מונה הצמחים

 

יש הנוטים לעבור על אירועי היום במוחם טרם ייפרדו למספר שעות מהעולם, יש המייחלים לא לזכור דבר מהקורה ביומם, יש המונים כבשים בעת שעיניהם נעצמות ובדרך אל שנתם.

בכל לילה כשעלה אביעד על יצועו מאז ילדותו,

אחרי שהיה מארגן את הכרית לתנוחת הראש הנכונה,

באותו שלב בו היה עוצם את עיניו ומתכונן לשקוע אל תוך חלום,

היה הוא מונה בראשו שמות צמחים.

בכדי לא להתבלבל ולא לבלבל היה מונה אותן לפי סדר אותיות האלף בית.

מכיוון שלא תמיד היה מצליח להגיע לסוף הסדרה, אחת לזמן היה מונה אותם מהסוף כלומר מהאות האחרונה אל כיוון ההתחלה.

ובכדי שלא יהיו הדברים רוטיניים מידי היה נוהג להחליט על סדרות או משפחות של צמחים. צריך שיהיה סדר וצריך לא לוותר על אף קבוצה או משפחה.

בכל ערב בחר סידרה אחת ובהן תת סדרות: עצי נוי, עצי פרי, עשבוניים, פרחי נוי, צמחי מרפא וכדומה. כך היה נרדם. גם בחלומותיו היו מלווים אותו מראות וריחות מן הטבע.

אך טבעי היה שהמקצוע שבחר ללמוד ולעסוק בו היה קשור קשר עמוק לצמחים, כאגרונום עירוני שהיה מופקד על הצמחייה באזורים הציבוריים של עירו הוא הכיר מקרוב כל עץ ועץ.

את בוקר יום עבודתו היה מתחיל בביקור אזורי.

הוא חילק את העיר לאזורים ושעת העבודה הראשונה שלו נפתחה בביקור באזור אחד.

כך למד והכיר מקרוב את מצב הצמחים בעיר, היה הולך בין הגינות, השדרות, הרחובות. קוטף עלה, משיח זה, מניח ידו על גזעו של עץ, לעיתים מצמיד אליו אוזן. מרחרח פריחה ובודק אם אין כנימה או חלילה מחלה, האם גזמו כראוי, האם ניקו גומות, האם ריססו, מה התחדש או השתנה, היה בודק האם יש מה לחדש או לשנות.

רק אחרי שעה של פגישות צמחים אזוריות היה מגיע למשרדו לפגישות עבודה, תקציבים ופתרונות. כך מידי יום, שנה אחר שנה במשך שנים רבות.

עברו שנים, אחרי הכרות קרובה עם כל העצים השיחים, המחלות וההבראות הגיע הזמן להגיד שלום לכולם, לצמחים כמובן אבל גם לאנשים במשרד ולכל העוזרים והעובדים לאורך השנים ולצאת לגמלאות.

אביעד, כמובן יצא בשמחה. זה זמן טוב להמשיך ולטייל בעולם עם זוגתו שתחיה, להנות מנכדיו שפורחים מול עיניו מי כעץ השדה ומי כפרח עדין ומלבלב. לבקר חברים שהתפזרו, לקרוא דברים חדשים שהתפרסמו להתחדש בעולם המחקר והריאות הירוקות העירוניות.

 בכל יום כשהיה בביתו או בכל מקום בעולם. מיד כשהקיץ מוקדם משנתו עוד לפני שהקיצה אשתו, ואחרי שלגם לגימות ארוכות של הקפה הריחיני היה יוצא לסיור אמירת בוקר טוב ומה נשמע לצמחים בסביבתו. היה בודק וחוקר את כל אחד מהם שהיה נקרא בדרכו ואם היה פוגש בצמח חדש או נדיר. אם היה רואה מחלה או טפיל, מיד היה מצלם ורושם לו רשימה בפנקסו הקטן שהיה צמוד תמיד לכיס חולצתו.

כשהיה בעירו היה שולח למחליפו מייל מסודר עם ממצאיו, מקווה שזה יפעל וידאג לטפל כמקובל, משתדל לא לבדוק האם הדברים טופלו או הוזנחו. זו מבחינתו היתה עבודת שירות ההתנדבותי למען העיר בחלקיה הירוקים שכה שאהב.

ובלילה, כן כמו אז בילדותו, 

היה בוחר בקבוצת צמחים ולפי סדר האלף בית מונה אותה במוחו 

עד ששקע בתחושת רווחה וצנח אל תוך חלומו.

ימים טובים ושנת ישרים

 

בזיכרוני

 וְהיום יוֹם שֶׁבּוֹ נשׁמת 

כְּבֵדוֹת אַחֲרוֹנוֹת

עַד לֹא.

בְּזִכְרוֹנִי אַתְּ תִּינֹקֶת

וְיַלְדָּה, נַעֲרָה אִשָּׁה וְאֵם.

שֶׁלַּהֲבוֹת מִתְרוֹצְצוֹת כָּל כֻּלֵּךְ.

 עיְנךְ מְאוֹרוֹת כְּחֻלּוֹת

סַקְרָנִיּוֹת וּמְשׂוֹחֲחוֹת תָּמִיד.

אַתְּ רוֹקֶדֶת אַתְּ דּוֹהֶרֶת

אַתְּ פֹּה אַתְּ שָׁם.

מְלַקֶּטֶת מְפַזֶּרֶת.

שֶׁעָרַךְ מִתְקַצֵּר, מִתְאָרֵךְ

מִצְטַבֵּעַ לְעִתִּים

מִתְפַּזֵּר בְּרוּחַ הָהָר לִפְעָמִים.

אַתְּ שׁוֹקֶקֶת כְּעִיר לְלֹא הַפְסָקָה

אוֹ נוֹחֶתֶת בֵּין כַּרְמִי אֵל.

 בְּזִכְרוֹנִי

אֶת אִמָּא אֲדָמָה וְשָׁמַיִם

אִתָּם עַל שָׁדַיִךְ

עַל גַּבְּךָ

וְאֵין יוֹם וְאֵין לֵיל

הכל כל כּוּלֵךְ.

חַיֶּיךָ

שֶׁלַּהֲבוֹת בּוֹעֲרוֹת

עַד לְמִלְחֶמֶת חָרְמָה

עַד כְּלוֹת.

קפה לווצה ומאפה בומבולונה

 

מוריס פרש מהאוניברסיטה לפני כשנה. שנים ארוכות היה חלק ממשפחת המרצים הבכירים בפקולטה לכימיה. נהנה ממעמד, מטריטוריה, מחבורה קבועה.

חייו היו מתוכננים בקפידה. החל מיקיצה ועד משכב עם האשה.

גם את פרישתו תכנן כיאה, שנים לפני. 

הכין קרנות, עבר הכשרות, בנה מסלולי טיולים וביקורים, בדק והחליט מה ילמד והיכן. בדיוק כמו שעשה במשך שנים במעבדות ועם הסטודנטים המתחלפים.

בדיוק כפי שהגיע מוכן לכל ישיבת צוות או לכל כנס, בארץ ובעולם.

מוריס נהג לצטט את פרנק מרשל:

"תוכנית גרועה עדיפה על חוסר תוכנית כלל." 

זמן הפרישה הגיע, תהליך הפרידה מהפקולטה ומהאוניברסיטה פעל כמתוכנן כולל חפיפה מסודרת והעברת תפקידו למחליף וכך לגבי מפגשי הרמת הכוסית ומסיבת "הפרידה בהפתעה" שאישתו ומזכירתו תכננו בשוּ שוּ ובקפידה.

עוד לפני הפרישה מוריס נרשם לקורס אינטנסיבי ללימוד השפה האיטלקית. לאחר שלושה חודשי לימוד בהם השקיע שעות של שינון ולמידה, מצא ששפת האיטלקית שהיתה דומה לשפת אימו, נרכשה על ידו במידה סבירה ומעלה. או אז שכר עבורו ועבור אשתו- שותפתו, מרטינה, דירה קטנה בבולוניה, דירה שהיתה קרובה דיה לאוניברסיטה שאליה נרשם מבעוד מועד לסמסטר מיוחד בפקולטה לארכיטקטורה. לקורס המיועד ללומדי חוץ.

קורס העוסק בתולדות הארכיטקטורה בבולוניה וסביבתה כשבמרכזו מבנה ארכיג'ינזיו שנבנה 1803 כמבנה מרכזי של האוניברסיטאות של בולוניה. המבנה היווה פנינה ארכיטקטונית שמשכה אליה המוני מבקרים ומתעניינים בעולם האומנות ומדע התכנון, העיצוב והבניה של מיבנים וחללים, מקום בו ביקר באחד מהכנסים הבין לאומיים לכימיה כנס שבו הרצה והשתתף. המבנה כל כך הדהים אותו שכבר אז היה ברור לו שעם פרישתו יחזור ילמד ויתעמק בזה.  מוריס שראה גם במדעי הכימיה שילוב של מדע, חוקיות, מבניות ואומנות מצא בארכיטקטורה 

שילוב דומה ואחר. שילוב שריתק אותו לחקור וללמוד 

עוד הוא מכין את כל הדרוש לנסיעה, כולל המסמכים, ההכנות לעזיבת הדירה בארץ וכמובן המזוודות שכבר היו ארוזות לתקופה ארוכה, אשתו, מרטינה, בלי הכנה, איתות או סימן ולו הקטן,לקתה בשבץ ועזבה אותו ואת עולמנו, באחת.

מוריס המזועזע שקע באבל כבד ובראשו מהדהדים במקביל משפטו של פרנק מרשאל שלאורו כיוון ונהג כל חייו: 

"תוכנית גרועה עדיפה על חוסר תוכנית כלל." 

ומנגד הפתגם שאביו נהג להגיד בכל פעם:

"דער מענטש טראַכט און גאָט לאַכט)  האדם מתכנן ואלוהים צוחק(.

כך כל בוקר הוא מגיע מלווה בצמד המשפטים האלה לבית הקפה הסמוך לביתו, מזמין אספרסו לווצה איטלקי וטועם מאפה בומבולונה אופייני.

אומר למלצר באדיבות "גרציה" ו"אריבדרצ'י"

מתיישב לשולחן שעומד לו בחוץ במשהו שמחליף ולו במעט פיאצה במחוז אמיליה - רומאניה.

מרגיש קצת בולוניה.

פה.

המשך שבוע טוב ושקט

אנדראוס 'וויטה דולצ'ה ספנצ'ראטה'

 

בוקר, כבכל בוקר,

אנדראוס מקיץ מיד כשהחמה פושטת קרניה משפשפת עינה ומאירה צד זה של העולם אחרי שדאגה שצדו השני, נם.

 יחד אתה פוצח אנדראוס את יומו בתרגילי מתיחה ושחרור מכבלי הלילה והחשיכה.

אנדראוס חי את שלב 'הדולצ'ה ספנצ'ראטה' של חייו שלב החיים המתוקים חסרי הדאגה ושאיפה למעט מעש ומעט מעשיה...

כשהשמש ממשיכה בטיפוס איטי אל על, הוא מעמיד על הכירה את המקינטה, ניגש אל הפטיפון הוותיק ומניח את זרועו בעדינות על התקליט. המוזיקה זולגת ומציפה לאט את כל החלל, יוצאת דרך הדלת למרפסת לנהל שיחה עם ציפורי השיר.

הזמן אינו נמדד אצל אנדראוס במידות קצובות. יש זמן של עונות, זמן שמש ועצים זמן קפה וזמן אנשים. 

הוא יוצק את הנוזל השחור שבעבע דרך האדים אל כוסו, לוגם לגימות בוקר ראשונות אל קרבו, יוצא אל המרפסת להביט מסביב, בּעַלֵה שנשר בחתול שצועד לו לאט, בענן הקטן שמרחף מעל, מוקיר תודה על הטעם ועל הריח אל האתמול ועל העכשיו בלי צורך להסביר או להצטדק בפני אף לא אחד.

הוא נותן לראש להתרוקן מכל מה שצבר. מאפשר לעצמו רגעי פאוזה. מנצל את הרגעים האלה לאוורר כל מה שאפשר לקראת היום החדש.

אחרי כך וכך מנגינות, אחרי כך וכך זמן ריסטארט הוא פונה לכך וכך מספר הברשות שיער וכך וכך סירוק מדוקדק של הזקן והשפמפם.

 אחרי שבחר בקפידה את בגדיו ובחן בדקדוק את התאמת נעליו, סגר את המנגינה, נפנף שלום לציפור שעל הענף, שאף אוויר בָּשוּם מלא ראותיו, הוריד תריס, הכניס את המחשב לתיק הצד ויצא בצעד קל להתענג על קרני השמש האביביות שילטפו את עורפו בדרכו אל בית הקפה שמחכה כמידי יום לבואו.

 

 

שנזכה גם אנחנו לימים של 'דולצ'ה ספנצ'ראטה'

 

קפה אצל ברטה

 

ברטה נהגה לשבת משעות הבוקר ליד השולחן בגינה הקטנה שחיבקה את ביתה.

בית קטן גם גג מחודד וחלונות מאירים.

ישבה לאסוף את הכוח של אמת מהסביבה ומתוכה

הם היו מגיעים אליה כשהצטרכו.

פותחים את השער הקטן שנהג לרשרש בפעמון.

מחפשים אותה בעיניהם. האם היא נבטה דרך החלון או יושבה בגינה? ובהתאם מצטרפים.

רונה, באה כמעט מתוך הרגל, רגליה נשאוה מעצמם.

באה, תרה בעינה ומצאה את ברטה בגינה.

נגשה, אמרה שלום והתישבה.

ברטה, הרימה עיני תכלת מחויכות "רונה שלי את רונה" זמררה.

והתחילה לערבב את הקלפים בידיים מיומנות.

פזרה על השולחן בחשה בהן ושוב אספה.

התבוננה ברונה. ראתה את קימוטים הקטנים שבין הגבות. 

את הרטט הקל שהיה חולף ובא בשפתיים ואת השאלה שנעצרה בעיניים.

לרגע עצרה מהמשחק בקלפים ואמרה "אולי נפתח היום בקפה?"

היא לא חיכתה לתשובה קמה "בינתיים קחי לך רגעים לשקוט, אני כבר באה". 

היוא צעדה בקלילות ונכנסה אל הבית.

רונה נתנה לתריסי העיניים ליפול. ובקול פנימי חזרה 

"קחי לך רגעים של שקט. עצרי את הסערה. את יכולה".

ריח הקפה בישר את חזרתה של ברטה אל הגן ואל השולחן.

רונה פקחה עיניים עוקבת אחר תנועות המזיגה המדודות של ברטה.  

שתי ידיה של רונה הושטו לקחת את כוס הקפה.

"לאט לאט ומתוך כוונה שלמה" אמרה ברטה

רונה קירבה את הכוס אל אפה. שאפה פנימה את הבל הקפה החם.

שתתה לאט.

ברטה התבוננה ועקבה אחרי כל תנועה מתנועות הלגימה. 

איך הקפה נשאב אל הפה, איך רונה מגוללת ובולעת איך נראית הגורגרת העולה ויורדת. 

שמה לב להפסקה בין לגימה ללגימה. מה קורה לקמטוטים הקטנים בין הגבות, 

איך ההבעות משתנות.

כשסיימה רונה לשתות את הקפה היא הגישה את הכוס לברטה 

ברטה לקחה את הכוס ובאחת הפכה אותה על הצלוחית שחיכתה.

עכשיו ההמתנה. שאריות הקפה צריכות לצייר את הסיפור.

ברטה שוב לוקחת את בקלפים ומערבבת.

מגישה את חבילת הקלפים לרונה , רונה יודעת. 

גבה נקשט דרוך, היא מושיטה יד רועדת, חוצה את החבילה ולוקחת קלף. 

ברטה מערבבת שוב ומושיטה. 

רונה חוזרת ובוחרת קלף כך עוד אחד ועוד אחד סך הכל חמישה.

ברטה ורונה מסתכלות זו על זו.

שתיהן יודעות.

רונה קמה, נגשת לברטה מחבקת אותה

מסתובבת ומתחילה לצעוד.

"תודה על הקפה" היא אומרת

"נתראה מחר" עונה ברטה והופכת את הכוס במיומנות להציץ בה פנימה.

ידיים 1 וידיים 2

 

הידיים שלו

הידיים שלו. היה בהן משהו ארוך ונקי. 

ציפורניים תמיד גזוזות. 

אצבעות מדוייקות מרפרפות בקלילות על הקלידים. 

הייתי נוהגת להתבונן במהירות התנועה שלהן שנעה בין הלבנים לשחורים. 

יד ימין מטיילת ופורטת ויד שמאל מושכת את המפוח ולוחצת על הכפתורים העגולים השחורים. 

צלילים מהירים, קצביים או מרגיעים. 

גם כשהיה מחלל על החליל האצבעות הארוכות והמטופחות היו נעות במהירות 

משאירות בחלל צלילים ענוגים כמו הידיים. 

עכשיו הקלידים דוממים וגם חורי החלילית חשופים אילמים. 

הידים נדמו. 

לעד.

הידיים שלה

בכל ערב לפני השינה היתה סבתא רבתא אסתר לוקחת את הלימון שנפח נשמתו ששמרה מבישולי היום 

ומשפשפת את כפות ידיה שפשוף נמרץ. 

לא מדלגת. 

משפשפת היטב את אזור הציפורניים אחת אחת 

ואחר כך את כל כף היד כולה וממשיכה עד לאמה. 

בסוף הניקוי היסודי היתה מנגבת את ידיה 

ומורחת כמה טיפות של שמן זית. 

מחבקת יד ביד 

ומסיימת את הטקס בהנחת כפות הידים הרכות על פניה 

ואומרת בשקט בשקט: 

"שמע ישראל..."

 

רוח

 תַּחֲנַת הָרוּחַ שֶׁל הַנֶּפֶשׁ

טוֹחֶנֶת רֶגֶשׁ אַחֲרֵי רֶגֶשׁ

זוֹרֶה פֵּרוּרֶיהָ בַּדְּרָכִים

מְעִיפָה וּמְעַרְבֶּלֶת לְכָל הַצְּדָדִים.

טחֲנַת רוּחי לְעִתִּים עוֹצֶרֶת כְּנָפֶיהָ מִסּוּבּ

מפנה מבטני שַׂקִּים מְלֵאֵי אָבָק וּמוֹץ

טחֲנַת הָרוּחַ שְׁבִי סוֹבֶבֶת שם סוב סוב

היא היא

תחנת הרוח שעוזרת לסחוב.