chic
על אה ועל אהב ועל אהבה
יום שני, 7 באוקטובר 2024
יום רביעי, 2 באוקטובר 2024
יום שני, 23 בספטמבר 2024
אלברטה טעם טוב
אלברטה היתה אשת העולםמאז ומתמיד.
מילדותה,היא
טיילה וביקרה עם הוריה בכל המקומות הנחשבים. פגשה איתם את כל שועי עולם. כילדה
קטנה זכתה בשיעורי הליכות ונימוסים לצד שיעורי נגינה, שפות ומנהגי עַלָמוִת.
בבגרותה
יחד עם האיש לו נישאה המשיכה באותו אורח החיים כאשת דיפלומט וקושר קשרים בין
אנשים, חברות ועסקים המתארח ומארח מכל קצווי תבל.
כזוג הם היו רגילים למפגשים מתמידים עם תרבויות כאלו ואחרות במקומות שונים ומיוחדים.
בכל
מקום אליו הגיעו היתה אלברטה ידועה בטוב טעמה. היא אהבה לארח ואורחיה תמיד התקבלו
בסבר פנים יפות ונועם.
אורח
החיים לא אפשר להם להשתקע ולא זימן הזדמנות ראויה להקים משפחה של ממש. אלברטה התייחסה
לכל קרוביה ומתארחיה כאל משפחה גדולה עם מחויבות קטנה.
הימים
שהפכו במהרה לשנים והשנים שהפכו ליובל היו תמיד מלאים ועשירים.
כששבו
אחרי זמנים רבים אל מולדתם, מצאוה שונה ומשתנה בלי הרף. הרחוב היה שונה, האנשים
החולפים, השכנים, הריחות והצלילים.
הכל השתנה.
זמן
קצר אחרי שובם תוך כדי ניסיונות הסתגלות לביתם וסביבתם נפטר האיש שאתה ואלברטה
נשארה רק היא בבית הגדול.
היא
סובבה בביתה רחב הידיים יום אחר יום. עלתה קומה ועוד אחת, שוב ירדה. הביטה בחפצים,
בפסלים, בכלי המטבח, בציורים שאספה לאורך השנים ולפתע גמל במוחה רעיון. זה הזמן
לשתף את האחרים בפריטים היפים מתוך אוספים שאספה שנים במקומות קרובים ורחוקים.
שינסה
מותניה, זרועותיה ואת טוב טעמה ויצרה בקומת הכניסה לביתה חנות קטנה מיוחדת במינה.
היא
ישבה עם פנקסי הזיכרונות שלה משם שלפה את השמות של המכרים מהמולדת שהזדמנו בעבר
והתארחו אצלם כשחיו בארצות מעבר לים. חיפשה ומצאה שמות וכתובות. שלחה הזמנות קטנות, מעוטרות בפרחי כלניות לכל עבר, לבשר על פתיחת המקום.
לאט
לאט ההזמנות החלו להעלות בחכתן מבקרים שזכרו את ביקוריהם ואת טעמה המשובח וגם אם
מתוך סקרנות גרידה או דחף מציצני קטן, רבים נענו להזמנתה. בהדרגה ועם הזמן שמה החל
להגיע למעצבי פנים ואדריכלים שחיפשו דברים ייחודיים. הם פקדו את חנותה, הציצו
ונישבו. כך נוצר לה קהל קונים מצומצם וקבוע. היא יצרה קשר עם אותם מקומות בהם רכשה
בעבר פריטים לביתה ועתה הם סיפקו אותם לחנותה.
שוב לא היתה אלברטה רק היא אתה.
הקונים
הפכו להיות רשת החברויות שלה, חלקם אף נתפסו בעיינה כסוג של משפחה.
אחד
מהם, פטר, מעצב ידוע, שגר ברחוב סמוך, היה נוהג מידי בוקר בצאתו לעיסוקיו לעצור
לרגעים קטנים בפתח חנותה.
בהגיעו, אלברטה יוצאת אליו לפטפוט
קצר עם כוס הקפה של הבוקר, משתפת אותו בחוויה, חלום שחלמה או הרהור קטן.
פטר היה מקשיב עם חיוך ומילות עידוד,
ידע כמה חשובה הפגישה הקטנה הזו להמשך היום של אלברטה.
כך היה ברור לו ולה שאלברטה אף פעם לא נשארת לבד.
יום ראשון, 11 באוגוסט 2024
רוניתה פסק זמן
רוניתה
לקחה לה פסק זמן.
עכשיו לבד.
אחרי ניסיונות,
מערכות יחסים כאלה ואחרות, בחרה בשלב הזה להימנע מזוגיות ואפילו מחברויות מכל סוג.
רוצה עכשיו
לחזור לעצמה.
לעצמה וכל מה
שעולה או שחפצה נפשה.
בלי פשרות, בלי התחשבויות או ניסיונות להסביר או להצדיק מעשיה ועמדותיה.
בלי
להקשיב לאחרים או למנות בפניהם את שמחותיה וצרותיה.
בלי
מפגשים, דיבורים, ויכוחים, חיוכים או התעצבנויות.
'יש
זמנים', היא אמרה, ' יש זמנים שאדם צריך להיות פנוי לעצמו בלבד בלי אחרים'.
רוניתה רוצה
עכשיו להחליט איפה ומתי לחלוץ נעלים, לשתות כוס קפה או ברצף שניים בבית או בשדרה, במרפסת או בעגלה, עם או בלי אמתלה. בלי לחלוק או לבדוק,
פשוט עם עצמה זמן לבלות.
לקרוא או להניח. לטייל או לעצור לשאוף אוויר, ללכת או לנוח.
יכול להיות שאחרי כך וכך ולאחר שתמצה את הלבד,
כשתוקפו של הפסק זמן יפוג מעצמו.
יכול להיות,
שתחזור לחפש את האחד
או אולי תהיה זו הפעם - האחת.
עכשיו רוניתה בפסק זמן.
זמן לבד.
יום חמישי, 18 ביולי 2024
איש של יעדים - סיפור אמיתי
יום שישי, 28 ביוני 2024
נקישה בדלת
נקישה בדלת
אני ניגשת לפתוח
בכל פעם מחדש כשחיים מגיע לביקור ואני פותחת את הדלת, לרגע אני נבהלת.
הלב עושה קפיצה קטנה והריאות עוצרות לשניה.
וכל זה למה?
כשאני פותחת את הדלת כל החלל שהדלת הפתוחה מותירה מתמלא כול כולו בחיים.
מלמטה עד למעלה מצד ימין ועד לצד שמאל. הכל הכל מלא בחיים.
ככה במחשבה של רגע שעלתה בי
, אולי השם שלו אמר לגוף תהיה גדול כמו החיים...
חיים לא איש שמן. הוא פשוט איש גדול. גדול באמת.
שניה אחרי הבהלה בעוד אנו אומרים מילות ברכה מקובלות ואני מפנה את המפתן וחיים נכנס פנימה והחיוך המבויש שלו עולה ונח על פניו, כאילו נעלם הגוף הגדול, זה שהפיק אצל הלב שלי פעימה ומתכנס לאיש חביב ונעים הליכות.
חיים ביקר אותנו פעם בחודש בערך במשך שנה או שנתים כשהיה מגיע לעיר בענייני עבודתו ועושה אצלנו אתנחתא קטנה.
שנים לא נפגשנו, כי מאז שעבודתו עברה לאזורים אחרים, המפגשים הלכו והדלדלו עד שעם הזמן ואורחות החיים - פסקו.
היתה תקופה שעוד קיבלנו דרישות שלום ומסרנו בחזרה דרך עמיתים ומכרים אך גם זה ירד ונעלם בהדרגה.
שנים לא שמענו ולא ראינו אותו.
השבוע, כשאני במרחק רב, נשמעה נקישה על דלת ביתו של בני.
נגשתי לפתוח את הדלת ולרגע, קפא ועצר ליבי וגם ראותיי עשו עצירת חירום.
המפתן היה מלא מלא.
תוך שהמבט שלי עולה למעלה לגובה הפנים חשבתי: וואו חיים. פה?!,
לא, זה לא היה חיים.
עמד שם איש משלוחים עם גוף שמילא את כל חלל הדלת מלמעלה עד למטה וגם לצדדים.
היה לו חיוך מבויש שנראה כמבקש סליחה על ההבהלה.
לרגע קטן הרגיש כאילו חיים בא עם המשלוח ביד להגיד "הי, זוכרת אותי?"
בא לרגע קטן
ונעלם.
סופ"ש שקט כמה שאפשר
ולמי שאוהב גם בישולים
כדאי להציץ כאן
https://yardensh.com/