בית אקורדיון

לסבתא שלי, סבתא מזל, היה בית בקצה הפרוור החולי והחם. 

בית אקורדיון. בימים רגילים היה הבית קטן, קטן זו אפילו מילה גדולה לתאר אותו, יותר נכון, היה הבית קטנטן.

אבל

אבל בחגים ומועדים כשפרט לעשרת הדיירים הרגילים, מצטרפים ומגיעים האורחים, לפתע, בלי קול, צליל או הכנה מראש היה הבית מתרחב, גודל ומתנפח מתכונן להכיל את כל הבאים. כשהצטרפו מעטים היה הבית מתרחב מעט, כשהיו באים רבים גדל הבית עוד ועוד.

דבר קסם היה לו לבית הקטן בקצה הפרוור החם.

מבחוץ לא השתנה דבר. גם מבפנים נותרו תמיד אותם שני החדרים מטבחון וחדרון לשרותים ולמקלחת. ובכל זאת היה זה בית אקורדיון. תמיד תמיד נמצא מקום לעוד מיטה, לעוד אורח או אורחים. כך לדוגמא היה קורה בחג פסח. הבית הקטנטן שעבר מירוק וציחצוח בידים אמונות שסוייד ובוער מכל גרגיר של חמץ, שריחות תבשילים שבושלו בידים חרוצות מילאו אותו, היה אוסף אליו את כולם.  לפתע היה בו מקום לשולחן גדול גדול שסביבו היו כל האורחים יושבים, מבוגרים וילדים. מעולם לא חשבנו שצפוף מידי או שכדאי להפריד את הילדים מהמבוגרים. כל המשפחה הענפה ישבה מסובה עליזה ונרגשת. 

כך כל שנה ושנה.

נהנים מהבצוותא מההכנות המקדימות הרבות שבעצם היוו מעיין בנית התרגשות הדרגתית לקראת האירוע הגדול: "סדר פסח כהלכתו" שהיה מסתיים בשירה ענקית ובצחוק גדול. הבית הקטנטן והדל בית האקורדיון עשה זאת שוב, הוא הראה

לכולם מה באמת חשוב

שדה והמתנה.

 שוב שדה ושוב המתנות ארוכות לקראת המשך מסע.

מסעות לבד יש בהם הרבה הזדמנויות להתבוננות. התבוננות בעצמך ובאסוציאיות שכל מיני דברים מעלים בך.

והתבוננות באנשים סביבך. הם באים, נשארים זמן מה והולכים. באים אחרים. יש כאלה שאף שיושבים לא רחוק הם שקופים ואחרים אפילו אם רחוקים יחסית, מעוררים את תשומת הלב.

לי יש הפעם המתנה ארוכה בשדה של וורשה. 

מפליא אותי שלהקשיב לשפה המקומית שרוב האחרים מדברים בה, משום מה,  מצטלצלת לאזני מוכרת . 

כן, שמעתי אותה קצת סביבי בילדותי, אבל הדגש הוא על קצת ובכל זאת משהו בה נשמע כל כך מוכר. כמעט כמעט בית. ממש משונה.

שדה התעופה פה הוא די קטן. שדה קטן הוא שדה נוח, לא צריך לגמוע קילומטרים. והעובדה שהמחשב איתי והוואי פי לצידי, הופך את הכל לעוד יותר נוח במצב שבסך הכל הוא לא ממש נוח.

בשדה שנקרא על שם שופן אין בית מלון כמו שיש כיום בהרבה שדות אחרים מה שמקל שם מאוד על קונקשנים בינוניים. כאלה שלא כדאי ממש לצאת אבל היה נחמד לפרוש לאיזה חדרון. פה אין וגם טרקלין הוי.איי.פי לא משהו שכדאי.

מצאתי לי בית קפה בקצה. כזה שיש בו ספות ולא רק כסאות. מאפשר קצת שינויי תנוחה ושקט יחסי עד לזמן טיסת ההמשך אל מעבר להרים ולאוקינוס הגדול.

עוד קפיצה להגיד שלום, לחבק ולגעת ואז שוב כל הדרך הארוכה בחזרה.

ככה זה כששם חלק מהמשפחה.

בית קפה פינתי בשדה התעופה "שופן" מקום להתנחל בו

מבט מהחלון בדרך לשם - צעיף לבן מעונן כיסה והחביא את פני הארצות

שם, ביום האחרון הספקתי לחזות בליקוי החמה דרך המשקפיים המיועדים

גם כל הדרך חזרה לא היתה קלה. מסע דומה. ארוך, צפוף ומתיש.

העובדה שהטיסות אינן כמו שהיו לפני, מאוד מקשה ומסברבלת דרך שממילא ארוכה ולא נוחה.

גם בחזרה נאלצתי לבלות שעות ב"שופן" מכירה שם היטב את כל בתי הקפה והמסעדות אבל הנה אני פה. 

אגב, האירנים חיכו לי בסבלנות שאשוב ורק אז פצחו במופע... 

מבט מהחלון 

 על אחד מאיי יוון בלילה, בדרכי חזרה

(ואולי גם כהכנה למופע האירני)

שתמשיך שבת שקטה

זיכרון ראשון

 

האוטובוס נוסע. עוד אוטובוס נוסע. נופים משתנים. 

חוסר הסבלנות, הקוצים ויתר המרעים מעייפים אותי, הילדה בת השנתיים ועוד כששה חודשים ובוחנים קשות את סבלנותי.

אחרי אין ספור תחנות, עצירות והחלפות אנחנו מגיעות אל הפרוור המנומנם שנמצא עטוף בחול חם.

אני חופנת את ידי בידה החמימה של אימי. היא אוחזת ביד האחרת במזוודה הכחולה הכבדה. אנחנו צועדות כשהשמש ממש מעל, הרגלים טובעות בחול המלהט והבית הקטן נראה רחוק כל כך ובקושי מתקרב.

צעד ועוד צעד ועוד אחד, אנחנו מגיעות. מזיעות, עייפות, רעבות, אל הבית של הסבתא הגדולה והסבתא הקטנה. נכנסות אל חצר קטנה הזרועה בפחים צבועים לבן ומלאים באדמת החול הצהבהבה בהם גדלים צמחי בושם וטעם, נענע ורוּדָה, מיורן ופטרוזיליה, הדס וריחן.

אמא ואנוכי מנערות רגלינו מפתיתי החול שדבקו בנעלים ונכנסות דרך הדלת הפתוחה יש אל זרועותיהן המחכות מחבקות של שתי הסבתות ודודתי הצעירה.

הבית הקטן מוצל וקריר ומשב הרוח משיב גם את רוחנו לצד כוס הלימונדה הקרה שמיד נמזגה.

אני כבר מוכנה לקראת ההרפתקאות הבאות שהביקור הזה יביא עמו.

אך לפני הכל אני נכנסת אל החדר השני, החדר שבו שני חלונות צופים אל הדרך החולית.

אני גוררת כיסא אל אחד החלונות, מטפסת ועולה, מסיטה את הווילון וצופה.

כך עשיתי יום יום במשך כל התקופה.

עמדתי וצפיתי מהחלון אל הדרך.

כששאלו לפשר מעשי

הייתי משיבה:

"אני מחכה לאבא שלי

הוא צריך לחזור מהמלחמה".

עבר חודש עברו חודשיים.

יום אחד הופיע בדרך איש עם תרמיל ואחר כך הופיע בדלת.

כולם חיבקו, התרגשו, שאלו ודיברו. אני עמדתי בצד, התבוננתי.

האיש הסתכל אלי,

חייך חיוך גדול, התקרב, כרע ברך, הוציא מתרמילו חבילת שוקולד גדולה, הושיט אותה אלי ביד אחת ובשנייה רצה לחבק אותי: "דינ'צלה, בואי לחבק את אבא" אמר.

הסתכלתי עליו לרגע, הסתובבתי והלכתי לחדר השני, עליתי על הכסא ועניתי:

"אתה לא אבא שלי, אני עומדת פה ומחכה לאבא האמיתי שלי".

סופש נעים וטוב

בין שתים לארבע

 "בין שתים לארבע, זה זמן מנוחה"

כך היתה אומרת ונוהגת סבתי. האשה המאוד מאוד חרוצה. זו שידה אף פעם לא היו נחות.

"ידים נחות הן ידים עצלות".

בילדותי נהגתי להתארח רבות בביתה שנח בפרפבר העייף והשכוח אי שם ליד המושבה הראשונה שהפכה לעיר גדולה. פרבר שהיה נטוע בחול.

סבתי היתה משכימה קום, מכינה, מבשלת, מתקנת, מנקה, מכבסת ותולה אך בין שתים לארבע היה כל הבית נכנס להילוך של שקט.

כל הנמצאים בו בין שעות אלו היו נכנסים למיטות. ו...שקט. דממה.

 ואני.... השביתו גם אותי מכל מלאכה כלומר, מכל טיפוס, רכיבה, קפיצה, והכי הכי מכל פיטפוט ומכל מילה.

סבל אמיתי. אלו היו שעות העונש שלי.

בשעות אלה, הייתי מציקה לדודתי שהיתה ממושמעת ורגילה במנהג מנוחת הצהרים הקדושה.

לאחר כך וכך נזיפות, הזזתי למיקומים שונים בחדר, קריאת ספר ועוד כהנה, 

הייתי פונה אל קרן אור האלכסונית שחדרה דרך הוילון 

ומתבוננת בקסם של חלקיקי האבק המסתחררים.

הם היו לוקחים אותי אל עולם הדימיון והפנטזיה.

כמו הפיות המפזרות במטה, אבק קסמים ומשאירות לנו חלומות ורודים.

בהתבוננות מרוכזת בתנועתם אפשר כמעט לעשות מדיטציה.

ככה בעזרת חלקיי האבק המפזזים הייתי מעבירה את הזמן שנותר עד לשעה ארבע. 

שעה נהדרת שסוף סוף מותר שוב לצאת, 

לפגוש חברים, להשתובב, לספר סיפורים, ליפול ולקום עם עוד ברך חבולה. 

לחזור לחיים מלאי אנרגיה שבנתיים - בין שתים לארבע - נאספה. 

הייקו

חריץ בתריס

קרן אור

שביבי אבק

מחוללים.

סופש חמים

אל תשכחי

 הטי ראשך אל על

וראי

קרן אור דקה 

פורצת סדק עננים.

אל תשכחי.

"החצבים פורחים באוגוסט" צ'. ל'. שנייר

 ידידה שלי נפטרה.

האמת שפתחתי בהתחלה במילה, חברה שלי... ומחקתי.

כי אילו באמת היתה חברה, הייתי יודעת שהמחלה חזרה ומצבה לא טוב.

אף שהייתי בקשר התכתבות אתה כל שבוע, היא לא שיתפה הפעם. 

לא שיתפה שהמחלה חזרה בכל העוצמה.

אני מכירה אותה מאז ילדותי הצעירה עת עלינו מהעמק אל ההר. היא היתה ילדה עולה, קטנה ויפה, קטנה ממני בשלוש- ארבע שנים. כשילדים קטנים זה פער גדול. אבל, צמחנו יחד כלומר באותה שכונה באותה עיירה קטנה שאמנם הלכה וגדלה אבל זכות הראשונים היא לזכור את שכניהם גם כשעוברים שכונה וגם כשהעירה הופכת לעיר. 

לימים לימדה את צעיר בני,  היתה גם סוג של קולגה. אח"כ אפילו היתה באופן עקיף לגמרי, גם סוג של מנהלת שלי.  

כשהיא ניהלה את אגף החינוך הרווחה והתרבות בעיר שעל ההר ואני ניהלתי את אחד הפרוייקטים.

כשסיימתי את תפקידי ופרשתי פעם ומתפקיד נוסף עוד פעם. כמעט ונפרדו דרכינו.

המפגש הבא שלנו היה כשאני הנחתי סדנא והיא היתה משתתפת מן השורה.

במפגש הראשון מתוך סדרה של 8 קרה ביננו דבר מה, כשמשפט שאמרתי יצר אצלה טלטלה והארה.

מאז שמרנו על קשר.

בעיקר בהודעות. לפעמים במפגשים ולעיתים בשיחות טלפון.

כשנודע לי שחלתה הקפדתי להיות אתה בקשר כל שבוע. לבדוק ולשאול לשלומה. לא משהו מטריד אבל דואג, כזה שאומר, חושבת עליך. מחבקת מרחוק. לא שוכחת.

היא ענתה תמיד ותיארה בקצרה מה עכשיו ומה בתהליך, ככה עד החלמתה. 

מאז, בכל שבוע הודעה קצרה ממני ומענה קצרצר ממנה. בלי פירוט. 

אני לתומי חשבתי שהחיים בשגרה, צינה ושלחה תמונות מחתונת בתה, נכדה שנולדה

 וכל זה בשלב מסויים נוספה לנו שגרת מלחמה. 

לפני שבוע כרגיל כתבתי והיא לא ענתה, כתבתי שוב, 

מה שלומך ומה שלום המשפחה? דממה.

כנראה נסעה להתאווררות, דיברתי עם עצמי, מקווה שכל בני המשפחה שלה בסדר ושום דבר מהמצב שלנו פה לא נגע בהם ממש.

מוצאי שבת, אני מקבלת הודעה מחברה,

"את באה להלוויה מחר?"

"מההההה???

על מה את מדברת?"

"אוי, לא שמעת. חשבתי שהודיעו לך"

כמובן שמיד צילצלתי לברר, מה קרה?

אז כן, המחלה שבה במלוא עוצמתה והפעם היא לא שיתפה.

ואני מסרבת לקבל.

נקודה.

מרוץ שליחות

.לפני כשנה וחצי הייתי בלוויה בקיבוץ לא רחוק. אחות של חברה נפטרה

לא הכרתי כלל את האחות. שמעתי עליה מעט מאחותה, בעיקר סביב מחלתה.  בלוויה,הספידו אותה המון מחבריה

.היא גדלה בקיבוץ, נישאה והתאלמנה במלחמת יום הכיפורים

.נשארה עם ילדה קטנה

.בשלב מסויים עזבה את הקיבוץ ונדדה עד לירושלים. שם קבעה את משכנה

.שם למדה והפכה לרבה של קהילה חמה ומיוחדת

החברים, מילדותה בקיבוץ ומהקהילה ובני משפחתה סיפרו ושזרו את סיפור חייה במילים טובות וחמות

 אחד הדברים שסיפרו שוב ושוב היה על "גלויות" יום שישי מלוות בצילומיה ואליהם מצורפים ציטוטים מיוחדים. היא שלחה להם כאמור, בכל יום שישי והם ממש חיכו וציפו בכל סוף שבוע לקבל אותן בווסטאפ האישי

.הקשבתי וזה נגע בי

ככה כמו חץ קטן זה נכנס אלי פנימה והחלטתי שאני ממשיכה את הרעיון שלה

.לא עם החברים שלה כמובן, אלא עם המעגלים שלי

במשך למעלה משנה וחצי בכל שישי אני שולחת צילום שלי מלווה בציטוט מתאים

.גם כשאני במרחקים אני מקפידה ושולחת

משהו שאומר, הנה עבר עוד שבוע. בואו נעצור לרגע, לפני שהוא מסתיים וחולף

.רגע של מחשבה, חיבור למה שהיה, שעכשיו או בכלל

באופן עקיף רוצה להודות ליעל  ז"ל

שבלי כוונה ודעת מסרה בידי שרביט ואני ממשיכה

וקצת קשור באופן עקיף גם לנושא החם

הנושא החם - תמונות המבטאות אתכם