פעם, אחרי לכתך, המשכתי לכתוב בבלוג התפוזי שלך.
זה שרק התחלת.
וחתמתי: בשמך.
עד שגם הפרדס ההוא נקטע ונגמר.
היום, אחרי 13
קצת חזרתי.
על אה ועל אהב ועל אהבה
פעם, אחרי לכתך, המשכתי לכתוב בבלוג התפוזי שלך.
זה שרק התחלת.
וחתמתי: בשמך.
עד שגם הפרדס ההוא נקטע ונגמר.
היום, אחרי 13
קצת חזרתי.
האיש הקטן
מגיע מוקדם מוקדם
עוזב אחרי חילופי משמרות.
בשעות ערב, די מאוחרות.
מחכה בתחנה לאוטובוס כשהוא כולו עטוף בריחות ובעייפות,
ישוב לעת ערב הרחק, לפרוור הצפוף.
כל היום הוא מתרוצץ ונע.
מפריח יונים חצופות ורעבתניות
מסיר שאריות משולחנות
נוהג בכבוד בפוקדים המזדמנים ועוד יותר באלו הקבועים .
מכיר את כל העובדים.
אלה המתחלפים, אלה המהגרים ואלה השומרים אמונים.
יש לו קשרים ומהלכים קטנים בחלנות העליונים עם הלשים והאופים.
כשמגיעים אורחים חשובים,
הוא עומד מאחורי הבעלים
דואג לכל צורך או בקשה
ממהר למלא אפילו לפני שבקול נאמרה. .
לפעמים הוא יוצר לעצמו עבודות יזומות.
סולד משמא, ייתפס בטל.
שלא יחשב לרגע חלילה לנטל.
יצר לעצמו מעמד משלו
דרגת מנהל פה של האוויר והמרחב כולו.
ככה גם
איש קטן אפילו
יכול להיות
לאיש גדול כאילו.
מאז שהיתה ילדה
אמרו לה שלא תפחד
אמרו לה שלא תתבייש
אמרו לה שכדאי להתאמץ
שלא בקרוב יבוא קץ
אמרו לה שהעולם מחכה
ושיש לה חיוך יפה
שכל מה שהיא צריכה זה לצאת
לגעת
לתת
לבטוח
לשתף
מאז, היא מנסה
לא לפחד
לא להתבייש
להאמין
להתאמץ
לצאת
להפגש.
לפעמים,
בהחלטה,
יושבת בקפה קרוב.
זוכרת לחייך
לא חושבת על הקץ
מחפשת לשתף.
כך, כשמסביב כולם.
והיא,
זוכרת את שאמרו לה
ומחכה.
שוב לבד.
מחכה.
בלי להתאמץ
מחכה
שמישהו
ידבר, יחבק, יאמץ.
הוא פתח את המזווה ונתקל בה.
היא עמדה, מביטה מרחוק. הסימנים שהיא השאירה מאחור מדליקים בו את מסרטת הזיכרון.
הוא יצא אל הגן, נשם עמוק.
אהב להתהלך בגן בבוקר. עם ספל הקפה וצחות האוויר. הלך בין הצמחים, השתופף, בדק את נביטה שלהם. לרגע חייך.
שוב היא עולה ובאה. רואה אותה מעל הערוגה, זורעת. מלטפת ביד עטופה בפירורי אדמה, עלים חדשים.
ניער אותה מעליו ועבר אל הערוגה הבאה.
רצה לבדוק את מצב תפוחי האדמה, האם הם מוכנים לאיסוף?
מבין העלים הכמשים היא הציצה, דמותה עלתה עם החיוך ההוא.
סובב את גבו, פסע אל היער. רצה לתת לה לחזור אל קפלי מוחו העייפים ולהירדם שם.
צעד על השביל, האבנים מרשרשות, מתקשקשות תחת נעליו.
מוצא עצמו מתכופף ומרים אבן דקיקה ושטוחה, כמו האבנים שהיא אספה. הוא מולל את האבן בין אצבעותיו וריח גופה עלה ובא באפו כאילו שהיא קרוב, פה.
שמט את האבן ואמר: "די, לכי לך מכאן"
היא המשיכה לצוץ, צצה בין צנצנות התבלינים, עלתה ובאה בריח התבשילים, חזרה כשאסף את האפונים בגינה. כשקטף את האפרסקים מן העץ. כשבחן את הקיווי המטפס, כשירד מהיער נוהג במכוניתו והוא לבדו.
יום אחד לקח את הטלפון הקטן בידיו העבות. החל לכתוב לה הודעה, ובאחת מחק.
עבר עוד יום והעלים שביער נגנו את ניגונה, הוא שמע את הקול שלה קורא בשמו באותה התנגנות מיוחדת של האותיות שהיתה רק שלה. היא נהגה למשוך את זנב של ההברה האחרונה, מעלה אותו לאט למעלה.
גם לזה אפשר להתגעגע, חשב.
יום אחד החל לכתוב לה הודעה. "בואי..." הניח אצבע על כפתור ה"שלח". ומחק.
כך יום אחר יום. מצא אותה בכל פינה. היא היתה מגיחה בשעות שהיא בחרה.
בכל פעם כזו הוא חזר ואמר לעצמו "הזמן, בן אדם. תן לזה זמן. היא בסוף תלך ולא תחזור".
בערבים, ניסה להטביע ראשו בספרים ובכוס יין, אך יותר משורה או שתים הוא לא הצליח לקרוא, המילים היו יוצאות מול עיניו במחול.
כמו שהיא היתה רוקדת, היתה נותנת למנגינות להכנס לתוך כפות רגליה ומשם, אפשר היה לראות איך הן מטפסות ועולות אל השוקייה, מנענעות לה את הירכיים.
והאגן, זה היה מחכה מעט, עד שתגיע המנגינה אליו וכשהיתה מגיעה, היה האגן אוסף אותה, מתעגל, מתערסל ודוחף את המנגינה הלאה אל השדייה אל הכתפייה ומנענע לה את הזרועות ומרקד את האצבעות. העיניים שלה היו נשארות עצומות ופניה היו מדברות.
והוא היה שוקט, מסתכל בה מבפנים ומבחוץ. רוצה לעשות בה אהבה, אך לא היה מעז להפריע. וכשסוף סוף הוא אוזר אומץ ומושיט יד. היא היתה נעלמת.
באחת.
בכל לילה כשהיה עולה על משכבו ומכוון את השעון שבטלפון הקטן שלו, היה חושב: אולי הלילה?, כשהחושך כבד והמיטה כל כך לבדה, זה הזמן וזו העת לכתוב לה: "בואי! בבקשה! בואי..."
אך כמו דוב יערות זקן ועייף - הוא פחד.
כך עברו ימיו ולילותיו עד שבלילה אחד, כל הכוכבים נאספו אל חלונו והפריעו את מנוחתו.
הוא ליקט שביבים של כוח וכתב לה:
"שיהיה לך יום שישי נפלא. אני מנשק אותך. הדוב הזקן"
באותיות בלתי נראות ובהקלדה נסתרת הוא הוסיף:
"סליחה, אהובתי. בואי. בבקשה, כי קשה נשימתי, בואי".
זה הזמן לספר על קהילה יהודית אמריקאית לא גדולה.
כאלף יהודים שחיים בעיירה בשם פיאוריה שבאילינוי ארה"ב (מרחק של כ 3 ש' נסיעה משיקגו).
שהחליטו יום אחד שחשוב להם להנציח את קורבנות השואה ולהביא את הסיפור והזיכרון גם לעיר המרוחקת שלהם המונה כולה כ 250,000 איש.
את תחילתו של הרעיון התחילו שניים SUSAN GERSHOWITZ KATZ והאיש שאתה SHELDON KATZ.
הם הצליחו לסחוף אחריהם את כל הקהילה היהודית בפאוריה אבל לא רק אותם.
עוד אלפי אנשים בעיר וברחבי העולם, ליתר דיוק, 48 ארצות מרחבי העולם השתתפו בהנצחה הזו.
אז מה היה שם?
ביום אחד של חורף 2001 קר, (קר בפיאוריה בחורף), ישבו השניים והגו רעיון לבנית אנדרטה לשואה.
חשבו, מה יכול לייצג את מיליוני האנשים, כפרטים, שנרצחו ביד רעה?
והגיעו לרעיון: כפתורים! כל נרצח יקבל ייצוג של כפתור אחד.
מדבר גם עם אותן ערמות .....
6 מליון כפתורים כמספר הנספים היהודיים שיאוכסנו בתוך 18 "עמודי מגיני דויד" שקופים.
ועוד מיליוני כפתורים ב 5 עמודים משולשים לזכר ניספי השואה האחרים (צוענים, נכים, להט"בים...)
וכך, פנתה הקהילה בגלויות לכל עבר והפיצה את הבקשה לשלוח להם כפתורים.
מיליוני כפתורים נאספו!
וכמובן גם כסף בכדי להקים את כל האנדרטה כולה.
כל כפתור שהתקבל נספר, נשטף ונוקה.
היו שותפים לתהליך, תלמידי בתי הספר (שכמובן בתוך התהליך שמעו את סיפור השואה), הקהילה היהודית ומתנדבים מקהילות שונות בעיר.
במהלך שנה וחצי נאספו הכפתורים!
לקח עוד זמן עד שנמצא לאנדרטה מקום ראוי ומתאים בעיר (גם זה כמובן לא היה מהלך פשוט).
היום האנדרטה עומדת לצד המוזיאון המרכזי של העיירה.
תלמידי בתי הספר שבאים לביקור במוזיאון וכך כל מי שמגיע לביקור,
עוברים דרך האנדרטה המיוחדת הזו.
סיפור קטן על קהילה אחת קטנה והנצחה שאספה אליה רבים מכל העולם.
ואולי גם המשך למשפחה כעץ, הכוח שיש לה, שענפיה ושורשיה משתרגים ברחבי כל העולם.
לכל איש כפתור
אני מתיישבת.
קצת מתארגנת.
מסדרת את הנשימה החפוזה.
מאיטה.
פותחת את העיתון זה שמחכה לי בכל בוקר בתחנת הרכבת בידי ידיים המושיטות לי אותו, שלא אתאמץ.
אני לא בעניין של קריאת ידיעות. יש תשחץ שמפעיל קצת תאי זיכרון.
ממולי,
יושבים שנים צמודים. הוא והיא.
ברכנו כמעט משתפשפות. אני משתדלת לשבת באלכסון כשפני אל המעברון, להיות בשלי.
הם עסוקים. דנים בקול, מחפשים ובודקים יחד. דירות במחיר סביר בדרך רכבת, על יד הים.
בעזרתו של החכם מכל אדם, כמובן.הם עם גוגל וחבר מרעיו.
אני עסוקה גם בלא לשמוע.
הם ממול מוסיפים נגיעה רכה מידי פעם. מחליקים נשיקה.
הטלפון שלו מצלצל.
הוא מביט בה לרגע ומשתיק אותו.
היא שואלת: סיפרת לה?
לאחר כך וכך, משהו בהתלחשות הופך להתגוששות לחשושית. הוא מנסה להרגיע.
מוסיף נשיקה ומילה רכה אך משהו בוער בה ולא מניח.
היא חוזרת ומלחששת בכעס.
הוא מנסה לפייס להשקיט.
היא לא מתרצה.
הלחש עושה עלית מדרגה
ואני שבכל מאודי מנסה לשקוע בעיתון.
במציאת מילים נרדפות. רק רואה איך כל הנרדפות שלי עפות מהזעם המתפרץ שלפני....
אני מתאמצת לאחוז בזנבה של אחת השאלות "מפרץ רדוד"...."מפרץ רדוד" .....נו....הסרט ההוא עם ברוק שילדס....בנופים היפיפיים...איך קראו לסרט?!!
הבחורה ממולי ממש זועמת והמילה בורחת לי מבהלה.
אני תרה בעייני לחפש לי מקום אחר, שעת בוקר ואני רוצה להתעורר לאט, בלי גיצים וסופות ליד.
לפתע, היא קמה בחטף
מנצלת את עצירת הרכבת ויורדת ממנה לבד
ונעלמת מיד.
"לגונה"! חוזרת אלי המילה, ככה יורדת אל העיתון בשלווה.
ורק הבחור כמו אותו עלה שנשר ונשאר.
יושב שקט מכונס, כמו אחד שחווה הרגע מה זה להיות מיותר.
כשאוריקו נולדה לא שמעו את קולה.
לא הוציאה יבבה או צרחה
היא שתקה.
עיינה נפקחו לרווחה התבוננה סביב אל העולם הנגלה.
המיילדת חבטה בעכוזה אך היא המשיכה
בשתיקתה תוך שהסבה ראשה
והמילדת הסתפקה.
גם כתנוקת לא הרימה את קולה.
שעות רבות היתה רכובה על גב אמה המכופף כשזו היתה עובדת בשדות או בבית.
הקשיבה להלמות ליבה.
לא הפריעה ולא הכבידה, לא שאלה ולא הציקה.
כך גדלה וצמחה.
מקשיבה לכולם, מבצעת את שנדרש, מבינה שהעובדה שהיא מתנהלת בחרישות היא תכונה מאוד אהודה על סביבתה.
ילדה שקטה, סימן לברכה.
סימן לאשה ציתנית ומסורה.
אוריקו גדלה לילדה נערה.
כשהגיע זמנה השיאו אותה.
כשהיתה צריכה לשטוף את רגליו, שטפה, כשהתבקשה להכנס למיטה, שכבה וחיכתה.
אפילו דמעותיה ירדו בדממה, שאף אחד לא ישמע.
בטנה תפחה בהדרגה.
באחד הימים בשדה, הבינה לפתע זו שעמדה לצידה, שזמנה של אוריקו הגיע ובא.
היא הושיטה לה יד והלכה אתה לביתה, השכיבה אותה, הרימה שמלותיה ואמרה לה:
עכשיו זה זמן הצעקה.
אוריקו נשמה נשימה עמוקה עמוקה
צעקה צעקה גדולה גדולה שהרעידה את סיפי הבית, יצאה מהדלתות, החלונות ויתר הצוהרים.
יצאה צעקתה והתגלגלה בכל הכפר.
נפלה אל שדות האורז ונעצרה בתעלת המים הזורמים.
כל תושבי הכפר כולם פסקו ממלאכתם.לרגע קפאו.
או אז, הגיח התינוק מתוכה מייבב ומבוהל.
היא התבוננה בו חייכה חיוך קטן
שיק
שבת מנוחה