יום שישי, 7 ביוני 2024

האוניות האלה

14 שנים אחות קטנה

האוניות האלה שבאות והולכות

חותכות, פוצעות את המים

ואדוות רבות כמו עשרות בעלי כנף

מתפזרות עם הרוח שבאה מולם

ואת שכבת שם מול החלון, בכאבייך

נלחמת ונשברת כמו הגלים המתפרקים לרסיסים על השוברים

האוניות באות, עוצרות, פורקות, מתרוקנות

כשהלכת

נעלמו כולן

נשאר רק צבע עייניך

כצבע הים





יום שישי, 31 במאי 2024

שגרה שכזו - התרגלתי כבר ואת?

בוקר שלישי, שגרה, השעון מצלצל מוקדם מוקדם, הגוף אומר: 'עזבי, הישארי' והראש מרים בכוח את העפעפיים, אחריו מניע את הרגלים והנה אני בדרך אל הרכבת שאתה אני דוהרת אל יום בעיר ללא הפסקה.

שגרה שכזו.

הרכבת המשקשקת נותנת לי שעה טובה, שעה של שקט פנימי שמתעורר לאט ומתבונן סביב אל הנוף שנשקף החוצה, סוקרת בהדרגה גם את הנוף פנימה, זה האנושי, היושב פה אתי. אני בוחנת אותם במתינות. האם מבטי יעצור על אחד או אחת וזה או זו - האם ישלחו אלי כבמטה של קסם בשילוח אווירי, את סיפורם? אז מיד יתקתקו האצבעות את המילים במהירות, שלא ילכו חלילה לאיבוד.

הרכבת  העמוסה עוצרת, פוערת את פיותיה ודוחפת החוצה את העומדים, צובאים על דלתותיה, כאומרת: 'לכו, צאו ליומכם'.  אני זורמת עם הזרם הגדול אל לב העיר ההומה, נשמרת מכל הרוכבים על כל צורות הגלגלים. מפלסת דרך ומגיעה לאי של שלווה, לסטודיו של מיכל, לשלוש שעות של צירופים בין חלומות להגשמה.

שגרה נפלאה.

כשהשלווה עוטפת אותי בזרועות חמימות, אני שוב יוצאת לצעוד בזו הלבנה שמתנהלת ללא הפסקה. עוצרת לרגע בשדרה הגדולה, צופה אל עבר הכיכר, עוצמת עיינים ורואה את כל ההפגנות. את הכעס, הייאוש, התקווה.

עומדת כך לרגע קטן עד שזמזום על שני גלגלים מאחור מעיף אותי על צידי מכריז, 'זה לא הזמן. התעוררי'. מחזיר את כל כולי לכאן ולעכשיו.

שגרה מכעיסה.

מגיעה אל בית, נוקשת בדלת, הצעיר פותח את הדלת ומיד חיוך גדול

"שלום סבתא, איזה כיף שבאת" אמר והוסיף חיבוק גדול שפגש את החיבוק שלי.

האח יושב על הספה ממול עסוק במסך מרים עיניו "הי סבתא"אומר ומבטו שב והולך ממני.

לפתע קול צורם פורע באוויר – אזעקה.

המזרון נשלף ושלושתנו עליו.

אני שואלת: "מפחד?"-

"לא", הוא עונה, "רק בפעם הראשונה, עכשיו זו שגרה - התרגלתי כבר ואת?".


סופש שקט

יום שישי, 17 במאי 2024

אשה רכבת וכובע


שנים רבות חלמה.

עוד מנערותה.
היא ידעה שיגיע יום והיא תגשים את החלום.
ימים עברו חלפו. שנה ועוד שנה. למדה, נישאה הביאה לעולם בת יחידה.
יום אחד בעלה הלך, עזב. הגשים חלום שלו. בלעדיה וללא בתו.
היא לא החליפה את חלומה.

בכל יום ראשון בשבוע כשהלכה לכנסיה היא לה ברור שיום יבוא והיא תיסע מהכפר שלה, תעבור הרים, ערים, נהרות וימים תיסע באוטובוסים עמוסים, ברכבות ומטוסים והיא תבוא ותיגע במקומות שהוא הלך בהם.
המשפט "אשרי עניי הרוח כי להם מלכות השמיים. אשרי האבלים כי-הם ינוחמו. אשרי הענווים כי-המה יירשו את הארץ..." ( הבשורה על פי מתי ד, 6-2). ליווה אותה בימים ובלילות.

אספה רובל לרובל. בעקביות. חסכה מעצמה בכל מה שנראה בעיינה כמותרות.

וכך אחרי ימים, חודשים ושנים רבות עלה בידה לרכוש כרטיסים. לה ולבתה יחידתה למסע אל הארץ הרחוקה. ארץ הולדתו, ומורשתו.
שנה לפני הנסיעה הכל היה מוכן. הכרטיסים, הדרכונים הוויזות, המדריכים והמסלולים.
אפילו המזוודה פעורת הפה עמדה על כיסא בחדרה מתכוננת אף היא.

כמה חודשים לפני היציאה למסע, פרצה בארץ אליה כוונה כל חייה את מצפנה מהומת דמים.
גם עתה כששמעה שהארץ שאליה פניה נשואות רעשה, לא ויתרה.
היא אמרה לבתה ולקרוביה,
אם לא עתה - איי מתי?
והיא באה.
והיא כאן.
בין רעשי המטוסים והידיעות המבהילות, היא מגשימה חלום.
מזכירה לעצמה ולאחרים
שגם הדרך בה הוא צעד לא היתה סוגה בשושנים
אלא יותר בקוצים ודרדרים



סופ"ש עם תקווה

יום חמישי, 25 באפריל 2024

בית אקורדיון

לסבתא שלי, סבתא מזל, היה בית בקצה הפרוור החולי והחם. 

בית אקורדיון. בימים רגילים היה הבית קטן, קטן זו אפילו מילה גדולה לתאר אותו, יותר נכון, היה הבית קטנטן.

אבל

אבל בחגים ומועדים כשפרט לעשרת הדיירים הרגילים, מצטרפים ומגיעים האורחים, לפתע, בלי קול, צליל או הכנה מראש היה הבית מתרחב, גודל ומתנפח מתכונן להכיל את כל הבאים. כשהצטרפו מעטים היה הבית מתרחב מעט, כשהיו באים רבים גדל הבית עוד ועוד.

דבר קסם היה לו לבית הקטן בקצה הפרוור החם.

מבחוץ לא השתנה דבר. גם מבפנים נותרו תמיד אותם שני החדרים מטבחון וחדרון לשרותים ולמקלחת. ובכל זאת היה זה בית אקורדיון. תמיד תמיד נמצא מקום לעוד מיטה, לעוד אורח או אורחים. כך לדוגמא היה קורה בחג פסח. הבית הקטנטן שעבר מירוק וציחצוח בידים אמונות שסוייד ובוער מכל גרגיר של חמץ, שריחות תבשילים שבושלו בידים חרוצות מילאו אותו, היה אוסף אליו את כולם.  לפתע היה בו מקום לשולחן גדול גדול שסביבו היו כל האורחים יושבים, מבוגרים וילדים. מעולם לא חשבנו שצפוף מידי או שכדאי להפריד את הילדים מהמבוגרים. כל המשפחה הענפה ישבה מסובה עליזה ונרגשת. 

כך כל שנה ושנה.

נהנים מהבצוותא מההכנות המקדימות הרבות שבעצם היוו מעיין בנית התרגשות הדרגתית לקראת האירוע הגדול: "סדר פסח כהלכתו" שהיה מסתיים בשירה ענקית ובצחוק גדול. הבית הקטנטן והדל בית האקורדיון עשה זאת שוב, הוא הראה

לכולם מה באמת חשוב




יום שבת, 20 באפריל 2024

שדה והמתנה.

 שוב שדה ושוב המתנות ארוכות לקראת המשך מסע.

מסעות לבד יש בהם הרבה הזדמנויות להתבוננות. התבוננות בעצמך ובאסוציאיות שכל מיני דברים מעלים בך.

והתבוננות באנשים סביבך. הם באים, נשארים זמן מה והולכים. באים אחרים. יש כאלה שאף שיושבים לא רחוק הם שקופים ואחרים אפילו אם רחוקים יחסית, מעוררים את תשומת הלב.

לי יש הפעם המתנה ארוכה בשדה של וורשה. 

מפליא אותי שלהקשיב לשפה המקומית שרוב האחרים מדברים בה, משום מה,  מצטלצלת לאזני מוכרת . 

כן, שמעתי אותה קצת סביבי בילדותי, אבל הדגש הוא על קצת ובכל זאת משהו בה נשמע כל כך מוכר. כמעט כמעט בית. ממש משונה.

שדה התעופה פה הוא די קטן. שדה קטן הוא שדה נוח, לא צריך לגמוע קילומטרים. והעובדה שהמחשב איתי והוואי פי לצידי, הופך את הכל לעוד יותר נוח במצב שבסך הכל הוא לא ממש נוח.

בשדה שנקרא על שם שופן אין בית מלון כמו שיש כיום בהרבה שדות אחרים מה שמקל שם מאוד על קונקשנים בינוניים. כאלה שלא כדאי ממש לצאת אבל היה נחמד לפרוש לאיזה חדרון. פה אין וגם טרקלין הוי.איי.פי לא משהו שכדאי.

מצאתי לי בית קפה בקצה. כזה שיש בו ספות ולא רק כסאות. מאפשר קצת שינויי תנוחה ושקט יחסי עד לזמן טיסת ההמשך אל מעבר להרים ולאוקינוס הגדול.

עוד קפיצה להגיד שלום, לחבק ולגעת ואז שוב כל הדרך הארוכה בחזרה.

ככה זה כששם חלק מהמשפחה.

בית קפה פינתי בשדה התעופה "שופן" מקום להתנחל בו




מבט מהחלון בדרך לשם - צעיף לבן מעונן כיסה והחביא את פני הארצות


שם, ביום האחרון הספקתי לחזות בליקוי החמה דרך המשקפיים המיועדים


גם כל הדרך חזרה לא היתה קלה. מסע דומה. ארוך, צפוף ומתיש.
העובדה שהטיסות אינן כמו שהיו לפני, מאוד מקשה ומסברבלת דרך שממילא ארוכה ולא נוחה.
גם בחזרה נאלצתי לבלות שעות ב"שופן" מכירה שם היטב את כל בתי הקפה והמסעדות אבל הנה אני פה. 
אגב, האירנים חיכו לי בסבלנות שאשוב ורק אז פצחו במופע... 


מבט מהחלון 
 על אחד מאיי יוון בלילה, בדרכי חזרה
(ואולי גם כהכנה למופע האירני)


שתמשיך שבת שקטה



יום שישי, 8 במרץ 2024

זיכרון ראשון

 

האוטובוס נוסע. עוד אוטובוס נוסע. נופים משתנים. 

חוסר הסבלנות, הקוצים ויתר המרעים מעייפים אותי, הילדה בת השנתיים ועוד כששה חודשים ובוחנים קשות את סבלנותי.

אחרי אין ספור תחנות, עצירות והחלפות אנחנו מגיעות אל הפרוור המנומנם שנמצא עטוף בחול חם.

אני חופנת את ידי בידה החמימה של אימי. היא אוחזת ביד האחרת במזוודה הכחולה הכבדה. אנחנו צועדות כשהשמש ממש מעל, הרגלים טובעות בחול המלהט והבית הקטן נראה רחוק כל כך ובקושי מתקרב.

צעד ועוד צעד ועוד אחד, אנחנו מגיעות. מזיעות, עייפות, רעבות, אל הבית של הסבתא הגדולה והסבתא הקטנה. נכנסות אל חצר קטנה הזרועה בפחים צבועים לבן ומלאים באדמת החול הצהבהבה בהם גדלים צמחי בושם וטעם, נענע ורוּדָה, מיורן ופטרוזיליה, הדס וריחן.

אמא ואנוכי מנערות רגלינו מפתיתי החול שדבקו בנעלים ונכנסות דרך הדלת הפתוחה יש אל זרועותיהן המחכות מחבקות של שתי הסבתות ודודתי הצעירה.

הבית הקטן מוצל וקריר ומשב הרוח משיב גם את רוחנו לצד כוס הלימונדה הקרה שמיד נמזגה.

אני כבר מוכנה לקראת ההרפתקאות הבאות שהביקור הזה יביא עמו.

אך לפני הכל אני נכנסת אל החדר השני, החדר שבו שני חלונות צופים אל הדרך החולית.

אני גוררת כיסא אל אחד החלונות, מטפסת ועולה, מסיטה את הווילון וצופה.

כך עשיתי יום יום במשך כל התקופה.

עמדתי וצפיתי מהחלון אל הדרך.

כששאלו לפשר מעשי

הייתי משיבה:

"אני מחכה לאבא שלי

הוא צריך לחזור מהמלחמה".

עבר חודש עברו חודשיים.

יום אחד הופיע בדרך איש עם תרמיל ואחר כך הופיע בדלת.

כולם חיבקו, התרגשו, שאלו ודיברו. אני עמדתי בצד, התבוננתי.

האיש הסתכל אלי,

חייך חיוך גדול, התקרב, כרע ברך, הוציא מתרמילו חבילת שוקולד גדולה, הושיט אותה אלי ביד אחת ובשנייה רצה לחבק אותי: "דינ'צלה, בואי לחבק את אבא" אמר.

הסתכלתי עליו לרגע, הסתובבתי והלכתי לחדר השני, עליתי על הכסא ועניתי:

"אתה לא אבא שלי, אני עומדת פה ומחכה לאבא האמיתי שלי".



סופש נעים וטוב


יום שישי, 16 בפברואר 2024

בין שתים לארבע

 "בין שתים לארבע, זה זמן מנוחה"

כך היתה אומרת ונוהגת סבתי. האשה המאוד מאוד חרוצה. זו שידה אף פעם לא היו נחות.

"ידים נחות הן ידים עצלות".

בילדותי נהגתי להתארח רבות בביתה שנח בפרפבר העייף והשכוח אי שם ליד המושבה הראשונה שהפכה לעיר גדולה. פרבר שהיה נטוע בחול.

סבתי היתה משכימה קום, מכינה, מבשלת, מתקנת, מנקה, מכבסת ותולה אך בין שתים לארבע היה כל הבית נכנס להילוך של שקט.

כל הנמצאים בו בין שעות אלו היו נכנסים למיטות. ו...שקט. דממה.

 ואני.... השביתו גם אותי מכל מלאכה כלומר, מכל טיפוס, רכיבה, קפיצה, והכי הכי מכל פיטפוט ומכל מילה.

סבל אמיתי. אלו היו שעות העונש שלי.

בשעות אלה, הייתי מציקה לדודתי שהיתה ממושמעת ורגילה במנהג מנוחת הצהרים הקדושה.

לאחר כך וכך נזיפות, הזזתי למיקומים שונים בחדר, קריאת ספר ועוד כהנה, 

הייתי פונה אל קרן אור האלכסונית שחדרה דרך הוילון 

ומתבוננת בקסם של חלקיקי האבק המסתחררים.

הם היו לוקחים אותי אל עולם הדימיון והפנטזיה.

כמו הפיות המפזרות במטה, אבק קסמים ומשאירות לנו חלומות ורודים.

בהתבוננות מרוכזת בתנועתם אפשר כמעט לעשות מדיטציה.

ככה בעזרת חלקיי האבק המפזזים הייתי מעבירה את הזמן שנותר עד לשעה ארבע. 

שעה נהדרת שסוף סוף מותר שוב לצאת, 

לפגוש חברים, להשתובב, לספר סיפורים, ליפול ולקום עם עוד ברך חבולה. 

לחזור לחיים מלאי אנרגיה שבנתיים - בין שתים לארבע - נאספה. 





הייקו
חריץ בתריס
קרן אור
שביבי אבק
מחוללים.


סופש חמים