יום שני, 7 באוקטובר 2024

יום רביעי, 2 באוקטובר 2024

יום שני, 23 בספטמבר 2024

אלברטה טעם טוב

 

אלברטה היתה אשת העולםמאז ומתמיד.
מילדותה,היא טיילה וביקרה עם הוריה בכל המקומות הנחשבים. פגשה איתם את כל שועי עולם. כילדה קטנה זכתה בשיעורי הליכות ונימוסים לצד שיעורי נגינה, שפות ומנהגי עַלָמוִת.
בבגרותה יחד עם האיש לו נישאה המשיכה באותו אורח החיים כאשת דיפלומט וקושר קשרים בין אנשים, חברות ועסקים המתארח ומארח מכל קצווי תבל.

כזוג הם היו רגילים למפגשים מתמידים עם תרבויות כאלו ואחרות במקומות שונים ומיוחדים.
בכל מקום אליו הגיעו היתה אלברטה ידועה בטוב טעמה. היא אהבה לארח ואורחיה תמיד התקבלו בסבר פנים יפות ונועם.
אורח החיים לא אפשר להם להשתקע ולא זימן הזדמנות ראויה להקים משפחה של ממש. אלברטה התייחסה לכל קרוביה ומתארחיה כאל משפחה גדולה עם מחויבות קטנה.
הימים שהפכו במהרה לשנים והשנים שהפכו ליובל היו תמיד מלאים ועשירים.
כששבו אחרי זמנים רבים אל מולדתם, מצאוה שונה ומשתנה בלי הרף. הרחוב היה שונה, האנשים החולפים, השכנים, הריחות והצלילים. 

הכל השתנה.
זמן קצר אחרי שובם תוך כדי ניסיונות הסתגלות לביתם וסביבתם נפטר האיש שאתה ואלברטה נשארה רק היא בבית הגדול.
היא סובבה בביתה רחב הידיים יום אחר יום. עלתה קומה ועוד אחת, שוב ירדה. הביטה בחפצים, בפסלים, בכלי המטבח, בציורים שאספה לאורך השנים ולפתע גמל במוחה רעיון. זה הזמן לשתף את האחרים בפריטים היפים מתוך אוספים שאספה שנים במקומות קרובים ורחוקים.
שינסה מותניה, זרועותיה ואת טוב טעמה ויצרה בקומת הכניסה לביתה חנות קטנה מיוחדת במינה.
היא ישבה עם פנקסי הזיכרונות שלה משם שלפה את השמות של המכרים מהמולדת שהזדמנו בעבר והתארחו אצלם כשחיו בארצות מעבר לים. חיפשה ומצאה שמות וכתובות. שלחה הזמנות קטנות, מעוטרות בפרחי כלניות לכל עבר, לבשר על פתיחת המקום.
לאט לאט ההזמנות החלו להעלות בחכתן מבקרים שזכרו את ביקוריהם ואת טעמה המשובח וגם אם מתוך סקרנות גרידה או דחף מציצני קטן, רבים נענו להזמנתה. בהדרגה ועם הזמן שמה החל להגיע למעצבי פנים ואדריכלים שחיפשו דברים ייחודיים. הם פקדו את חנותה, הציצו ונישבו. כך נוצר לה קהל קונים מצומצם וקבוע. היא יצרה קשר עם אותם מקומות בהם רכשה בעבר פריטים לביתה ועתה הם סיפקו אותם לחנותה. 

שוב לא היתה אלברטה רק היא אתה. 

הקונים הפכו להיות רשת החברויות שלה, חלקם אף נתפסו בעיינה כסוג של משפחה.
אחד מהם, פטר, מעצב ידוע, שגר ברחוב סמוך, היה נוהג מידי בוקר בצאתו לעיסוקיו לעצור לרגעים קטנים בפתח חנותה.

בהגיעו, אלברטה יוצאת אליו לפטפוט קצר עם כוס הקפה של הבוקר, משתפת אותו בחוויה, חלום שחלמה או הרהור קטן.

פטר היה מקשיב עם חיוך ומילות עידוד, ידע כמה חשובה הפגישה הקטנה הזו להמשך היום של אלברטה.

כך היה ברור לו ולה שאלברטה אף פעם לא נשארת לבד.






שתחזור השפיות למקומנו גם
 

 

יום ראשון, 11 באוגוסט 2024

רוניתה פסק זמן

 

רוניתה לקחה לה פסק זמן.
עכשיו לבד.
אחרי ניסיונות, מערכות יחסים כאלה ואחרות, בחרה בשלב הזה להימנע מזוגיות 
ואפילו מחברויות מכל סוג.

רוצה עכשיו לחזור לעצמה.
לעצמה וכל מה שעולה או שחפצה נפשה.
בלי פשרות, בלי התחשבויות או ניסיונות להסביר או להצדיק מעשיה ועמדותיה.

בלי להקשיב לאחרים או למנות בפניהם את שמחותיה וצרותיה.

בלי מפגשים, דיבורים, ויכוחים, חיוכים או התעצבנויות.
'יש זמנים', היא אמרה, ' יש זמנים שאדם צריך להיות פנוי לעצמו בלבד בלי אחרים'.
רוניתה רוצה עכשיו להחליט איפה ומתי לחלוץ נעלים, לשתות כוס קפה או ברצף שניים בבית או בשדרה, במרפסת או בעגלה, עם או בלי אמתלה. בלי לחלוק או לבדוק, 

פשוט עם עצמה זמן לבלות.

לקרוא או להניח. לטייל או לעצור לשאוף אוויר, ללכת או לנוח.

יכול להיות שאחרי כך וכך ולאחר שתמצה את הלבד, 

כשתוקפו של הפסק זמן יפוג מעצמו.
יכול להיות, 

שתחזור לחפש את האחד

 או אולי תהיה זו הפעם - האחת.

עכשיו רוניתה בפסק זמן.

זמן לבד.


שבוע שקט ובטוח


יום חמישי, 18 ביולי 2024

איש של יעדים - סיפור אמיתי

לכפר ההוא, הירוק כל ימי השנה, הגיעו נערים ונערות בורקי עיינים ויפי בלוריות. הגיעו ממושבים, ערים מרכזיות, מהבנוניות המתחדשות וגם מהחדשות. הגיעו מהצפוניות, הגליליות מאלה שהפכו ממעברות לישובי קבע ועד לחוליות ואפילו הגיעו כמה מעיר הקצה שאצבעות רגליה טובלות בים. נערים ונערות מכל מיני. היו בני עשירים, בנים יחידים או ממשפחות מרובות, היו בנות תמימות והיו מרדניות. וכולם למדו לחיות ביחד. לעבוד וללמוד. כן, ראשית ולפני הכל לעבוד. העבודה היתה לערך חשוב ומתגמל. אחר כך החברה והחברותא ולבסוף הלימודים ובית הספר. שימי הגיע גם הוא עם עיינים נוצצות מלאות ברצון ללמוד הכל, להצליח לעלות. בא משפחה שהגיעה כמו רבים מארצות אחרות ומנתה לא מעט נפשות ראתה כמוהו בעובדה ששימי בכור הילדים התקבל לזרועות הכפר הירוק תמיד, זכות גדולה שיש לנצלה ולשמוח בה בכל לב. ואכן, שימי יום יום למד. התבונן סביב בסקרנות ובשקיקה. עבד בחריצות והקפיד בקטנה כבגדולה. לא בזבז מעולם את זמנו. כבר בתחילה סימן לו יעדים. אחד הראשונים היה מבטו שנפעם מראש הקהילה הנישא ורם. שימי החליט בינו לבינו ומיד אחר כך הכריז באוזני כל, "אני כשאהיה גדול, ארש את מקומו". בינתיים ראה איך יש בין החברים כאלה שהתחילו לרכוש אופנועים קלים והיו מגיעים או יוצאים רכובים. עייניו של שימי קלו מול אלה ויעד חדש התגבש ונוסף לו מיד. גם אני ארכב על דו גלגלים ממונעים. אצא ואבוא רכוב ויהיו כאלה שיתבוננו בי ויקנאו. בערבים אחרי כל הפעילויות והתפקידים אתגנב בשקט אל הישוב הסמוך ואעבוד מספר שעות במאפיה שפתוחה כל לילה כל הלילה. אמר וכך עשה וכך היה. אסף בשקט ובחריצות את כוחותיו ואצר לקופתו את הכסף שקיבל. מטבע למטבע שטר לשטר. כך במשך חודשים. עיינו חסרות השינה אדומות, תלתליו הקשים אספו גרגרי קמח לבנים. אך הוא עמד במשימה. הסכום הנדרש לרכישה של הדו גלגלי הממנוע הצטבר והיה. סוף שבוע אחד נסע כמידי פעם בפעם לבקר את משפחתו שגרה בעיירה שהפכה לא מזמן ממעברה לקריה. הוא נכנס בשערי הדירה הקטנה, מכל עבר אחיו קפצו לחבקו בשמחה. אימו הביטה בו בגאווה גדולה. אמרה לו "שב יה איבני, שב, הדרך היתה ארוכה ואתה בודאי רעב" שימי רכן וחיבק את כתפיה של אימו "אין בעולם אוכל כמו שלך, יה מאמא. התגעגעתי לריח, ולטעם שרק הידים שלך יודעות לעשות" שימי אכל ברעבתנות את מה שהגישה לו אמו ובסוף בצע את הלחם לנגב טוב טוב את הצלחת שכל הטעמים כולם יבואו אל קרבו. כשסיים, ראה את אמו רוכנת על הפיילה, מכבסת את בגדיו שהביא עימו. היא סובבה אליו פניה ואמרה, "לך תנוח, אתה כנראה עובד קשה שמה, עד שתקום השמש והרוח כבר ילטפו וייבשו את הבגדים ומחר כבר תוכל לחזור עם בגדים נקיים לכפר". שימי עמד לרגע, מתבונן בגבה, בידיה הכובסות, הקמוטות, הכניס ידו לכיסו, נגע בארנקו המלא בכסף שחסך. ראה מול עייניו את האופנוע הקל שבחר. כמה נוצץ היה צבעו האדום. בוהק בשמש וברוח. הוא יכול היה לחוש את תלתליו הנוקשים מתבדרים ברוח בעודו רוכב ביד בוטחת האוחזת בכידון ומחליפה בזריזות הילוכים. הוא יכול היה לראות אפילו את המבטים של כל האחרים והאחרות, מביטים בו בהשתאות. אבל, אבל אז ראה שוב את הגב השחוח של אמו הורתו ואת אצבעותיה האדומות מהמאמץ ומהשיפשוף העז של בגדיו.

באותו רגע ממש החליף יעד ביעד. הוא פנה אליה, ואמר "יה מאמא, קיבלתי עוד יום של חופש. אני לא אחזור מחר בצאת השבת. ביום ראשון בבוקר נלך את ואני לחנות של אדון כספי, נבחר שם את מכונת הכביסה המתאימה, אני אשלם. עבדתי וחסכתי במיוחד בשביל כך".


=

(וכן, שימי הפך לראש הקהילה ויותר - איש של יעדים ומטרות - כבר אמרנו - הפעם הזו - סיפור אמיתי).


יום שישי, 28 ביוני 2024

נקישה בדלת

 נקישה בדלת

אני ניגשת לפתוח

בכל פעם מחדש כשחיים מגיע לביקור ואני פותחת את הדלת, לרגע אני נבהלת.

הלב עושה קפיצה קטנה והריאות עוצרות לשניה. 

וכל זה למה?

כשאני פותחת את הדלת כל החלל שהדלת הפתוחה מותירה מתמלא כול כולו בחיים.

מלמטה עד למעלה מצד ימין ועד לצד שמאל. הכל הכל מלא בחיים.

ככה במחשבה של רגע שעלתה בי

, אולי השם שלו אמר לגוף תהיה גדול כמו החיים...

חיים לא איש שמן. הוא פשוט איש גדול. גדול באמת. 

שניה אחרי הבהלה בעוד אנו אומרים מילות ברכה מקובלות ואני מפנה את המפתן וחיים נכנס פנימה והחיוך המבויש שלו עולה ונח על פניו, כאילו נעלם הגוף הגדול, זה שהפיק אצל הלב שלי פעימה ומתכנס לאיש חביב ונעים הליכות.

חיים ביקר אותנו פעם בחודש בערך במשך שנה או שנתים  כשהיה מגיע לעיר בענייני עבודתו ועושה אצלנו אתנחתא קטנה.

שנים לא נפגשנו, כי מאז שעבודתו עברה לאזורים אחרים, המפגשים הלכו והדלדלו עד שעם הזמן ואורחות החיים - פסקו.

היתה תקופה שעוד קיבלנו דרישות שלום ומסרנו בחזרה דרך עמיתים ומכרים אך גם זה ירד ונעלם בהדרגה.

שנים לא שמענו ולא ראינו אותו.

השבוע, כשאני במרחק רב, נשמעה נקישה על דלת ביתו של בני.

נגשתי לפתוח את הדלת ולרגע, קפא ועצר ליבי וגם ראותיי עשו עצירת חירום.

המפתן היה מלא מלא. 

תוך שהמבט שלי עולה למעלה לגובה הפנים חשבתי: וואו חיים. פה?!,

לא, זה לא היה חיים.

עמד שם איש משלוחים עם גוף שמילא את כל חלל הדלת מלמעלה עד למטה וגם לצדדים.

היה לו חיוך מבויש שנראה כמבקש סליחה על ההבהלה.

לרגע קטן הרגיש כאילו חיים בא עם המשלוח ביד להגיד "הי, זוכרת אותי?"

בא לרגע קטן

ונעלם.


סופ"ש שקט כמה שאפשר

ולמי שאוהב גם בישולים

כדאי להציץ כאן

https://yardensh.com/

יום שישי, 7 ביוני 2024

האוניות האלה

14 שנים אחות קטנה

האוניות האלה שבאות והולכות

חותכות, פוצעות את המים

ואדוות רבות כמו עשרות בעלי כנף

מתפזרות עם הרוח שבאה מולם

ואת שכבת שם מול החלון, בכאבייך

נלחמת ונשברת כמו הגלים המתפרקים לרסיסים על השוברים

האוניות באות, עוצרות, פורקות, מתרוקנות

כשהלכת

נעלמו כולן

נשאר רק צבע עייניך

כצבע הים