יום ראשון, 6 במרץ 2022

איש בצבע

ראיתי איש צובע עיר.

נתקלתי באנשים שחור לבן

פגשתי אפורים
הכרתי אנשים פסטליים
גם כאלו בצבע אחד או בגוונים,
אפילו כאלה שמחליפים.
ויש איש אחד-
שלל צבעים.


כל יום הוא יוצא עם אופניו
מטייל בעיר הלבנה.
סוקר את הרחובות
בכל מזג אוויר.
הוא רוכב ומורח אותה במברשתו, בבגדיו.
בבוקר,אחרי הקפה השחור הראשון של היום
הוא מוחק את שאריות הלילה.
פותח את ארון הצבעים.
כלומר, ארון הבגדים.
עומד ובוחר את הקשת לזה היום.
לוקח מכאן ומכאן ומכאן
מניח אותם על כסא.
צועד צעד לאחור.
מצמצם את עפעפיו.
נעצר ותוהה.
האם?
אולי עדיף להחליף?
אולי כדאי עוד להוסיף?
יש לדאוג לשלל גוונים מספיק נוגדים. שיתכנסו כולם וירססו שמחה בעולם.
הוא פותח את התריס.
אור צהוב נופל על הכסא ועל הצבעים.
עומד עוד
מתלבט.
מניע את ראשו לצד זה ולצד השני.
מחכה.
רק כשהצבעים מחייכים אליו
והחיוך עובר מהם ועולה על פניו
הוא מתלבש.
עומד עוד קצת מול המראה.
שואל בעצתה והיא עונה.
מניח כובע אחד ומחליף באחר
וכשכל המראה מסתדר
הוא יוצא לצבוע על אופניו את העיר.
איש אחד עם אופניו
על שלל צבעיו.







יום ראשון, 20 בפברואר 2022

אשה אחת, עוברות שנים.


כשהבדידות לפעמים נוקשת לך בדלת

ועצמותיך מזכירות ומונות שנים,

איספי אליך אחת אחת

את קרני השמש 

המצטרפות מחלון המטבח

כירכי אותן כצעיף רך סביב כתפיך,

חממי צוארך,

השמיעי את המנגינה ההיא.

עצמי עיינים

וזכרי.

זכרי

שיש עוד ימים רבים

להושיט ידיים

יחד עם קרני השמש

לעטוף ולחבק


היזכרי,

היזכרי

באותם זמנים

כשכולכם הייתם יחד יושבים

סביב השולחן קטן,

מפטפטים.

הנה הקו מתרחב, ואת מחייכת,

לאט לאט קמה, נאספת.

מצרפת את "פוליאנה" מהכתובים

ושוב,

מתגברת.

 





יום שבת, 29 בינואר 2022

איש אחד

איש אחד
בן חמישים כזה. 

בעל משרד קטן מתוקתק. 

שתי מזכירות מחוייטות. לקוחות מובחרים בודדים. נבחרים אחד אחד.
מקצועיות ללא רבב. זה שם המשחק.


דירה לא גדולה במיקום מדוייק. משקיפה מלמעלה על הכל ועל כולם.
עוצבה בקפידה במינמליזם  מהוגן
עונה  לצרכים וגם למעמד.
יש ילד אחד  מאיזו מערכת חולפת.
היא מגדלת. הוא לא התכחש. עושה את הנדרש.

לא פחות אבל בטח לא יותר.


לא שוכח לפגוש את הוריו. 

במדוייק, לפי תזכורת מהמזכירה והשעון שעל היד.


פעם בשבוע, נוהג מנהג עממיות.
לובש גינס קצת משופשף (ברור ממותג) ויורד לשבת בבית הקפה. 

זה שקרוב, שליד.
יושב לבד.


כך הוא יכול להשקיף על העם ועל סוג של עולם. 

ללמוד קצת מה קורה ומה עכשיו. 

מיד ראשונה, דרך עייניו.
זמן להרגיש כאילו ביחד
ואולי קצת פחות לבד


איש אחד.


 



יום שישי, 10 בדצמבר 2021

זמן צוענים

ידוע לכל שיש זמנים ושלבים בחיים

שנאמר:

לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם.

הנה הגעתי לעת הנוודות או הצועניות בחיי.

בעצם הנוודות אינה זרה לי

תמיד חשתי בנוח בתנועה, בשינויים.

יכולה לטעת שורשים במקומות שונים.

עכשיו זה רישמי.

נפרדתי מביתי שעל ההר

ואני  בשלב של המתנה לביתי הבא שיתפנה עוד כך וכך .



זמן נדודים

תיק ההצטיודות הוא חלק מהמהות.

להיות מאורגנת. לאן היום ומה ממש חייבת?

מאורגנת ומסודרת. לא ממש טיבעי עבורי😁

אני, שאבי ברכני בעובדה שיש לי צוואר

כי כך הראש נשאר.

מה עושים? מקימים מספר עוגנים במקומות שונים.

ובכל מקום יש גם לזכור איך מפעילים את המכשיר הקטן שנקרא שלט

ולשלוט בו ולא הוא בי.

לבלות זמן איכות במעברים בין לבין.

לשלב גם בזמני מגפה ו pcr את שם עם כאן.

כשיגרה.

צועניה.

כשאחד הצעירים שואל

אז בעצם איפה את גרה?

אני עונה: זהו, שעכשיו אני צועניה. אין לי מקום של קבע.

הוא מסתכל עלי בפליאה מרוחמת ואומר: 

אהה, במילים אחרות. את בעצם הומלסית. 

זה נורא!

ואני מחייכת וחוזרת, לא, אני פשוט 

צועניה. 

זה לא כל כך נורא.



 תצפית של צוענית

יש לי זמן לצפות.

מצאתי תצפית נהדרת לגרוף סיפורים.

יושבת למעלה למעלה. מהופנטת מול הים, הגלים, השקיעות והקולות העולים.

כל הזמן הם משתנים.

גם צצים ובאים והולכים אנשים.

זה ששוחה בכל מזג אוויר לבד למרחקים. 

מעורר בי דאגה וציפיה שישוב 

ויקח חזרה את המגבת שתלה.

זה שמחכה לסער רוחות וגלים

ועף עליהם כאילו הוא חלק מהקצף והמשבים.

היא, שסערה קוראת לה להרגיש על הטיטניק

פורסת ידיה אל מול הרוח כאומרת:

קראת לי.

אז באתי.



זמן צוענים


זמן של להיות

בת דואגת

אמא אוהבת

חברה, בת זוג 

ובעיקר

מתניידת.

זמן צוענים. 

כמו בסתיו.

אני ציפורים.



זכיתי בזמן מיוחד

עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ:

עת לנשום ועת לנשוף

ועת לברך.

שבת טובה

יום שני, 18 באוקטובר 2021

לחלק לארבע

עולים

עלינו להר עם משאית נושפת. אבא אמא ילדה שעוד רגע וילדה אוחזת יד.

עזבנו את העמק החם באנחה מיוזעת. מחכים להצטנן ואולי לגעת או לרדוף ענן.



על ההר 

פה.

מדרונות ועליות

אבנים גדולות, מסולעות ורוח מדקרת. מעיל להתכסות מהרוח ומעיל להתחבא מהגשם.

מגפי גומי שחורים לבצבץ בין הסלעים ונעלי בית להיכנס לבתים.

העיירונת הפכה לעיירה החליפה שמה. גדלה לעיר תקנה את שמה ולאחר זמן שוב שינתה.

נלחמת על זהותה.

עלינו להר לפני יותר מ 6 עשורים. משפחה קטנה - הרחיבה ידיים

ענפים צמחו, עלה פרי. דור קם והוסיף חדש.

צבענו את הההר בצבע, בצחוק וברוח של טוב. 

שמנו אבנים

עטפנו בהם את המתים.



שמיטה

כל שהיה השתנה

השפות, ההרכבים, המראות. 

המשפחות.

הנוף - נותר דהוי בעיקר. הסלעים כוסו

אנשים הסתלקו הלכו עזבו עברו.

עכשיו אנחנו. 

אורזות. 

חפצים, זיכרונות, רהיטים.

בעיקר שומטות.


יורדות 

יורדות מההר

לגבעות.

בת שהיא אמא אוחזת ביד אמא.

ביחד זזות.

נפרדות 

מתחילות.



יום ראשון, 10 באוקטובר 2021

מספרת סיפור

בין הדברים השונים והמגוונים שאני עושה,

(בזמנים אלו בעיקר בעיקר דברים שאני מאוד מאוד אוהבת),

אני מספרת סיפורים. 

לגדולים.

(רק כשמזמינים😉).

איכשהו אני מאוד אוהבת לספר סיפורים שקשורים לאוכל, למטבח, 

לאווירה של סמטאות ואוויר הרים.

(ואז אני מביאה איתי גם טעימות וריחות😋).

רוב הסיפורים שאני מספרת הם סיפורים שמוחי הלא ממש קודח מחבר וממציא.

אבל,

 לפעמים...

אני נתקלת בסיפור טוב שמושך את אוזני ויותר מכך את ליבי והכי מהכל את זכרוני

ואני מאמצת אותו אל אוספיי ומספרת כשמתאים.

אז הנה סיפור כזה לתחילתו של שבוע ששמעתי ממספר מופלא ששמו 

עומר ראובני  שגם הוא שמע אותו ממישהו שפגש מישהו שסיפר לו...

אהבתי ואספתי :

וולאק איזה רב זה? 

מספרים על סוחר מבצרה שעשה עסקים בבגדד ומרוב שהרוויח, שכח שהשבוע נגמר וחיפש מקום לעשות את השבת. 

השמש כבר עשתה סימנים של כיבוי אורות ובמקרה כזה המקום הבטוח ביותר לדפוק על הדלת הוא ביתו של הרב.
"ברוכים הבאים", אמר הרב כשראה את האורח, "אם תרצה להיות כאן בשבת, זה יעלה לך 50 דינר".
50 דינר?! חשב הסוחר, וולאק איזה רב זה? 
שמבקש ממני כל כך הרבה כסף, אבל גם השבת עמדה לדפוק על הדלת והסוחר בלית ברירה נאלץ לשלם לרב את הסכום הגדול.
"תרצה לשתות משהו?", שאל הרב, "יש תה, ליקר רימונים, עראק עם לימונענע ומיץ גויאבות".
"הסדר לא משנה ותביא גם כמה עוגיות תמרים וצלוחית של תורמוס", 
ענה הסוחר תוך שהוא חושב שאם הרב לא התבייש לבקש כל כך הרבה כסף, הוא כאורח, לא יתבייש לבקש כל דבר שיחפוץ בו.
אחר כך הוא מילא אמבטיה ושפך לשם שמן אלוורה, הוא התנגב בשלוש מגבות והתבסם במיטב התמרוקים. 
אחרי בית הכנסת הוא ישב בראש השולחן ואכל כמו שלא אכל מימיו ומכיוון שיש לנו רק סבלנות לדקות, לא אפרט בכמויות 
הקובה שהכניס לפה ובקציצות הערוק שניגב בחומוס. 
לא אגרגר איתכם את היינות המשובחים ששתה.  
לא אלאה בתאורי לשונות הכבש הממולאים באורז וצימוקים, בעופות המצופים דבש ותפוחים, בסלטים ובזגולות המתוקות שמצץ תוך כדי מציצת הסוכר עם התה, 
במיטה הנוחה ובכריות האווזים, בסביח של הבוקר, 
בהפטרה שקרא, בחמין, בשנת הצהריים הערבה ועוד תופינים שבלע או מצץ.  
כשנגמרה השבת הסוחר נהיה צעיר בעשר שנים מרוב תענוגות, 
הוא פנה אל הרב ואמר "תשמע מעולם לא נהניתי כמו שנהניתי אצלכם בשבת".  
כשרצה ללכת, הוציא הרב את השקיק עם חמישים הדינרים ומסר לו בחזרה. 
"חס וחלילה", אמר הסוחר, "זה הכסף שלך על האירוח כמו שסיכמנו".
ההתבונן בו הרב באהבה ואמר "החמישים דינר הם שלך, 
פשוט רציתי שתהנה בשבת, כאילו ששילמת על האירוח חמישים דינר".




שבוע טובטוב לכולם.


יום ראשון, 26 בספטמבר 2021

שם וכאן.



הריח העיר אותה. מהחלון אל המיטה. משם כמו מטפטף אל האף.

גל אחר גל נוגע בה בנגיעה רכה, מרים לאט את תריסי העיניים העטורים בבושם האהוב. זמן פריחת ההדרים.

היא נמתחת בפינוק במיטה שנשאר בה המון מקום להתעורר בה.

מתרוממת בעצלות גדולה פוסעת אל המקלחת, אל המים שיזרמו, ישטפו וישאירו אותה מוכנה רעננה לעוד יום.

מהמקלחת שלה, כשהמים זורמים, ניתן לראות דרך החלון הגדול המביא את האור הרך של הבוקר, את עץ הלימון הפורח וברקע מאחור את קצף גלי הים הכחול.

היא עומדת מתחת למים הזורמים ומתבוננת באושר גדול בתמונה הנשקפת אליה מהחלון.

אוהבת את המקום שלה. בית לבן עם תריסי עץ ישנים כחולים התלויים על חלונות הבית כאילו היו עפעפיים מנומנמים.

והבית מונח כמו מתנה קטנה באי זעיר בלב הים האדריאטי. כולו שלה.

כשהיא יוצאת עטופה במגבות. אחת שאוחזת בשערותיה והשנייה שכרוכה סביב גופה 

היא שואפת בהנאה גדולה שוב את האוויר המבושם.

נגשת אל המכונה לוחצת על כפתור וריח הקפה המטפטף אל הכוס נמהל בריח הפריחה.

היא לוקחת את כוס הקפה, משחררת את המגבת שאוחזת בשערה, מנערת את השיער הרטוב ויוצאת אל הגינה.

מתיישבת כשכפות ידיה מחבקות את הכוס החמימה ומתבוננת סביבה.

שלווה קסומה.

ערוגות פורחות, עצי פרי עטורי גומות.

צינור מים ישנוני ומנוחש שמוט לו כשפייתו שקועה באחת הגומות מחכה לזרם המים שיעירו.

רחש גלי הים מגביר בהדרגה את עוצמתו.

היא מתעוררת, קופצת בבהלה במיטתה.

הצפה.

כן, זו זו, הישנה...