יום שישי, 16 בפברואר 2024

בין שתים לארבע

 "בין שתים לארבע, זה זמן מנוחה"

כך היתה אומרת ונוהגת סבתי. האשה המאוד מאוד חרוצה. זו שידה אף פעם לא היו נחות.

"ידים נחות הן ידים עצלות".

בילדותי נהגתי להתארח רבות בביתה שנח בפרפבר העייף והשכוח אי שם ליד המושבה הראשונה שהפכה לעיר גדולה. פרבר שהיה נטוע בחול.

סבתי היתה משכימה קום, מכינה, מבשלת, מתקנת, מנקה, מכבסת ותולה אך בין שתים לארבע היה כל הבית נכנס להילוך של שקט.

כל הנמצאים בו בין שעות אלו היו נכנסים למיטות. ו...שקט. דממה.

 ואני.... השביתו גם אותי מכל מלאכה כלומר, מכל טיפוס, רכיבה, קפיצה, והכי הכי מכל פיטפוט ומכל מילה.

סבל אמיתי. אלו היו שעות העונש שלי.

בשעות אלה, הייתי מציקה לדודתי שהיתה ממושמעת ורגילה במנהג מנוחת הצהרים הקדושה.

לאחר כך וכך נזיפות, הזזתי למיקומים שונים בחדר, קריאת ספר ועוד כהנה, 

הייתי פונה אל קרן אור האלכסונית שחדרה דרך הוילון 

ומתבוננת בקסם של חלקיקי האבק המסתחררים.

הם היו לוקחים אותי אל עולם הדימיון והפנטזיה.

כמו הפיות המפזרות במטה, אבק קסמים ומשאירות לנו חלומות ורודים.

בהתבוננות מרוכזת בתנועתם אפשר כמעט לעשות מדיטציה.

ככה בעזרת חלקיי האבק המפזזים הייתי מעבירה את הזמן שנותר עד לשעה ארבע. 

שעה נהדרת שסוף סוף מותר שוב לצאת, 

לפגוש חברים, להשתובב, לספר סיפורים, ליפול ולקום עם עוד ברך חבולה. 

לחזור לחיים מלאי אנרגיה שבנתיים - בין שתים לארבע - נאספה. 





הייקו
חריץ בתריס
קרן אור
שביבי אבק
רוקדים.


סופש חמים






יום שבת, 3 בפברואר 2024

אל תשכחי

 הטי ראשך אל על

וראי

קרן אור דקה 

פורצת סדק עננים.

אל תשכחי.




יום שני, 29 בינואר 2024

"החצבים פורחים באוגוסט" צ'. ל'. שנייר

 ידידה שלי נפטרה.

האמת שפתחתי בהתחלה במילה, חברה שלי... ומחקתי.

כי אילו באמת היתה חברה, הייתי יודעת שהמחלה חזרה ומצבה לא טוב.

אף שהייתי בקשר התכתבות אתה כל שבוע, היא לא שיתפה הפעם. 

לא שיתפה שהמחלה חזרה בכל העוצמה.

אני מכירה אותה מאז ילדותי הצעירה עת עלינו מהעמק אל ההר. היא היתה ילדה עולה, קטנה ויפה, קטנה ממני בשלוש- ארבע שנים. כשילדים קטנים זה פער גדול. אבל, צמחנו יחד כלומר באותה שכונה באותה עיירה קטנה שאמנם הלכה וגדלה אבל זכות הראשונים היא לזכור את שכניהם גם כשעוברים שכונה וגם כשהעירה הופכת לעיר. 

לימים לימדה את צעיר בני,  היתה גם סוג של קולגה. אח"כ אפילו היתה באופן עקיף לגמרי, גם סוג של מנהלת שלי.  

כשהיא ניהלה את אגף החינוך הרווחה והתרבות בעיר שעל ההר ואני ניהלתי את אחד הפרוייקטים.

כשסיימתי את תפקידי ופרשתי פעם ומתפקיד נוסף עוד פעם. כמעט ונפרדו דרכינו.

המפגש הבא שלנו היה כשאני הנחתי סדנא והיא היתה משתתפת מן השורה.

במפגש הראשון מתוך סדרה של 8 קרה ביננו דבר מה, כשמשפט שאמרתי יצר אצלה טלטלה והארה.

מאז שמרנו על קשר.

בעיקר בהודעות. לפעמים במפגשים ולעיתים בשיחות טלפון.

כשנודע לי שחלתה הקפדתי להיות אתה בקשר כל שבוע. לבדוק ולשאול לשלומה. לא משהו מטריד אבל דואג, כזה שאומר, חושבת עליך. מחבקת מרחוק. לא שוכחת.

היא ענתה תמיד ותיארה בקצרה מה עכשיו ומה בתהליך, ככה עד החלמתה. 

מאז, בכל שבוע הודעה קצרה ממני ומענה קצרצר ממנה. בלי פירוט. 

אני לתומי חשבתי שהחיים בשגרה, צינה ושלחה תמונות מחתונת בתה, נכדה שנולדה

 וכל זה בשלב מסויים נוספה לנו שגרת מלחמה. 

לפני שבוע כרגיל כתבתי והיא לא ענתה, כתבתי שוב, 

מה שלומך ומה שלום המשפחה? דממה.

כנראה נסעה להתאווררות, דיברתי עם עצמי, מקווה שכל בני המשפחה שלה בסדר ושום דבר מהמצב שלנו פה לא נגע בהם ממש.

מוצאי שבת, אני מקבלת הודעה מחברה,

"את באה להלוויה מחר?"

"מההההה???

על מה את מדברת?"

"אוי, לא שמעת. חשבתי שהודיעו לך"

כמובן שמיד צילצלתי לברר, מה קרה?

אז כן, המחלה שבה במלוא עוצמתה והפעם היא לא שיתפה.

ואני מסרבת לקבל.

נקודה.







יום שבת, 20 בינואר 2024

מרוץ שליחות

.לפני כשנה וחצי הייתי בלוויה בקיבוץ לא רחוק. אחות של חברה נפטרה

לא הכרתי כלל את האחות. שמעתי עליה מעט מאחותה, בעיקר סביב מחלתה.  בלוויה,הספידו אותה המון מחבריה

.היא גדלה בקיבוץ, נישאה והתאלמנה במלחמת יום הכיפורים

.נשארה עם ילדה קטנה

.בשלב מסויים עזבה את הקיבוץ ונדדה עד לירושלים. שם קבעה את משכנה

.שם למדה והפכה לרבה של קהילה חמה ומיוחדת
החברים, מילדותה בקיבוץ ומהקהילה ובני משפחתה סיפרו ושזרו את סיפור חייה במילים טובות וחמות

 אחד הדברים שסיפרו שוב ושוב היה על "גלויות" יום שישי מלוות בצילומיה ואליהם מצורפים ציטוטים מיוחדים. היא שלחה להם כאמור, בכל יום שישי והם ממש חיכו וציפו בכל סוף שבוע לקבל אותן בווסטאפ האישי

.הקשבתי וזה נגע בי

ככה כמו חץ קטן זה נכנס אלי פנימה והחלטתי שאני ממשיכה את הרעיון שלה

.לא עם החברים שלה כמובן, אלא עם המעגלים שלי

במשך למעלה משנה וחצי בכל שישי אני שולחת צילום שלי מלווה בציטוט מתאים

.גם כשאני במרחקים אני מקפידה ושולחת

משהו שאומר, הנה עבר עוד שבוע. בואו נעצור לרגע, לפני שהוא מסתיים וחולף

.רגע של מחשבה, חיבור למה שהיה, שעכשיו או בכלל


באופן עקיף רוצה להודות ליעל  ז"ל

שבלי כוונה ודעת מסרה בידי שרביט ואני ממשיכה





וקצת קשור באופן עקיף גם לנושא החם

הנושא החם - תמונות המבטאות אתכם

יום שישי, 5 בינואר 2024

אלופה בבריחה

 לפני שנים התחלתי תהליך גמילה הדרגתית. 

זה קרה בעקבות ביקורים בארצות נכר ובעקבות השתלטות החדשות פה על כל פינה וזמן.

בתחילה הפסקתי את המינוי של עשרות שנים לעיתון שהיה פותח את הבוקר עם הקפה והסיגריה 
והיה סוגר את הערב במיטה בלי הקפה אך עם הסיגריה.
אחר כך הורדתי את זמן הצפיה בחדשות בטלויזיה ל"ועיקרן תחילה".
בשלב הבא, יש לומר בהדרגה, ויתרתי על תוכניות האקטואליה 
וכך הגעתי למצב שאינני פותחת כלל את ערוצים הישראלים. 
נשארתי עם גלגלצ בנסיעה.
בימים אלה ממש גיליתי את ערוץ 88. 
מוזיקה לאורך כל הדרך. בלי טיפטיפונת של חדשות.
בשעות הבוקר דורי בן זאב הנפלא מנחה והמוזיקה היא ליווי נהדר לנהיגה.
השבוע באחד הערבים בהכנסי לרכב, בהפתעה גמורה,
הקשבתי באותו ערוץ רדיו, לפודקסט על אריק אינשטיין. 
פרק ראשון שנקרא "אריק- רגל פה רגל שם".
תענוג צרוף.
סיפורים מאחורי השירים וסיפורים על האיש. שהיה ממש איש.
אז כן, אני אישה שבורחת מחדשות כבר שנים רבות.

ורק להדגיש שכל הידיעות החשובות מגיעות אלי, בהמון דרכים, אבל הם מסוננות. ממוקדות, בלי פרשנויות על פרשנויות. 
בלי טחינה של התודעה, בלי הצעקות והויכוחים, החזרות, צילומי הזוועות, 
בלי בחירה של עורכים ועוד ועוד. 

יודעת הכל, מעורה ובעלת דעה.
ואם אפשר לשלב את הימים האלה בשירים של אריק על ארץ ישראל ובכלל, את השירים שלמה ארצי, פוליקר וחברים. 
כל אלה בהחלט עוזרים להמתיק קצת את הימים האלה, הנוראים. 


וגם מבט אל הים כשהשמש כבר כולה שם
קצת מרחיב את יכולת הנשימה.
לפעמים, אפילו לדקה שלמה.


מגיעה עוד שבת

יום שבת, 23 בדצמבר 2023

כל בוקר מוקדם, כהרגלם

כל בוקר, מוקדם כהרגלם הם קמים, מתארגנים לוקחים אתם את המחשב הקטן, המחשבון והפנקס שנותר ויוצאים ל"משרד החדש".
המשרד הישן, וכל עולמם, נחרב באחת ונעלם.
 הם שהקימו, חרשו, עבדו והזיעו אז
יודעים שגם היום המשק כולו על גבם.
הם מגיעים בעקביות לבית הקפה שהופך למשרדם. זה הממוקם לא רחוק ממעונם הזמני. מנסים לשחזר ולהעלות את כל הנהלת החשבונות של המשק.
ברור להם שזה יהיה הבסיס להקמה מחדש.
הם מגיעים בין ראשוני הלקוחות. מוצאים פינה באחת הזוויות. מזמינים קפה וכריך. מצרפים את החשבונית להוצאות.
וכך הם עובדים, לא בצמוד ליתר החברים. 
הם זקוקים לתפוס קצת מרחק מהעניים העצובות, הכבויות, מהצפיפות מהדחיסות. לעבוד כאן בראש נקי ובמסירות. כל יום כמה שעות וכך לא לוותר על פרויקט חייהם. 
כמו שעשו כשהגיעו אז כנחלאים נלהבים, עם עיינים נוצצות, לראשונה לאדמת הנגב הקשה ויכלו לה.






ואז הגיע יום חורף קרררר
וכל מה שאדם רוצה זו קצת נחמה.
פניתי אל הסירים והכנתי לי מנה חמה ומנחמה. 
כמה ירקות שחיבקו עדשים כתומות, התערבבו בתבלינים והתכסו להם במים חמימים. 
מהר פשוט מחמם מנחם ומזמין עוד. 



 
שבת חמימה ויבשה ונקווה שתביא אתה גם קצת נחמה





יום שישי, 8 בדצמבר 2023

טעמים וריחות

 מוטי ב.

את מוטי ב. הכרתי במקרה, על הדרך. הוא היה שרמנטי אלגנטי

בהיר עיניים ושיער זהוב עם נטיה קלה לג'ינג'י. אני ילדת עיירה וכפר והוא הציג את העיר הגדולה. נהנה להדריך אותי ולגלות לי אותה

,הדריך איפה יושבים, מה אוכלים, אילו טעמים חדשים הגיעו מארצות רחוקות

.איך לראות ואיך להראות

לקח לו זמן עד שסיפר שהוא הגיע עם משפחתו כילד ממצרים ואחרי זמן, כמו רבים מכל ארצות העולם, של חיים במעברה, הם עברו לעיר החולות, לשכונה בפאתי, שכונת ג'סי כהן ששמה הלך לפניה

מוטי ב. עזב את השכונה ועבר עם שותפים אל העיר הלבנה. התמזג בה והיא בו. הכיר את כל המקומות השווים והטובים. בבוקר עבד בעבודה סבירה בחברה גדולה. לא כזו שמלכלכת חלילה ידיים ובערב, כל ערב, בילה ונהנה

במלחמת יום הכיפורים התיצב למילואים ביחידה קרבית וקצת אחרי סיומה, כשחזר עייף ומרוט החליט לנסוע רחוק. מעבר לים אל ארץ האפשרויות. היתה לו מזוודה אחת עם בגדיו המעודנים וכסף מועט

תוך ימים מצא עבודה אצל יהודי בעל נכסים שגילה מהר מאוד שניתן לסמוך על הבחור שהגיע מארץ הקודש ואבק המלחמה עוד בשערו, הפקיד בידיו את נהול מגרש המכוניות. זמן קצר אחר כך החליט אותו יהודי להזמין את מוטי לארוחת חג בביתו ובאותה הזדמנות להכיר לו את בתו היחידה שהיתה כבר מספיק זמן רווקה

מוטי הבין את מטרת ההזמנה וההכרות, הבין את מצבו הכללי והכלכלי ובחר בדרך הנוחה. הוא ידע איך מחזרים בעדינות, ידע איך נותנים הרגשה טובה לה ולכל המשפחה

זמן לא ארוך עבר והשניים נישאו ברוב הדר. נציגי המשפחה הגיעו מהשכונה ונהנו לראות איך

התקדם ומצא לו מקום


הימים עברו, מוטי ניהל עוד ועוד מעסקי חמו, נולדו לו ולאשתו שני ילדים. בן ובת והחיים ישבו על כורסא נוחה ורחבה

יום אחד, לדייק, ערב אחד, מיד לאחר שהודיע לאשתו שהוא עוד קצת מסיים, בעודו סוגר את חשבונות היום במגרש המכוניות. נכנס למשרד בחור פורטוריקני ובידו סכין קפיצית ועיינים מזגזגות ודרש לקבל את המזומנים שבקופה. מוטי הסתכל עליו, התבונן בסכין השלופה ומיד נזכר במדים ובאימונים

אהה, עברה במוחו החיילי מחשבה, פורטורקני מלא בקוקאין מצא לו עם מי להתעסק

מוטי ב. ריענן את מהלכיו מימי הקרב מגע, אבל הסכין בכל זאת מצאה את דרכה וננעצה

מוטי ב, נפל אפיים והפורטוריקני קפץ וברח בינתיים. אחרי כך וכך נתפס

מודעה בעיתון בארצנו משכה משום מה את עיני ומייד עוד לפני שקראתי את הידיעה עצמה, ליבי קיפץ בבהלה. "ישראלי נרצח בנוי יורק במהלך שוד". הכתבה פירטה את המעשה כולל את שמו של הנרצח. מוטי ב

השאיר אחריו אשה בן ובת

וגם זיכרון של ימים טובים וטעמים מיוחדים, כאן אצלי

ולמה נזכרתי בכל זה עתה

הכנתי היום סוג של סנייה

לא כמו ההיא שאכלתי אתו במסעדה דרוזית בראש הכרמל

אלא כזו שהכנתי צלויה בתוך פלפל שושקה

ממולא ואחר כך לצליה שניה יצקתי מעל טחינה שביעבעה וקצת השחימה

ומיד קפץ ועלה על

.שולחני יחד עם "השושקה שיק" מוטי ב


זיכרו אצלי תמיד עם ברכה




חג שיביא אור