יום שישי, 17 במרץ 2023

אני של המסעות


אני מהוותיקים. כן, מהוותיקים שלה, נוסע וחוזר אתה. מלווה אותה במסעות ובטיולים במרחבים ובימים. כבר אספתי קמט אחד או שניים ואפילו כתם קטן נסתר מעין.
בכל פעם כשאנחנו חוזרים אל ביתה ואני עולה אתה, אני מרגיש איך בכל מדרגה אני הופך להיות יותר כבד על כתפה. כאילו נוסף לי עם כל מדרגה שהיא עולה, עוד משקל. אני חש איך בהדרגה גופה מתקשח יותר ונוטה על צדו מהמאמץ לשאת אותי.
כשהיא פותחת את הדלת הבית ומסננת "סופסוף" בשריקה מבין השפתיים. היא שומטת אותי באחת על הרצפה הקרה ולפעמים אפילו בועטת בעיטה קטנה. לא כי היא כועסת עלי באופן אישי, לא. זה בגלל המשקל והכתף הכואב והלב שבוכה לה בפנים.
אני נמצא אצלה כבר לא מעט שנים. נוסע אתה הרבה ימים. אבל בתקופה האחרונה מאז שהכירה את ההוא שגר רחוק השיבות הביתה קשות לה ומכבידות.
דקות אחרי שנבעטתי אל הפינה, היא מרימה אותי ומניחה על השולחן בפינת האוכל. שולחן רחב זרועות. מוציאה מתוכי את צרורות הדברים שהשיבה אתה. היא מוציאה בגדים, מריחה. עוצמת עיניים. רוצה להחזיר תמונות זיכרון.  מכניסה יד לקרבי מחפשת את הכיס הפנימי הקטן שלי. אצבעותיה מגששות בעדינות. מטיילות ונעצרות כשהן מוצאות את פיסת קליפת עץ הערמונים שלקחה מהיער שלו. היא מוציאה את הפיסה. מתבוננת, חופנת אותה בין שתי ידה, שוב עוצרת, ממקדת את עיינה. שואפת את ריח הקליפה, ריח היער כולו בא אל קרבה. דמעה מתגלגלת  ונופלת עלי. בנקודה שבין הידית שלי לבין הרוכסן. הנה, כאן ישאר עוד כתם קטן, כי ככה זה בתיקי עור בהירים כמוני. הם אוספים אליהם עקבות, ריחות, אהבות ומסעות.
כשהיא מסיימת לרוקן מקרבי הכל, היא הופכת אותי, מנערת. שלא ישאר בי דבר ומכניסה אותי לחשכת הארון. שאנוח מעט עד שתוציא אותי בפעם הבאה.
ואכן לא עובר זמן רב ואני מוצא מהחשכה והמנוחה בארון ביד קלה ועליזה אל אור היום.
אור גדול בחדר. היא מניחה אותי על כורסא גדולה, פוערת את פי הגדול והרחב. בכל פעם שהיתה עוברת לידי היה חיוך גדול עוטף את פניה. מידי זמן היה נופל בקלילות עוד פריט אלי פנימה. שמלה קלילה, חולצה דקיקה, צעיף חם, חולצה גברית ארוכה שלקחה ממנו בפעם שעברה. תחתונית תחרה רכה ומפונפנה. תיק רחצה נפוח לחיים, בגד לעבודה בגן שכובס היטב לאחר הפעם שעברה. צנצנת ריבת כותרות הוורדים עם מדבקה, שהניחוח שלהם דבק בי עוד כשבישלה ורקחה ואני שהיתי על הכורסא. 

ממש בסוף, לפני שסתמה את פי עם רוכסן שריצ'רץ' מצד אל צד, הכניסה את אותו פנקס כחול מלא בחותמות מהמון ארצות. 

הניפה אותי בקלילות על כתפה שכמו חכתה לי כבר בגעגוע ויצאנו שוב אל דרך ארוכה. 

שוב אל  המסע.


שבת של תקוה

יום שישי, 10 במרץ 2023

אשה עם מרד קטן

בראשית שנות השיבעים

באה לפה לחודשים ימים. התנדבות בקיבוץ גלילי. שיא המרד שלה במשפחה נורדית ממוסדת. 

מאז ילדותה נהגה לשמור ולקיים את כל המסורות. הלכה בתלמים שקבעו דורות. 

יום אחד התעוררה אחרת, מורדת.
חיפשה קצת, שאלה מעט, אספה חסכונות קטנים.
באה עם חברה לנסות, לחוות, להתמזג עם השמש והרעיונות הסוציאליסטיים של ארץ קטנה, כמעט רק נקודה על מפה.
בימים עבדה בגן הירק, אוספת פלפלים מושכת בצאוורם של גזרים רעננים.
 מנקה פקעות של סלקים אדומי לחיים.

בשעות שאחרי, בלתה על הדשא ובבריכה ובערבים היתה נפגשת עם חברים שכמוה חצו ימים. מנגנים, שרים, מדברים, צוחקים. כך כל ערב באחד החדרים.
לכאן היו נמשכים ובאים גם חברי הקיבוץ הצעירים, שזופי שמש, החצופים.
מהר מאוד הבינה שהיא רוצה יותר. להשאר עוד. התגבשה בקיבוץ חבורה שלמה של מתנדבות ומתנדבים מכל קצוות. רובם באו כמוה ממשפחות נוצריות בורגניות. חווים את החופש, את ההתנסות אנתרופולוגית והמפגש עם המחוספס, הקוצני, הנוגע בקצוות.
בתחילה האריכה יחד עם חברתה את השהות בעוד מספר חודשים. לאחריהן, חברתה החליטה לשוב לביתה והיא כבר מצאה כאן אהבה ובחרה להשאר עוד. מתאהבת מיום ליום במקום, באורח החיים, באנשים, בילדים העצמאיים והחופשיים שהיו כל כך אחרים מהילדים והילדות מהמקום משם באה.
הוריה ניסו להחזירה, להניאה ואפילו לשחד בכל מיני הבטחות, אם תחזור ותשוב לתלם הנכון והמוכר.
אולם היא סרבה .
האהבה פה התפתחה והלכה וממתנדבת הפכה להיות תושבת ואחרי נישואיה לחבר המקומי שאהבה, עמדה בהצבעת החברים וקיבלה מעמד של חברה מן המניין. 

שייכת בזכות עצמה לקבוצה.
היא אימצה את תרבות החברה ואת דתה, בנתה יחד עם מושא אהבתה משפחה מלוכדת גדולה וחזקה.
התערתה בכל חיי הקהילה, עבדה, התנדבה, השמיעה את קולה. 

הקיבוץ השתנה בהדרגה.  גם היא, עמדה בראש מובילי הלינה המשפחתית,  הלכה יד ביד עם מארגני השינויים תוך שמירה על החלקים הסוציאליסטיים

 כל זאת ועם זאת, תמיד שמרה על חלקים מעולמה האחר ועל איזה מרד גם דעתני אך גם ויזואלי קטן.

להזכיר לה ולכל האחרים מסביב שהיא אמנם חלק מכולם,
אבל לעולם יש בה גם טוויסט מיוחד, עם צבע כחלחל בשיער ומסרגות ביער ביד,

  שהיא במקור, משם.


שבת ברוכה

יום שישי, 17 בפברואר 2023

עושה אהבה

 הוא נולד וגדל בהרי אורל

קצרות אחרי המלחמה הנוראה.

משפחה יהודית קטנה שהשתדלה להטמע ולשרוד בשקט אחרי הרעש והטלטלה הגדולה שהביאה אותם במנוסתם לכאן.

בעירה שלו הבתים היו אפורים, האנשים היו אפרוריים וגם השמיים בדרך כלל לבשו אפור. פרט לתקופה קצרה בימי הקיץ המועטים. אז היו השדות מסביב מוריקים ומתמלאים בצבעים.

ולבו אז אלץ.

כשהלך לגן ואחר כך לבית הספר חוייב כמו כולם בתלבושת אחידה, בעיקרה אפרפרה ולעיתים חומה.

כך גם כשגדל ועבד במפעל הגדול. כל העובדים היו באים במדי עבודה כהים ועובדים מאור ראשון ועד אחרון ליד מכונות גדולות שהיו מתקתקות ביחד בקצב אחיד.

עד שבא לכאן וגילה את השמש, את הגוונים, האור והצבעים. 

כל יום נפתח בחגיגה גדולה.

הוא וכל צבעי תבל, 

עושים יום יום אהבה.




שבת של חיבורים

יום שישי, 13 בינואר 2023

אולי בפעם הבאה

 היו זמנים שבבוקר יום שישי היה הוא בא נוקש על הדלת.

היא היתה עומדת מוכנה עם תיק קטן על גבה מחייכת אליו חיוך גדול עיניה קורנות.

היתה מסתובבת אל אמה

מחבקת אומרת

"שלום" ורצה, כמעט דרכו אל הדלת. שועטת במדרגות, לא מחכה לו.

נעמדת ליד רכבו החונה, מחכה.

הוא היה מתעכב מעט לדיבור קטן עם אמה. 

לאיטו היה יורד במדרגות, צופה בה קצרת רוח מלאת חיות ועליזות.

היו נכנסים לרכב ולפני שהיה מתחיל בנסיעה היה שואל,

"איפה החיבוק שלי?

בלי זה הרכב לא נוסע."

היתה פורסת ידיים ומחבקת אותו מהמושב האחורי.

תמיד צחק בקול גדול.

"לאן נוסעים?" היתה שואלת

"למקום קסום" היה עונה

"אוףף, תמיד אתה עונה אותה תשובה"

והוא היה מחזיר - "ותמיד את נהנית מההפתעה."

כך נהגו במשך שנים, גם כשגדלה, גם כשהלכה לצבא.

תמיד חיבקה אותו כשכבר היה יושב ליד ההגה,

כשבגרה וכבר לא ישבה מאחור וכבר ישבה לצידו, היתה מחבקת אותו מיד כשהתישבה, מניחה לרגע את ראשה על כתפו.

כך ידעה תמיד שתהיה לה כתף כשצריך.

גם היום כשערו הלבין וכתפיו שחוחות.

עדיין יש להם מנהג שהוא אוסף אותה מידי פעם בשבתות.

היא נכנסת לרכב, יושבת רגע ומצפה

"מה עם החיבוק שלי? את יודעת, בלי זה הרכב לא נוסע"

והיא מחבקת ומניחה ראש

הוא צוחק בקול גדול

היא אומרת, "אולי בפעם הבאה אני אאסוף אותך?"

"אולי" הוא עונה

"אולי בפעם הבאה".



שבת עם תקוה




יום רביעי, 14 בדצמבר 2022

הסוכריות של לולה


לולה עמדה על סיפון האוניה כשזו נעצרה. ילדה נערה- צעירה.
ירדו כולם אל הרציף. משפחה הגדולה. 
לאחר יום ארוך ומעייף הגיעו עם המשאית אל פרוור של עיר חולית חמה ועצלה. 
התחילו חיים של הגירה.
לולה היתה אחת בין לבין. כמעט שקופה.
נדרשה לתת כתף לפרנסת המשפחה.

והבית, בית צפוף, גועש ורוחש והיא, כל מה שרצתה זה תשומת לב קטנה ופינה זערורית שקטה, רק בשבילה.
ראתה את צעירי המשפחה הולכים כל בוקר עם התיקים על הגב לבית הספר והיא צעדה עם תיק קטן למפעל.
בתוך כל ההמולה, הרגישה איך היא הולכת ונעלמת אל עצמה.
משה, צפה בה כשהיתה הולכת לעבודה, עוקב גם כשהיתה שבה וחוזרת.
ראה שהאחרים לא רואים אותה.
החליט בליבו שהוא רוצה אותה לו.
בירר בשכונה, התעניין בין חברים שאל ודרש עד שהתרצה.
באחד הערבים כשהיתה בדרכה בחזרה מיום עבודה, עייפה ולאה, הוא צמצם את הרווח. 
נעצר מולה.
"משה"
"מה?" שאלה מופתעת
"אני משה, קוראים לי משה ואני שכן שלך. גר כאן" והצביע.
היא עקבה אחר אצבעו המורה
לא לגמרי מבינה ובכל זאת אמרה "אאאהה"
אחרי עוד שניה קטנה שאלה, "מה אתה רוצה משה? נכון - משה?"
משה הכניס את היד לכיס והוציא סוכריה.
"רק לתת לך סוכריה, שיהיה קצת מתוק בנשמה"  .
לולה הושיטה את ידה לקחה את הסוכריה וצחקה, לא חייכה, ממש צחקה.
קולה התגלגל ונישא. לא נשמע כך מאז שעזבו שם ועלו על האוניה.
מאותו מפגש בכל ערב במוצאי יום העבודה שלה היה משה מחכה לה עם סוכריה. בכל פעם בצבע אחר אבל תמיד סוכריה מתוקה.
כזו שעושה טוב בנשמה.
היה מלווה אותה אל ביתה. 
לולה התחילה לחייך.
בהגיעה לגיל 17, נישאו.
עברו שכונה. מצאו להשכיר דירת חדר קטנה.
הרגישה שהנה, הרחיבה את יכולת הנשימה. המשיכה לעבוד באותו מקום ליד אותה מכונה. גם משה עבד. נהג כמנהגו לחכות לה באותו מקום בסוף יום העבודה. 
עכשיו היה מגיע רכוב על וספה קטנה. 
מגיש לה סוכריה ואוסף אותה. היתה עולה מאחור, חובקת את מותניו. 
כך גם כשביטנה עלתה וצמחה.
מיד לאחר שנולד הבכור נאלצה לעזוב את העבודה להצטמצם לתוך הדירה הקטנה. 
כבר לא ניתן היה לחבוק מאחור עם התינוק את מותניו של משה וגם לא לחזור לעבודה.
אחרי זמן לא רב שוב צמחה ביטנה. 
הדירה לא צמחה גם היא. 
משה עבד. 
לא מיהר לחזור בסופו של יום. 
אזלו הסוכריות.
עברו שנים. המשפחה גדלה והתרחבה. 
עברו דירה ועוד דירה. החיים של לולה הלכו והצטופפו הלכו וקטנו.
כך שנים. היתה קמה בבוקר מוקדם בכדי לדאוג לכולם. רואה את הילדים הולכים עם תיקים.
והיא, כל היום היו ידה מתרוצצות, חוסכות, מתכווצות, סחוטות. 
בשעת ערב מאוחרת נופלת היתה אל מיטתה מייחלת לשקוע בחלום. 
לפעמים היתה נזכרת בסוכריה המתוקה ההיא ודמעה היתה נעצרת בגרונה.
כך עד ליום שאחרון הילדים בגר ויצא לחקור את העולם.
באותו היום כשגם משה יצא מהבית, היא מיהרה להתלבש, לקחה את התיק ויצאה לחפש.
היא בדקה ומצאה בעיר הגדולה מקום עבודה וחדר נחמד בדירה עם שותפה.
בערב ארזה בשקט מזוודה.
חיפשה במטבח את קופסת הסוכריות שאך זה קנתה. הכניסה גם אותה.
למחרת, השכם, כתבה על דף ביד רועדת:
"זהו משה, הלכתי".
עלתה על אוטובוס ונסעה.
כל בוקר היתה קמה בשמחה.
מציצה מחלון החדר שלראשונה היה כולו רק שלה.
נושמת עמוק ונושפת בקול.
לוקחת מהקופסה חופן סוכריות.
אחת הכניסה לפיה. 
את האחרות הכניסה אל התיק הקטן שנשאה. מחייכת חיוך למראה ויוצאת לעבודה.
אהבה אהבת אמת את המקום, 
את ריח הלחמים, 
את הכריכים שהיתה מכינה, 
את המפגש עם האנשים.
את הסוכריות  שחילקה לעובדים לצידה.
את המרחב.
את החיים שלה.
את המתוק בנשמה.




למצולמים אין שום קשר לסיפור הם פשוט מהווים השראה ועל כך שלוחה להם התודה.


המשך בטוב








יום שישי, 2 בדצמבר 2022

אשה של משאות

 יושבת בבית קפה לארוחה קטנה שפותחת כמידי בוקר את היום. שקועה כהרגלה בתיכנונו.

עוד בילדותה שקעה בתפקידה. 

נושאת המשא. 

אמא באה משם. 

שתקה בימים וצעקה בלילות. 

אביה פתח עסק קטן לדפוס ועבד כל הימים גם בשבתות. 

היתה בת יחידה. נתנו לה שם חדש, של כאן, שומרה.

שומרה גדלה וגידלה את עצמה. היתה אמא לאמה. הכינה את ארוחותיו של אביה. 

כשהיה מגיע מותש אחרי יום עבודה, אצבעות ידיו שחורות ונוקשות , היה נכנס למקלחת ויוצא אחרי שרחץ וסיבן אותן דקות ארוכות. מנסה להוריד מעליו את המשאות יחד עם צבע הדיו שהשחיר אותם.

בשקט היה מתישב לשולחן הערוך. היא היתה מגישה לו את הצלחת מתיישבת מולו, שואלת, איך היה יומך? מה היה חדש? מי נכנס? מה יצא? 

הכירה את הכל ואת כולם.

האב היה מביט בה במבט עצוב ומחוייך אוסף מעט כוחות עבור ילדתו שהפכה כל כך מוקדם להיות מחליפה של אמה ששכבה במיטתה שותקת בימים וצועקת בלילות.

מספר לה קצת מזה וקצת על זה. מנסה לעורר חיוך אצלה אצלו. משתדל לענות ואפילו לא שוכח לשאול שאלה קטנה על יומה.

כך מידי יום מידי שנה.

לאט גם היתה מגיעה מיד אחרי בית הספר אל בית הדפוס הקטן. עוזרת בידו. מטפלת בספרי החשבונות, בקבלות. מסדרת ומארגנת. בוחנת יחד אתו את הדברים המודפסים. מציצה מאחורי גבו או מאחורי גבו של הסדר הנוסף שנשכר בודקת את הגלופה לפני שהיתה עוברת לדפוס. שקועה בלמידה ועשיה.

כשסיימה את הלימודים ואת כל חובותיה למדינה נכנסה לבית הדפוס במלוא המרץ. זמן שינויים הגיע. את מקומו של הסדר תפס המחשב. והיא, שומרה, ראתה שגבו של אביה משתופף והולך. השינויים הגדולים היו מעבר ליכולותיו. אמה נעלמה אט אט ונאספה אל האדמה. 

באחד הערבים, כשישבו שניהם כהרגלם סביב שולחן האוכל אמר הוא, 

מעכשיו, את.

הכל שלך

ואני, אני אבוא יום יום לבקר, אציץ בספרי החשבונות, אסדר את הקבלות.

שומרה, הנהנה בראשה.

זה אך טבעי היה.

באותו ערב היא ישבה עד שעה מאוחרת, כתבה תוכניות, עשתה רשימות, חישבה חישובים עד שהרגישה שהדברים ברורים ומסודרים.

שלב אחרי שלב בנתה את העסק מחדש, הגדילה, הרחיבה, קנתה מכונות, שכרה מקום מרווח, החליפה עובד בעובדים הפכה את העסק הקטן לבית דפוס גדול עם מגוון שירותים ולקוחות נאמנים.

בין כל המשאות שנשאה, פחות ופחות מצאה זמן לחפש אהבה. יום אחד התעוררה והבינה שאם לא תעשה מעשה תפסיד משהו חשוב ומהותי אותו רצתה. 

כשהבינה זאת נאספה כולה אל המשימה מיד. ארגנה את צוות הניהול בחברה. חילקה תפקידים מחדש כך שתוכל להתפנות למשימה.

כמו בכל מהלך בחייה המשאות מעולם לא הונחו בצד אך גם לא הצרו את צעדיה. להיפך. כל משא שהצטרף הפך לעוד דחיפה קדימה.

עכשיו היתה לה מטרה.

להיות אמא. 

אמא של ממש. מטפלת, צוחקת, מדברת משתתפת.

אמא על באמת.

למצולמת אין שום קשר לסיפור היא פשוט מהווה השראה ועל כך שלוחה לה התודה.

שבת של עדנה


יום שני, 21 בנובמבר 2022

עניין של יומיום

לכל מקום ובכל אזור יש לו פרלמנט משלו.

הפרלמט של צ'וריקה מתכנס יום יום.

אחד אחד הם עולים, באים אל הגשר. 

הלא הוא השער של צ'וריקה.

הם מתאספים לרגעים של שתיקה משותפת, לדיבור, העברת ידיעות, חיווי דעות. 

איך יהיה היבול השנה.

מי יקצור ברינה ומי בדמעה.

מי יוביל את עדריו למרעה הקיץ והאם השועלים, הזאבים ויתר המרעים יפגעו או יובסו.

לאיזו חתונה מצפים ואיזו כלה תיובא מהכפר הסמוך, מי מכיר את משפחתה ומהי הנדוניה.

מפה ומשם הם כמובן מוציאים מהכיס איזה בקבוק קטן ללגימה וקופסת טבק להרחה. 

אלברטוס אפילו הביא אתו היום בשקית חומה כמה בסקווצים שאשתו אפתה, ככה לכרסם קצת שהבטן לא תהיה ריקה כשמדברים ושותים לגימה. 

השקית עוברת מיד ליד ומתרוקנת לאט לאט תוך כדי דברי ברכה לידיה הטובות של רוזניקה אשתו הבלעדית של אלברטוס. 

חבורה ותיקה. 

מכירים כולם את כולם עוד מהתחלה. מהשורשים אל הגזע הענפים והעלים. 

גם יודעים היטב אילו עלים נשרו אצל כל אחד ואילו ניצנים מתכוננים לפרוח.

זו הדרך אצל הצ'וריקים

שומרים ומשמרים

מקשיבים ומספרים

והכי חשוב, יום יום נפגשים.

דנים ומתפלמסים על עניינים חשובים ברומו של יומיום.

והכלב, דבוס, גם.


שבוע טוב
למצולמים אין שום קשר לסיפור הם פשוט מהווים השראה ועל כך שלוחה להם התודה.