יום שישי, 8 במרץ 2024

זיכרון ראשון

 

האוטובוס נוסע. עוד אוטובוס נוסע. נופים משתנים. 

חוסר הסבלנות, הקוצים ויתר המרעים מעייפים אותי, הילדה בת השנתיים ועוד כששה חודשים ובוחנים קשות את סבלנותי.

אחרי אין ספור תחנות, עצירות והחלפות אנחנו מגיעות אל הפרוור המנומנם שנמצא עטוף בחול חם.

אני חופנת את ידי בידה החמימה של אימי. היא אוחזת ביד האחרת במזוודה הכחולה הכבדה. אנחנו צועדות כשהשמש ממש מעל, הרגלים טובעות בחול המלהט והבית הקטן נראה רחוק כל כך ובקושי מתקרב.

צעד ועוד צעד ועוד אחד, אנחנו מגיעות. מזיעות, עייפות, רעבות, אל הבית של הסבתא הגדולה והסבתא הקטנה. נכנסות אל חצר קטנה הזרועה בפחים צבועים לבן ומלאים באדמת החול הצהבהבה בהם גדלים צמחי בושם וטעם, נענע ורוּדָה, מיורן ופטרוזיליה, הדס וריחן.

אמא ואנוכי מנערות רגלינו מפתיתי החול שדבקו בנעלים ונכנסות דרך הדלת הפתוחה יש אל זרועותיהן המחכות מחבקות של שתי הסבתות ודודתי הצעירה.

הבית הקטן מוצל וקריר ומשב הרוח משיב גם את רוחנו לצד כוס הלימונדה הקרה שמיד נמזגה.

אני כבר מוכנה לקראת ההרפתקאות הבאות שהביקור הזה יביא עמו.

אך לפני הכל אני נכנסת אל החדר השני, החדר שבו שני חלונות צופים אל הדרך החולית.

אני גוררת כיסא אל אחד החלונות, מטפסת ועולה, מסיטה את הווילון וצופה.

כך עשיתי יום יום במשך כל התקופה.

עמדתי וצפיתי מהחלון אל הדרך.

כששאלו לפשר מעשי

הייתי משיבה:

"אני מחכה לאבא שלי

הוא צריך לחזור מהמלחמה".

עבר חודש עברו חודשיים.

יום אחד הופיע בדרך איש עם תרמיל ואחר כך הופיע בדלת.

כולם חיבקו, התרגשו, שאלו ודיברו. אני עמדתי בצד, התבוננתי.

האיש הסתכל אלי,

חייך חיוך גדול, התקרב, כרע ברך, הוציא מתרמילו חבילת שוקולד גדולה, הושיט אותה אלי ביד אחת ובשנייה רצה לחבק אותי: "דינ'צלה, בואי לחבק את אבא" אמר.

הסתכלתי עליו לרגע, הסתובבתי והלכתי לחדר השני, עליתי על הכסא ועניתי:

"אתה לא אבא שלי, אני עומדת פה ומחכה לאבא האמיתי שלי".



סופש נעים וטוב


יום שישי, 16 בפברואר 2024

בין שתים לארבע

 "בין שתים לארבע, זה זמן מנוחה"

כך היתה אומרת ונוהגת סבתי. האשה המאוד מאוד חרוצה. זו שידה אף פעם לא היו נחות.

"ידים נחות הן ידים עצלות".

בילדותי נהגתי להתארח רבות בביתה שנח בפרפבר העייף והשכוח אי שם ליד המושבה הראשונה שהפכה לעיר גדולה. פרבר שהיה נטוע בחול.

סבתי היתה משכימה קום, מכינה, מבשלת, מתקנת, מנקה, מכבסת ותולה אך בין שתים לארבע היה כל הבית נכנס להילוך של שקט.

כל הנמצאים בו בין שעות אלו היו נכנסים למיטות. ו...שקט. דממה.

 ואני.... השביתו גם אותי מכל מלאכה כלומר, מכל טיפוס, רכיבה, קפיצה, והכי הכי מכל פיטפוט ומכל מילה.

סבל אמיתי. אלו היו שעות העונש שלי.

בשעות אלה, הייתי מציקה לדודתי שהיתה ממושמעת ורגילה במנהג מנוחת הצהרים הקדושה.

לאחר כך וכך נזיפות, הזזתי למיקומים שונים בחדר, קריאת ספר ועוד כהנה, 

הייתי פונה אל קרן אור האלכסונית שחדרה דרך הוילון 

ומתבוננת בקסם של חלקיקי האבק המסתחררים.

הם היו לוקחים אותי אל עולם הדימיון והפנטזיה.

כמו הפיות המפזרות במטה, אבק קסמים ומשאירות לנו חלומות ורודים.

בהתבוננות מרוכזת בתנועתם אפשר כמעט לעשות מדיטציה.

ככה בעזרת חלקיי האבק המפזזים הייתי מעבירה את הזמן שנותר עד לשעה ארבע. 

שעה נהדרת שסוף סוף מותר שוב לצאת, 

לפגוש חברים, להשתובב, לספר סיפורים, ליפול ולקום עם עוד ברך חבולה. 

לחזור לחיים מלאי אנרגיה שבנתיים - בין שתים לארבע - נאספה. 





הייקו
חריץ בתריס
קרן אור
שביבי אבק
מחוללים.


סופש חמים






יום שבת, 3 בפברואר 2024

אל תשכחי

 הטי ראשך אל על

וראי

קרן אור דקה 

פורצת סדק עננים.

אל תשכחי.




יום שני, 29 בינואר 2024

"החצבים פורחים באוגוסט" צ'. ל'. שנייר

 ידידה שלי נפטרה.

האמת שפתחתי בהתחלה במילה, חברה שלי... ומחקתי.

כי אילו באמת היתה חברה, הייתי יודעת שהמחלה חזרה ומצבה לא טוב.

אף שהייתי בקשר התכתבות אתה כל שבוע, היא לא שיתפה הפעם. 

לא שיתפה שהמחלה חזרה בכל העוצמה.

אני מכירה אותה מאז ילדותי הצעירה עת עלינו מהעמק אל ההר. היא היתה ילדה עולה, קטנה ויפה, קטנה ממני בשלוש- ארבע שנים. כשילדים קטנים זה פער גדול. אבל, צמחנו יחד כלומר באותה שכונה באותה עיירה קטנה שאמנם הלכה וגדלה אבל זכות הראשונים היא לזכור את שכניהם גם כשעוברים שכונה וגם כשהעירה הופכת לעיר. 

לימים לימדה את צעיר בני,  היתה גם סוג של קולגה. אח"כ אפילו היתה באופן עקיף לגמרי, גם סוג של מנהלת שלי.  

כשהיא ניהלה את אגף החינוך הרווחה והתרבות בעיר שעל ההר ואני ניהלתי את אחד הפרוייקטים.

כשסיימתי את תפקידי ופרשתי פעם ומתפקיד נוסף עוד פעם. כמעט ונפרדו דרכינו.

המפגש הבא שלנו היה כשאני הנחתי סדנא והיא היתה משתתפת מן השורה.

במפגש הראשון מתוך סדרה של 8 קרה ביננו דבר מה, כשמשפט שאמרתי יצר אצלה טלטלה והארה.

מאז שמרנו על קשר.

בעיקר בהודעות. לפעמים במפגשים ולעיתים בשיחות טלפון.

כשנודע לי שחלתה הקפדתי להיות אתה בקשר כל שבוע. לבדוק ולשאול לשלומה. לא משהו מטריד אבל דואג, כזה שאומר, חושבת עליך. מחבקת מרחוק. לא שוכחת.

היא ענתה תמיד ותיארה בקצרה מה עכשיו ומה בתהליך, ככה עד החלמתה. 

מאז, בכל שבוע הודעה קצרה ממני ומענה קצרצר ממנה. בלי פירוט. 

אני לתומי חשבתי שהחיים בשגרה, צינה ושלחה תמונות מחתונת בתה, נכדה שנולדה

 וכל זה בשלב מסויים נוספה לנו שגרת מלחמה. 

לפני שבוע כרגיל כתבתי והיא לא ענתה, כתבתי שוב, 

מה שלומך ומה שלום המשפחה? דממה.

כנראה נסעה להתאווררות, דיברתי עם עצמי, מקווה שכל בני המשפחה שלה בסדר ושום דבר מהמצב שלנו פה לא נגע בהם ממש.

מוצאי שבת, אני מקבלת הודעה מחברה,

"את באה להלוויה מחר?"

"מההההה???

על מה את מדברת?"

"אוי, לא שמעת. חשבתי שהודיעו לך"

כמובן שמיד צילצלתי לברר, מה קרה?

אז כן, המחלה שבה במלוא עוצמתה והפעם היא לא שיתפה.

ואני מסרבת לקבל.

נקודה.







יום שבת, 20 בינואר 2024

מרוץ שליחות

.לפני כשנה וחצי הייתי בלוויה בקיבוץ לא רחוק. אחות של חברה נפטרה

לא הכרתי כלל את האחות. שמעתי עליה מעט מאחותה, בעיקר סביב מחלתה.  בלוויה,הספידו אותה המון מחבריה

.היא גדלה בקיבוץ, נישאה והתאלמנה במלחמת יום הכיפורים

.נשארה עם ילדה קטנה

.בשלב מסויים עזבה את הקיבוץ ונדדה עד לירושלים. שם קבעה את משכנה

.שם למדה והפכה לרבה של קהילה חמה ומיוחדת
החברים, מילדותה בקיבוץ ומהקהילה ובני משפחתה סיפרו ושזרו את סיפור חייה במילים טובות וחמות

 אחד הדברים שסיפרו שוב ושוב היה על "גלויות" יום שישי מלוות בצילומיה ואליהם מצורפים ציטוטים מיוחדים. היא שלחה להם כאמור, בכל יום שישי והם ממש חיכו וציפו בכל סוף שבוע לקבל אותן בווסטאפ האישי

.הקשבתי וזה נגע בי

ככה כמו חץ קטן זה נכנס אלי פנימה והחלטתי שאני ממשיכה את הרעיון שלה

.לא עם החברים שלה כמובן, אלא עם המעגלים שלי

במשך למעלה משנה וחצי בכל שישי אני שולחת צילום שלי מלווה בציטוט מתאים

.גם כשאני במרחקים אני מקפידה ושולחת

משהו שאומר, הנה עבר עוד שבוע. בואו נעצור לרגע, לפני שהוא מסתיים וחולף

.רגע של מחשבה, חיבור למה שהיה, שעכשיו או בכלל


באופן עקיף רוצה להודות ליעל  ז"ל

שבלי כוונה ודעת מסרה בידי שרביט ואני ממשיכה





וקצת קשור באופן עקיף גם לנושא החם

הנושא החם - תמונות המבטאות אתכם

יום שישי, 5 בינואר 2024

אלופה בבריחה

 לפני שנים התחלתי תהליך גמילה הדרגתית. 

זה קרה בעקבות ביקורים בארצות נכר ובעקבות השתלטות החדשות פה על כל פינה וזמן.

בתחילה הפסקתי את המינוי של עשרות שנים לעיתון שהיה פותח את הבוקר עם הקפה והסיגריה 
והיה סוגר את הערב במיטה בלי הקפה אך עם הסיגריה.
אחר כך הורדתי את זמן הצפיה בחדשות בטלויזיה ל"ועיקרן תחילה".
בשלב הבא, יש לומר בהדרגה, ויתרתי על תוכניות האקטואליה 
וכך הגעתי למצב שאינני פותחת כלל את ערוצים הישראלים. 
נשארתי עם גלגלצ בנסיעה.
בימים אלה ממש גיליתי את ערוץ 88. 
מוזיקה לאורך כל הדרך. בלי טיפטיפונת של חדשות.
בשעות הבוקר דורי בן זאב הנפלא מנחה והמוזיקה היא ליווי נהדר לנהיגה.
השבוע באחד הערבים בהכנסי לרכב, בהפתעה גמורה,
הקשבתי באותו ערוץ רדיו, לפודקסט על אריק אינשטיין. 
פרק ראשון שנקרא "אריק- רגל פה רגל שם".
תענוג צרוף.
סיפורים מאחורי השירים וסיפורים על האיש. שהיה ממש איש.
אז כן, אני אישה שבורחת מחדשות כבר שנים רבות.

ורק להדגיש שכל הידיעות החשובות מגיעות אלי, בהמון דרכים, אבל הם מסוננות. ממוקדות, בלי פרשנויות על פרשנויות. 
בלי טחינה של התודעה, בלי הצעקות והויכוחים, החזרות, צילומי הזוועות, 
בלי בחירה של עורכים ועוד ועוד. 

יודעת הכל, מעורה ובעלת דעה.
ואם אפשר לשלב את הימים האלה בשירים של אריק על ארץ ישראל ובכלל, את השירים שלמה ארצי, פוליקר וחברים. 
כל אלה בהחלט עוזרים להמתיק קצת את הימים האלה, הנוראים. 


וגם מבט אל הים כשהשמש כבר כולה שם
קצת מרחיב את יכולת הנשימה.
לפעמים, אפילו לדקה שלמה.


מגיעה עוד שבת

יום שבת, 23 בדצמבר 2023

כל בוקר מוקדם, כהרגלם

כל בוקר, מוקדם כהרגלם הם קמים, מתארגנים לוקחים אתם את המחשב הקטן, המחשבון והפנקס שנותר ויוצאים ל"משרד החדש".
המשרד הישן, וכל עולמם, נחרב באחת ונעלם.
 הם שהקימו, חרשו, עבדו והזיעו אז
יודעים שגם היום המשק כולו על גבם.
הם מגיעים בעקביות לבית הקפה שהופך למשרדם. זה הממוקם לא רחוק ממעונם הזמני. מנסים לשחזר ולהעלות את כל הנהלת החשבונות של המשק.
ברור להם שזה יהיה הבסיס להקמה מחדש.
הם מגיעים בין ראשוני הלקוחות. מוצאים פינה באחת הזוויות. מזמינים קפה וכריך. מצרפים את החשבונית להוצאות.
וכך הם עובדים, לא בצמוד ליתר החברים. 
הם זקוקים לתפוס קצת מרחק מהעניים העצובות, הכבויות, מהצפיפות מהדחיסות. לעבוד כאן בראש נקי ובמסירות. כל יום כמה שעות וכך לא לוותר על פרויקט חייהם. 
כמו שעשו כשהגיעו אז כנחלאים נלהבים, עם עיינים נוצצות, לראשונה לאדמת הנגב הקשה ויכלו לה.






ואז הגיע יום חורף קרררר
וכל מה שאדם רוצה זו קצת נחמה.
פניתי אל הסירים והכנתי לי מנה חמה ומנחמה. 
כמה ירקות שחיבקו עדשים כתומות, התערבבו בתבלינים והתכסו להם במים חמימים. 
מהר פשוט מחמם מנחם ומזמין עוד. 



 
שבת חמימה ויבשה ונקווה שתביא אתה גם קצת נחמה