי, אמילי שמכירה היטב את לוח הזמנים שלי ואת התחייבויותיי (כולל את זמני הביקור השבועיים שלי במספרה ובניקוי יבש), מודיעה לי כי אם לא אצא מהמשרד עכשיו ממש, אאחר לאסוף את ג'ונתן מבית הספר ומשם עלי להזדרז לקחת אותו לאיזה אפטר לאנץ' קטן לפני שהוא הולך לחוג השחמט ולנגינה על חליל צד.

 למיטב מזלי, אנחנו לא צריכים להתלבט יותר מידי. לג'ונתן הרגלים די קבועים. הוא מעדיף את אותו מקום ותמיד יש לו את אותה בחירה של מנה.

אני מזמין, הוא אוכל ואני יכול להמשיך קצת את העבודה. לא, עוד לא לסיימה אבל, זה זמן לא רע לקרוא כמה הודעות שנשלחו מרחוק ואפילו לענות על אחת או שתיים.

כשאני עומד או רוכן הריכוז שלי בשיאו. כך אני לא מפריע לו בשאלות מטופשות והוא יכול להתרכז באכילה ולסיים אותה כמה שיותר מהר כך שנוכל להמשיך ליעדנו הבא.

הוא, כלומר הבן שלי, ג'ונתן, יכנס לחוג ואני אנצל בשקט בזמן ההמתנה, להמשיך את המשימות שלי בעבודה.

אחר כך כשג'ונתן, אגב, סיפרתי לך שהוא ילד מאוד נבון ומוכשר? יצא מהחוג ומשיעור הנגינה, נזמין את מנת הדינר שלנו, זו הרגילה מהמסעדה הקבועה. נאסוף אותה וניסע אלי הביתה לאכול ולהתארגן לשינה

כי הרי זה היום המיוחד שלי בשבוע עם ג'ונתן הבן שלי".









מקווה שימשך השקט מצפון

ומדרום יחזרו   הם מהאבדון

יום ראשון, 17 בנובמבר 2024

וִידָה מול ירח - סיפור שברובו אמת

והיתה וִידָה

שהיתה מייללת מול ירח מלא.

בשכונה ובין קרוביה נקראה "וִידָה לָלוקָה" וידה המשוגעת.

תמיד היתה נרגזת וכועסת, מתפרצת על כל עניין וקנאתה בכל אחת ואחד היתה בוערת באש גדולה.

אמרו שאולי היא כך בעקבות מותו הנורא של אחיה הצח והיפה מהכשת נחש בחצר רחבת הידיים של ביתם המפואר, בית שאביה מורדו, בנה במו ידיו לאכלס בו את אשתו כחולת העיניים ושפעת שיער שחור קלוע בצמה הדוקה שתמיד עטף את ראשה ככתר, הוא בנה בית ראוי לרחל שהיתה ידועה ביופייה ובצניעותה ולשני ילדיו להתפאר, בנו בכורו מואיז ובתו וִידָה סמל לחיים והמשכיות.

ואירע הנורא מכל ובנו מואיז בהייתו רק בן שבע, בעת ששיחק בחצר הרחבה של הבית, הוכש על ידי נחש שבא להתרשם ופגש במואיז המשחק, פגישה שבסופה מת מואיז בייסורים קשים שעות מעטות לאחר מכן כשהוריו ואחותו הקטנה עומדים סביב מיטתו ומתפללים לנס כמצוות הרופא והרב שהובהלו ובאו מיד.

הצער הנורא על לכתו של הילד זעזע את אמות הסיפים של הבית הגדול והנאה שעמד במרכזה של השכונה. כולם שמעו את זעקות השבר של האב ואת גניחות הבכי של האם.

וִידָה, הילדה הקטנה, עברה בין החדרים, בין החדר של אמה השוכבת במיטה ושיערה הפזור מלבין מיום ליום לבין החדר בו ישב אביה וזעק אל אלוהיו.

היא, הילדה, רק הקשיבה, התבוננה ושתקה שתיקה גדולה.

כך עברו הימים, בהדרגה אמה קמה ממיטתה וסובבה בבית בשיער צח ולבן פזור לכל עבר, ואביה חזר לעבודתו ובנה בתים נאים לאנשים אחרים. הוא היה חוזר בשעת ערב מאוחרת הלום ערק. נופל למיטתו בורח אל שינה מסויטת.

וידה המשיכה בשתיקתה. עיינה היו פעורות ואוזניה כרויות. רחל, אמה, שרחמה עצר ולא יכול עוד, התבוננה בבתה השותקת וליבה נכמר עליה אך לא היה בה כוח לאמצה אל חיקה ולעודדה.

כשהגיעה וידה לגיל תשע היא הפרה את שתיקתה ובמקומם של השתיקות באו התפרצויות של צעקות רמות על כל עניין פעוט שלא נעשה כרצונה.

היו שאמרו שאולי בכלל הכל החל להתערער אצל וידה כשאביה נשא על פני אמה לבנת השיער, העצובה ועצורת הרחם, אשה נוספת שרחמה היה ער ושמח ואתה בנה משפחה רחבה וצוהלת.

כשהגיעה וידה לגיל פוריות אביה ניסה למצוא לה חתן והבטיח נדודיה נדיבה לזה שייקח את ידה ויפתור אותו מעולה.

וידה פסלה כל אחד עוד לפני שהובא בפניה להכרות ראשונה. זה, שמו לא היה טוב בעיינה האחר, שמעה מה עיסוקו וביטלה מיד את מועמדותו, האחד, מעמדה של משפחתו לא היה מספיק בעינה, הנוסף, שמעה שיש לו רגל יותר רזה מהאחרת.

אמה היתה מתחננת שרק תפגוש במועמד ורק אז תחליט עם לפסול, או אז היתה וידה מתפרצת בצעקות שנשמעו מהנחלאות ועד לעיר העתיקה.

בהדרגה הפסיקו לבוא הצעות לשידוך אף שהאב העלה בנדיבותו את הנדוניה לה יזכה החתן המיוחל.

קנאתה של וידה בכל בנות המשפחה והשכנות שנישאו ובנו משפחות גדלה והלכה. היא החלה לחשוד בהן שהן עוסקות בלחשים ולחשושיות של עין הרע נגדה ועל כן אין בנמצא חתן מתאים עבורה. כל מילה שהיתה נאמרת, כל פניה או אפילו הבעה היתה מתפרשת בעיינה כאות לכך שרוצים בצרתה ועושים כשפים מאחורי גבה.

עם השנים החולפות ומשאירות מאחור ימי נערות ובשלות נוספה לוידה רעה נוספת, בלילות ירח מלא היא היתה נעמדת בחלון חדרה, צופה בירח העולה אט אט אל רום השמים וכשזה היה מגיע בדיוק לנקודה, היתה היא פותחת את החלון ומייללת מולו יללת עצב ארוכה ארוכה.

כל חודש בחודשו, כשהיתה נשמעת יללתה של וידה אל מול הירח המלא היתה במקביל נשמעת אנחה גדולה בכל השכונה מלווה באמירה,

"אח אח אח, גם הפעם הירח לא שלח לוידה חתן, 

מי יתן, אולי עוד ישלח בירח הבא".



ואולי אצלנו בירח הבא, מעט שקט ושלווה






יום ראשון, 27 באוקטובר 2024

ככה זה עם אסוצייאציות



הוא יכול להיות סלבטורה אנטוניניו מזמנים אחרים, זמנים איטלקיים של אז 

כשמוסליני אסף סביבו חבורות של גברברים והלביש אותם שחורים. למען יראו וייראו.

או אולי הוא פליפה חוזה מנושאי כליו של ההוא, 

מה שמו, נו..זה...שהיה אחראי להשתתפותו של המניגאווי ורבים וטובים שנזעקו ובאו לסייע מולו במלחמה הנוראה ההיא, 

כן, ההוא שמרד ברפובליקה ורצה להשליט שילטון לאומני דיקטטורי ולא לוותר על הכסא, איך קראו לו להוא?, פרנקו? לא?! 

אדייק, החנרליסימו פרנסיסקו פרנקו באמונדה, כך קראו לרודן ההוא שרד כ 40 שנה! ופשע פשע גדול בכל מתנגדיו.

או אולי, אולי קוראים לו בכלל אושר והוא מכאן ומעכשיו 

והוא מהצוותים והחבורות הלובשים שחור מכף רגל ועד... 

ועל חולצתם מונצח אגרוף שחור על רקע צהוב, רצים אחרי... ורוצים להתרחב עד לחידקל - לפחות.

או אולי זה בכלל מוחמד ג'אמאל, לבוש שחור מא' ועד ת' מכפר בוואדי ערה העוטה זקן מחודד ומטופח רוכב על אופנוע בשעות ערב שקטות ומרעיש בכאילו יריות במכוון?


ואולי, שוב רק אולי, קוראים לו ברוך והוא יצא עכשיו מתוך ה"כוורת", כלומר מתוך השיר עם המגפיים וכרגע הוא בין שעה לבין עוד שעה נח לפני שהוא שוב מנקה אותן בספירט כל שעתיים?
שהרי ומאז ועד היום
גם בגשם גם בחום
הן תפורות אצלו ישר לעצמות....
כי מגפים... 

ולמי שרוצה להאזין 


https://youtu.be/Ik2ezhf_c-k?si=rGY7A7u4lO3QpGEd

יום חמישי, 17 באוקטובר 2024

קורינה פלפלת וקינמון

 

בכל שעה ביום כשעוברים ליד הבית של קורינה ריחות התבשילים והמאפים מושכים חזק באפך.

אתה שואף עמוק, אוסף את כל הריח ומיד בלוטות הרוק ואלה של קיבתך מתחילים לזמר שירים של תקווה, שאולי, אולי קורינה תציץ ותראה אותך מבעד לחלון המטבח שלה, זה הפונה אל הרחוב, תראה אותך, תשמע את המיית קיבתך ותסמן בידה שתבוא, כשתכנס.

ואתה בכניסתך כולך אפוף ושיכור מריחות היא תפנה ותגיד: 

"הכנתי משהו חדש היום, בוא תטעם ביס קטן ונראה", כך היא תגיד עם מיד עם כניסתך

היא תוותר על ברכות של נימוס ומילים על הא ודא.


ואתה יודע שקורינה מבשלת ואופה מעדנים והיום הוא יום המזל שלך.


כשבאים לביתה של קורינה לטעום או לשבת ממש לאכול, היא אומרת:

"דבר ראשון זה הריח, אם הוא מדגדג דִגדוד של נועם בחוטם והוא מדליק משהו בזיכרון או במיצי הבטן זה הסימן הראשון, אחר כך באים העיניים, האם יפה האוכל לעין? אם גם המבחן הזה עובר, רק אז מגיע השלב האחרון, שלב הטעימה, והכי כדאי בביס הראשון לעצום את העיניים ולאט לאט..."

כשהייתי בא למטבח של קורינה, היא נהגה דבר ראשון לשאול:

"נו איך הריח?"
ואני עונה:

"הסתכלי איך כולי זורח". 




תבשיל בסיר אחד: פרגיות אורז ירוק ולימון כבוש

מצרכים

 8 נתחי פרגיות מחולקים ל 3 כל אחד
2
 כוסות אורז יסמין שנשטף והושרה במים
2
 שורשי שומר קצוצים או אחד גדול (קצוץ כמו בצל קצוץ)
צרור עלי פטרוזליה קצוצים
צרור עלי שמיר קצוצים
צרור עלי כוסברה קצוצים או עלי תרד
 1
כף גדולה של לימון כבוש קצוץ קטן
גרידה לימון אחד
 2-3
כפות רכז רימונים
מלח
פלפל שחור
פפריקה
מעט גרידת אגוז מוסקט
גרגירי רימון לקישוט
וזרזיף של רכז מעל כל מנה

אופן הכנה
מתבלים במלח, פלפל שחור, פפריקה את נתחי הפרגיות
מחממים מעט שמן במחבת
מניחים את נתחי הפרגיות במחבת חמה כשתי דקות על כל צד לצורך הזהבה קלה ומוסיפים את רכז הרימונים להתאחד ולהתקרמל לעוד 2 דקות.
מערבבים את האורז עם צרורות הירוקים, הלימון הכבוש, גרידת הלימון, אגוז המוסקט והתבלינים.
מחמים מעט שמן בסיר רחב מטגנים את השומר הקצוץ עד לשקיפות/ הזהבה קלה.
מוסיפים את האורז המעורבב ומערבבים היטב כך שכל המרכיבים בסיר מעורבבים היטב (השמן, השומר הקצוץ ותערובת האורז יתמזגו זה בזה),

מוסיפים את נתחי הפרגית, יוצקים על הכל מים רותחים ( כ2  סמ מעל גובה האורז) מכסים, מנמיכים את האש (כחצי שעה). מכבים את האש ונותנים לתבשיל לעמוד עוד 5 דקות. להתרגלות.
כשפותחים את הסיר נושמים עמוק עם עיינים עצומות, לבדוק עם הריח מדגדג לנו דגדוג נעים באף.
כשמגישים לצלחת מפזרים מעל גרגירי רימון ומעט עלי פטרוזליה, וזרזיף דק של רכז רימונים.
אם העין נהנית, כדאי לעבור ולבדוק איך הטעם
ככה זה אצל קורינה פלפלת- ולפעמים- אגוז מוסקט.😋

חג שקט ובטוח

ולאור בקשה טבעונית מיוחדת מצאתי בבלוג של YARDENSH

https://yardensh.com/%D7%9E%D7%9C%D7%91%D7%99-%D7%98%D7%91%D7%A2%D7%95%D7%A0%D7%99/

יום שני, 7 באוקטובר 2024

יום רביעי, 2 באוקטובר 2024

יום שני, 23 בספטמבר 2024

אלברטה טעם טוב

 

אלברטה היתה אשת העולםמאז ומתמיד.
מילדותה,היא טיילה וביקרה עם הוריה בכל המקומות הנחשבים. פגשה איתם את כל שועי עולם. כילדה קטנה זכתה בשיעורי הליכות ונימוסים לצד שיעורי נגינה, שפות ומנהגי עַלָמוִת.
בבגרותה יחד עם האיש לו נישאה המשיכה באותו אורח החיים כאשת דיפלומט וקושר קשרים בין אנשים, חברות ועסקים המתארח ומארח מכל קצווי תבל.

כזוג הם היו רגילים למפגשים מתמידים עם תרבויות כאלו ואחרות במקומות שונים ומיוחדים.
בכל מקום אליו הגיעו היתה אלברטה ידועה בטוב טעמה. היא אהבה לארח ואורחיה תמיד התקבלו בסבר פנים יפות ונועם.
אורח החיים לא אפשר להם להשתקע ולא זימן הזדמנות ראויה להקים משפחה של ממש. אלברטה התייחסה לכל קרוביה ומתארחיה כאל משפחה גדולה עם מחויבות קטנה.
הימים שהפכו במהרה לשנים והשנים שהפכו ליובל היו תמיד מלאים ועשירים.
כששבו אחרי זמנים רבים אל מולדתם, מצאוה שונה ומשתנה בלי הרף. הרחוב היה שונה, האנשים החולפים, השכנים, הריחות והצלילים. 

הכל השתנה.
זמן קצר אחרי שובם תוך כדי ניסיונות הסתגלות לביתם וסביבתם נפטר האיש שאתה ואלברטה נשארה רק היא בבית הגדול.
היא סובבה בביתה רחב הידיים יום אחר יום. עלתה קומה ועוד אחת, שוב ירדה. הביטה בחפצים, בפסלים, בכלי המטבח, בציורים שאספה לאורך השנים ולפתע גמל במוחה רעיון. זה הזמן לשתף את האחרים בפריטים היפים מתוך אוספים שאספה שנים במקומות קרובים ורחוקים.
שינסה מותניה, זרועותיה ואת טוב טעמה ויצרה בקומת הכניסה לביתה חנות קטנה מיוחדת במינה.
היא ישבה עם פנקסי הזיכרונות שלה משם שלפה את השמות של המכרים מהמולדת שהזדמנו בעבר והתארחו אצלם כשחיו בארצות מעבר לים. חיפשה ומצאה שמות וכתובות. שלחה הזמנות קטנות, מעוטרות בפרחי כלניות לכל עבר, לבשר על פתיחת המקום.
לאט לאט ההזמנות החלו להעלות בחכתן מבקרים שזכרו את ביקוריהם ואת טעמה המשובח וגם אם מתוך סקרנות גרידה או דחף מציצני קטן, רבים נענו להזמנתה. בהדרגה ועם הזמן שמה החל להגיע למעצבי פנים ואדריכלים שחיפשו דברים ייחודיים. הם פקדו את חנותה, הציצו ונישבו. כך נוצר לה קהל קונים מצומצם וקבוע. היא יצרה קשר עם אותם מקומות בהם רכשה בעבר פריטים לביתה ועתה הם סיפקו אותם לחנותה. 

שוב לא היתה אלברטה רק היא אתה. 

הקונים הפכו להיות רשת החברויות שלה, חלקם אף נתפסו בעיינה כסוג של משפחה.
אחד מהם, פטר, מעצב ידוע, שגר ברחוב סמוך, היה נוהג מידי בוקר בצאתו לעיסוקיו לעצור לרגעים קטנים בפתח חנותה.

בהגיעו, אלברטה יוצאת אליו לפטפוט קצר עם כוס הקפה של הבוקר, משתפת אותו בחוויה, חלום שחלמה או הרהור קטן.

פטר היה מקשיב עם חיוך ומילות עידוד, ידע כמה חשובה הפגישה הקטנה הזו להמשך היום של אלברטה.

כך היה ברור לו ולה שאלברטה אף פעם לא נשארת לבד.






שתחזור השפיות למקומנו גם