יום ראשון, 7 באוגוסט 2022

יש לי

יש לי חברה שמטפסת על הרים ובודקת גאיות ונחלים בארץ, בעולם 

בכל מקום ומקום ואין נסתר ממנה ואין  קטן או גדול 

והכי כיף אתה בהליכה ובטיול בכל פינה, לעלות ואפילו לזחול.

יש לי חברה שמחברת חיבורים ולא נותנת שישאירוה לעולם מאחור, בצללים.

יש לי חברה עצובה שהיתה פעם הכי שמחה ועליזה.

יש לי חברה די בודדה שפוחדת להפריע לאחרים והיא כל כך עצורה שזה משאיר אותה בעיקר לבדה.

יש לי חברה מאוד נבונה שיודעת להקשיב ויודעת להרגיע וכשצריך, גם להושיב.

יש לי חברה שיודעת לספר בדיחות ואיתה כל פגישה היא חתיכת חגיגה.

יש לי אחת רצינית ואחת צחקנית אחת קשובה ואחת כאילו מקשיבה אחת לבילוי ואחת לתמיכה ואחת שתמיד אתה השיחות הן מלב אל לב, אמתיות, משמעותיות נוגעות, כמעט טיפוליות.

אחת שיוצרת אחת שאוצרת אחת רחוק ואחת מלאה בצחוק 

אחת אומנית ואחת יצירתית, אחת אמיצה ואחת פחדנית.

יש לי חברות, לא כל כך רבות אבל מאוד מיוחדות.

הן מעגל התמיכה והמשענת בעת צרה כמו בעת שמחה.


ואני?

אני איתן כמעט הכל חווה

ויום יום זוכה ומודה.

בכל ולכל אחת ואחת


יש לי חברות.



שיהיה על כולנו שבוע רגוע

יום שישי, 15 ביולי 2022

גינה לי


ימי בחרותי עברו עלי במקום קסום ירוק,  מלא חוויות. עבודה ועבודת האדמה בעיקר היתה הערך החשוב לצד חברות. 

אהבתי את המקום ולמדתי להתחבר לריחות, לשינויי העונות ובמיוחד לירוק על כל גווניו. שנים עברו, היו לי גינות, גידלתי עצים ועציצים. 

תמיד עם חלומות לחזור לעבודת אדמה של ממש אבל כנראה שהיו דברים חשובים ונכונים לי יותר.
לפני כך וכך שנים התוודעתי לאפשרות לקפוץ לביקורי עבודת אדמה בחוות אורגניות לזמנים קצרי מועד, אצל אחרים ברחבי העולם.

התחלתי באיסלנד בחווה קסומה בפיורדים המזרחיים. שם הייתי עובדת אדמה אמיתית. וזו פתחה לי את התיאבון להמשיך.
המשכתי ליפן אל חוואית מיוחדת במינה בשם נאנאקו שרק לכתוב פה את שמה ואני כבר בדרך לחזור אליה. 

משם הגעתי לחווה בצרפת הקטלונית. חווית יער בלתי נשכחת. אחר זו, נסעתי עד לחוונת קטנטונת בסאן דייגו שבארהב, שבה קיבלתי כמה שיעורים מרתקים בכלל ובינהם גם על עקרונות המטבח האורגני. משם התגלגלתי ובאתי אל גולת הכותרת בכפר קטן קרוב לרומא  למשפחת אומנים מיוחדת במינה. בין יתר עיסוקיהם האומנותיים, הם מטפחים גינה ענקית, של דונמים רבים. עם צמחים ובעלי חיים אסופיים. 

גם לשם אני מקווה לחזור בעוד קצת, אולי אולי בסתיו.


כל ביקור/ התנדבות כזו בחווה, זו בעצם מתנה קטנה שאני נותנת לעצמי לקראת או בדיוק ביום הולדת שלי.

ההקדמה הארוכה הזו כולה באה לספר על חגיגה קטנה שאני נהנית ממנה מאוד בבית החדש שבין גבעות האלונים. אני בונה לי לאט לאט "גינה" קטנה שמורכבת מעציצים ואדניות ומתחברת נפלא לכל האלונים הותיקים שמסביב לבניין.
לצד צמחי נוי יש לי גם עצי פרי ננסיים, צמחי תבלין ואפילו כמה שיחי ירקות מניבים.
כרגע אני משחקת במחשבה על עמוד הדרופוני, 

נראה.


ככה בהדרגה, מתחברת לשורשים ההם של אותו כפר הירוק כל ימות השנה, לנעורים, לאהבה ישנה.


שבת מלאה שמחה


יום שישי, 8 ביולי 2022

בדרך כלל ולפעמים

 בדרך כלל אנשים "שולחים" לי סיפורים.

לעיתים מקרוב ולעיתים מרחוק

אבל לפעמים

כן, לפעמים

שלטים, כרזות, כותרות

עוצרים לי את המבט ואחריו מיד באה זו שמצלמת

ועושה, קליק

היתרון הגדול בסוג הזה שמלבד הצילום לא צריך סיפור

כי יש בו הכל.

כמו זו למשל:



או לדוגמא המקרה הזה. איזו מחשבה נפלאה ואיזה סלוגן מוצלח
ת'אמת, לא הייתם מזמנים אם הייתם זקוקים?

ועוד עם שם כזה...


או קחו לדוגמה את זו
כשעושים האנשה לבעיה?
הופכים אותה כמעט לידידה (את הבעיה כמובן)


ואחת אחרונה מכפר קטן בספרד
מסביר קצת למה הם כל כך מתקשים )))



שבת מלאה בחיוכים וטוב


יום שישי, 1 ביולי 2022

איש אשר על

בכל בוקר כשהוא רק פותח עיינים ליבו מתמלא גאווה גדולה.
לפני שהוא יוצא לעבודה, הוא נושק למצחה של אשתו ומצחם של שני ילדיו
מניח כפות ידיו על ראש כל אחד מהם.
עוצם עיינו מברך בשקט.
הם נושאים פניו אליו בדממה וללא תזוזה. 
כך טקס של דקה.
הוא פוקח עיינו ואומר:

"לא לשכוח גם היום לסלוח".
מחייך חיוך של טוב ויוצא אל יומו.

ככל שהוא מתקרב אל המקום ליבו הולך ומתרחב.
 ברגע שרגלו דורכת  על הסף 
 מתחילה אותה רוטינה, אותו הטקס.
הוא ראשון הבאים. לפני ההמולה 
לפני כל האנשים. החשובים, העממיים, הקבועים, המזדמנים, רבבות התיירים.
הוא מוציא את המפתח הגדול מתיקו.
מביט בו לרגע,
משחיל אותו בחור המנעול ומסובב באיטיות.
הוא מקשיב.
נשמע קיליק של הענות. 

דלת העץ הישנה והגדולה  ניתנת עכשיו לפתיחה.נוגע בה ביד אחת, בשניה מוציא את המפתח ולוחץ על הידית הישנה.
הדלת נפתחת לאט.
 הוא נכנס לאולם החשוך נועל אחריו את הדלת.
 עומד באפלולית לשניות אחדות עצור נשימה.
אחר כך נושם נשימה עמוקה מריח את הרבדים העמוקים של ריחות המקום העצום.
זה המקום שלו.

הוא עושה מספר צעדים אל מרכזו של האולם
מרים את ידו בהתכוונות מלאה אל מול מצחו משם באנך מוריד אל מול בטנו  וממשיכה לסיום תנועת הצטלבות.
עכשיו ורק עכשיו
הוא מוציא את הצרור מתוך תיקו (יום יום הוא לוקח אותם איתו)
ונועץ אותם במקומם על החגורתו.

אין לשכוח שהוא זה הנושא עליו את כל המקום העצום והקדוש הזה.
הוא.
הלוא הוא, האיש אשר על המפתחות של  כל הקתדרלה!
על ידיו יישקו שעריה ודלתותיה.






 שבת של הערכה ומנוחה


 

יום שישי, 24 ביוני 2022

החיים עם קשר

 

כשהבינה לורנסה ששכנתה גבי נותרה לבדה ושאין מי שיארח לה יום יום  חברה,
הזמינה אותה לבוא ולהתארח אצלה. 

לאכול יחד עם משפחתה את ארוחת הצהרים. 

פעם אחת נענתה גבי אך לא הוסיפה. היא לא הרגישה בנוח להתישב ולאכול מידי יום על שולחנה של שכנתה.
לורנסה הבינה ובכל זאת חשה אי נחות מהעובדה ששכנתה בודדה. 

אחרי מחשבה והתלבטות בינה לבין עצמה, עלה בדעתה רעיון.
היא פנתה לבנה  מרצלו וביקשה ממנו שיקח מידות, יזמין לוח עץ מתאים, יצבע, יתקין צירים ואחר כך יחבר לקיר שבין המרפסות.
כך שיוכל לשמש בעת הצורך "שולחן קשר".


קצת לפני ההתקנה קראה לורנסה לגבי דרך המרפסות, 

כמו שהיו רגילות בפיטפוטים של זוטות ושטחה בפניה את תוכניתה. 

תוכנית "שולחן הקשר".
בכל פעם שמזג האוויר יאפשר, 

לעיתים בצהרים ולעיתים בין ערביים. 

יצאו השתים כל אחת למרפסתה. ישחררו את הוו הנועל וישטחו את לוח העץ הצבוע שהתקין מרצלו בין שתי מעקות המרפסות.
כל אחת תביא את מגדניה. יציבו כסאות זו מול זו ויבלו זמן  של יחד.
זמן של שתים.
כך עשו לאור מציאת פתרון הביניים
לעיתים ארוחת צהרים. לעיתים רק קפה ועוגה ולפעמים אפילו כוס של יין.


כך קורה כשיש שכנו•ת טובה
כך כשבונים שולחן קשר
כך כשטובות השתים. 

כך כשמרפסת הופכת לגשר.



(התמונה נשלחה אלי ע"י חברה ושמה בלהה-תודה)

סוף שבוע מלא חיבור וקשר

יום שישי, 17 ביוני 2022

בין האיש למקורי


בכל בוקר ובוקרו קם לו האיש וממהר למקלחתו ובעיקר למראתו
הוא בוחן את פניו. מצחצח את שיניו
שוטף את פניו
מוציא את המסרק ומסרק את שערו או את מה שנשאר מרעמתו.
עכשיו הוא מתפנה לעיקר.
והטקס נפתח
הוא פורס מגבת קטנה עליה יניח את כל הכבודה ועוד מגבת אחת לניגוב מיוחד.
הוא מוציא את המכונה, את המספרים הקטנות, את השמפו המיוחד עם המרכך שנצמד, את השעווה המעצבת ואת המסרק  המיועד.
מסרק את הפאות ואת השפם.
בוחן במבט לחזית ואחר כך צדודית.
צדודית אחת ואחריה כמובן השניה ושוב לחזית.
לוקח את המכונה ומעביר אותה על צידי לחייו בוחן כל פאה ומיד אחר כך עובר אל השפה העליונה. מיישר קו.
מניח את המכונה ואוחז במספרים ביד אחת ובמסרק בשניה. עוד קיצוץ קטן פה ועוד אחד שם. מתבונן ובוחן ארוכות.
מעלה חיוך קטן של סיפוק.
עכשיו זמן שמפו וריכוך . הוא משפשף היטב את שפמו ולחייו, מסיר את כל השאריות שאולי נותרו, שוטף היטב בשתי ידיו. מנגב באותה מגבת קטנה מיוחדת ורכה.
מסרק שוב את פאותיו ומקדיש עיתות לסירוק יסודי של השפם
ואז, רק אז, הוא לוקח שעווה מהקופסא ומחלק אותה בין שתי כפותיו. 

שעוות דבורים מכוורת מיוחדת שאליה הוא נוסע מפעם לפעם. לכפר קטן בהרים של סיירה נבדה.
מורח מהשעווה על כל שפמו מריחה שווה. מחליק אותה אל הקצוות. אוחז בכל קצה ועוצר לרגע, ללא תנועה.

 ואז מסלסל. 

בעדינות, במתינות. 

מעקל את הקצוות אל על.

שגם הקצוות יעצרו בתנועת אוולה  פלמנקואית. כנדרש משכמותו 

 
מביט במראה והדמות מביטה בו חזרה, מסופקת ואפילו מחייכת.


כך הוא שומר על קשר משפחתי רחוק עם קרוב משפחתו. מי שאמו רמזה על כך, שאמה, כלומר סבתו, כנראה הכירה את האיש ההוא מקרוב קרוב ולכן היא, כלומר אמו, העניקה לו את השם המחייב
הלוא הוא סלוודור ד.

עכשיו, אחרי שהעיקר טופל, הוא יכול להתפנות ליתרת יומו.

יוצא לעבודתו החשובה במקום באחד המקומות המרהיבים בתבל כולה.

עומד בלב אלהמברה, אתר המורשת ומוזג בירה מצננת ביד מיומנת, ביום חם למבקרים.

כולו גאווה ותהיה אם גם הם כמוהו, רואים את הדמיון 

לסלוודור ד. ההוא, המקורי.


               
                 סופש רגוע


יום חמישי, 9 ביוני 2022

העץ התלאביבי שלי

 

עץ המנדרינות התל אביבי שלי, משך שוב באפי. 

דאג לעצור אותי בצעידת הבוקר השבועית על מדרכותיה של העיר ללא הפסקה.
דאג שאעצור, אשאף עמוק ניחוחו אביט בו, אתעצב שאיש לו דואג לו, לא מטפל בכנימותיו ובענפי הפרא שצומחים על גיזעו.


אם היה לו חבר בסביבה בטח היה מניח ראש על כתפו ומספר צרותיו.
אבל הוא עומד לו לבד, לכן עומד זקוף, נושא פניו אל על, אולי משיח אל אלוהיו.


בעוברי, אני נוגעת בגזעו במגע של חיזוק והתפעלות שלמרות הכל הוא עוד כאן. 

פורח כשצריך, מניב בהגיע הזמן.

כשאביב סביב הוא בשיא פריחתו וריחו מעלה חיוך ונועם על שפתיים. 

ומושך בחוטם של אחת או שתים (אולי אפילו שנים).

בעוד כך וכך פירותיו טעימים טעימים ישובו לעודד את כל הטועמים.
אלו שיצליחו להגיע לענפיו הגבוהים.

עץ המנדרינות התלאביבי שלי. 

(שהרי ברגע שהוא משוייך יש לו משמעות מיוחדת, לפחות אצל אחת, כלומר, אצלי))).

מזכיר לי תמיד את זמני בכפר ההוא, הירוק כל ימות השנה, לא רחוק מפה, ממרכזה של העיר הלבנה. 

שם ריח הפרדסים בבוקר של אביב, על גבי עגלה רתומה לטרקטור, היה אחראי לרגעי שכרותי.


מזכיר ומעלה חיוך של עונג וגעגוע.






סופש נעים 
ולא לשכוח להנות מהטוב.