יום שבת, 9 בינואר 2021

שאלון של פּרוּסט/ פיבו

שאלון פּרוּסט הוא סדרה של 30 שאלות אישיות, שהתפרסם בשם זה בשל התשובות שנתן לשאלון הסופר הצרפתי הנודע מרסל פרוסט.

 פרוסט גילה את השאלון בסוף המאה התשע עשרה. באותה תקופה באנגליה נפוצו משחקי מסיבה מסוג זה.

מנחה הטלוויזיה ברנרד פיבו נהג להציג את השאלון בפני אורחיו בתוכניתו "אפוסטרוף".

בהשראת פיבו, אימץ את השאלון מנחה התוכנית" סטודיו למשחק"

  ג'ימס ליפטון והוא נוהג להציג לאורחיו גרסה מותאמת של השאלון.

(מתוך ויקיפדיה)

אהבתי את תוכניתו של  ג'יימס ליפטון וכשהגיע לשאלון הייתי משתעשעת בלנסות לענות עליו.

בזכות אריק ידידנו אריק מ"ננו סיפור", נזכרתי בשאלון ההוא ובזכות ויקיפדיה למדתי קצת על שורשיו ובזכות חופש הביטוי שילבתי בין השאלונים, הישן והחדש.

 

שאלון פורסט/פיבו

 

1. מהי המילה שאת הכי אוהבת?

יצירה, אהבה, חופש


2. מהי המילה שאת הכי שונאת?

מילות ציווי


3. מה מדליק אותך?

אתגר של לחפש רעיון/ פתרון/ הצעה/ יצירה


4.  מה דוחה אותך?

פנטיות, נוקשות, שובניזים,  מסיונריות.

 

5  מהו הקול/צליל שאת הכי אוהבת?

קולות הנאה של תינוק


6. מהו הקול/צליל שאת שונאת?

עוצמה גבוהה (של הכל)


7. מהי הקללה שאת הכי אוהבת?

שיט


8. באיזה מקצוע הכי תרצי לעסוק?

רעיונאית, אדריכלית 


9. באיזה מקצוע הכי לא תרצי לעסוק?

עוזרת בית, אשת מכירות

 

10. מה הנך מעריכה מאוד אצל חבריך

חכמה, הומור, יושר

 

11. הגיבורה שלך בהיסטוריה

דבורה הנביאה

 

12. מה המאכל והמשקה החביב עליך

חמין ויין


13. ולסיום, אם גן עדן קיים, מה תרצי לשמוע שאלוהים יאמר לך עם בהגיעך לשעריו?

 

הוא בטח ישתוק ויקשיב. כי אני אספר לו סיפור😍

 


ושאלה שלי:

דברים שאני מתגעגעת אליהם:








החופש לבחור

!!!

 

יום שני, 21 בדצמבר 2020

ימים של מרחב

פרצה אצלנו אש גדולה. 

 עצים רבים נפגעו קשות


 היער כדרכו, 
לא מוותר.  
עומל ומחדש פניו


נרקיסים צצו לקשט את מערומיו



הצטופפו ובאו רבים רבים

והעלו חיוך

על פני, על פניו.

נסכו תקוה חדשה

של תיקון ופריחה.


משם פניתי אל ההר 
גלשתי אל הים


והים
כעס ורגז
בבדידותו


רק שלא יצא מדעתו...



שבוע טוב 😃


יום שני, 7 בדצמבר 2020

משם לכאן, בואי

              הוא פתח את המזווה והוא נתקל בה. 

           היא עומדת שם, מביטה למרחוק. הסימנים שהשאירה מאחור מדליקים את 

          מסרטת הזיכרון שלו.        

הוא יצא אל הגן ונשם עמוק. היה אוהב להתהלך בגן בבוקר. עם ספל הקפה בצחות האוויר באורות הראשונים של היום. הכוס בידו והוא הולך בין הצמחים, בודק את נביטה שלהם. הנה היא עולה ובאה גם. היא מתכופפת מעל הערוגה וזורעת.  מלטפת ביד עטופה בפירורי אדמה, עלים חדשים

הוא ניער את כתפיו ניער אותה מעליו. עבר אל הערוגה הבאה.  רצה לבדוק את מצב תפוחי האדמה, האם הם מוכנים לאיסוף? מבין העלים היא שבה והציצה.  דמותה עלתה עם החיוך ההוא

 סובב גבו והחל לפסוע אל היער. רוצה לתת לה לחזור אל קפלי מוחו העייפים ולהירדם שם. צעד על השביל, האבנים מרשרשות מתחת לנעליו.  מצא עצמו מתכופף ומרים אבן שטוחה, כמו האבנים שהיא אספה. הוא מולל את האבן בין ידיו וקירבם אל אפו, מצליח להריח את ריח גופה. אז שמט את האבן ואמר: "די, לכי לך מכאן

והיא המשיכה לצוץ, היא צצה בין התבלינים, היא עלתה ובאה בריח התבשילים, היא חזרה כשאסף את האפונים בגינה. כשקטף את האפרסקים מן העץ.  כשבחן את הקיווי המטפס, כשירד מהיער נוהג במכוניתו והוא לבדו

יום אחד הוא לקח את הטלפון בידיים עבות. החל לכתוב לה הודעה. ומחק 

 

עבר עוד יום והעלים שביער נגנו את ניגונה, הוא שמע את קולה קורא בשמו באותה התנגנות מיוחדת של הברות שהיתה רק שלה. היא נהגה למשוך את זנב השם שלו  והיתה מותחת אותו לאט למעלה.... שוב הוא החל לכתוב לה הודעה. "בואי..." הניח אצבע על כפתור ה"שלח". ונמחק

כך יום אחר יום. הוא מצא אותה בכל פינה. היא היתה  מגיחה לו בשעות שהיא בחרה. בכל  פעם הוא חזר ודיבר עם עצמו "הזמן, בן אדם....תן לזה זמן והיא תלך ולא תחזור

בערבים, ניסה להטביע ראשו בספרים ובכוס יין, אך יותר משורה או שתים הוא לא הצליח לקרוא, המילים היו יוצאות במחול. כמוה, היתה רוקדת, עם עיניים עצומות. נותנת למנגינות להיכנס לתוך כפות הרגלים ומשם, אפשר היה לראות איך הן מטפסות ועולות אל השוקיים, מנענעות לה את הירכיים, האגן, הוא היה מחכה מעט, עד שתגיע המנגינה אליו וכשהיתה מגיעה, היה האגן אוסף אותה, מתעגל, מתערסל ודוחף את המנגינה הלאה אל השדיים ומשם אל הכתפיים ומנענע לה את הידיים. עיינה נשארו עצומות ופנים, הן היו מדברות ומספרות את סיפור הריקוד. והוא, הוא היה שוקט, מסתכל בה מבפנים ומבחוץ. רוצה אותה, אך לא היה מעז להפריע וכשסוף סוף הוא אוזר אומץ ומושיט יד. היא היתה נעלמת. באחת

בכל לילה כשהיה עולה על משכבו והיה מכוון את השעון שבטלפון, היה חושב: אולי הלילה?, כשהחושך כבד והמיטה כל כך לבדה, זה הזמן וזו העת לכתוב לה: "בואי! בבקשה! בואי..." אך כמו דוב יערות זקן ועייף הוא פחד.

כך עוברים ימים עד שלילה אחד, כל הכוכבים נאספו אל חלונו והפריעו את מנוחתו. הוא ליקט שביבים של כוח וכתב לה

"שיהיה לך יום שישי נפלא. אני מנשק אותך. הדוב הזקן"

באותיות בלתי נראות ובהקלדה נסתרת הוא הוסיף " סליחה, אהובתי. בואי. בבקשה, כי קשה נשימתי, בואי



 

יום שישי, 23 באוקטובר 2020

קטנות מהעיר הגדולה

 עץ מנדרינות הרחוב שלי

עץ, אוהבת תספורת?

אוהב.

כן, גם עץ אוהב תספורת.
ממש כמונו.
אנחנו אוהבים שמספר אותנו מישהו מומחה
כלומר לא צריך ספר צמרת אבל ספר טוב.
שיודע לקצץ ולא חלילה כזה ישאיר לנו חור באמצע הפדחת או גרוע מכך יפצע אותנו.

גם עץ רוצה גזם מומחה. במקרה הזה אפילו גזם צמרת. 

גזם מא"מ. שיודע מתי לגזום, איך לגזום, מה לגזום - כולל בצמרת.

לצערי, בעיקר לעצים של רחובות ושדרות יש קבלנים בעלי מסורים חשמליים ועוד כמה מכשירים והם יודעים להגיש הצעות נכונות למכרזים. 

אלו קוצצי העצים. 

לא גוזמי עצים. בטח לא מספרי עצים. 

הם קוצצים. לא בזמן הנכון, לא באופן הנכון ולא מהסיבות הנכונות.

 אולי הם בעצם במקור, קצבים. 

קצבי עצים.


אנשים צריכים אוויר

אנשים זקוקים לאוויר ומשב
הם יוצאים לשדרה או לגינה הקרובה.
מתיישבים על ספסל צלוני ומוציאים את הארוחה שארזו בבית או אספו מדוכן קרוב.
אנשים צריכים אוויר. אפילו אם הוא אוויר של עיר עמוסה ועשנה. 

אנשים צריכים לראות אנשים שהולכים, שצועדים, שמתמתחים או שרוכבים. 

אנשים צריכים לראות ילד בעגלה גם אם כולם מאחורי מסכה. לשמוע צלילים אנושיים. לחוש תנועה.
אנשים צריכים לחזור לשגרה. נכון, שגרה מסויגת, שגרה מאופקת, שגרה ממוסכת 

ובכל זאת, שגרה שהכי אפשרית במגבלות להיות נורמאלית במצב הכי לא נורמאלי.

עצוב


עצוב עצוב לראות עוד ועוד חנויות עם שלט " סגור"
"להשכרה" " למסירה"...
ולדעת שכל אלה הם רק ההתחלה...




מכוניות בסגר.


כן, יש גם מכוניות שנמצאות בסגר 



טוב

הרכבות נוסעות!
לא עמוסות, לא צפופות.
משקשקות על הפסים, עוצרות בתחנות.
אנשים במסכות שקועים במסכים.
הרכבות נוסעות עם אנשים.
שבת טובה

יום שבת, 10 באוקטובר 2020

עכשיו



עכשיו סתיו.

עכשיו רימון וחצב.

ים 

מחבק את השמש מוקדם

עכשיו רגב קורא לענן

 דרדר סופר ימיו

אש זריזה כועסת מכלה קוציו.

עכשיו 

נחרט בי עוד קמט

נדם שופר. ננעל השער.

ועלה זקן עף.

עכשיו סתיו.








יום חמישי, 24 בספטמבר 2020

אבא שלי

 


כשעה לאחר ששנת תשפ"א נכנסה אלינו

יצא אבי.

ביום הולדתו

היה היה איש.

איש נמוך קומה וחזק

עייני תכלת כפות ידים מלאות עוצמה ונפש מוצקה.

התחיל בבית חם ואוהב בליפקן שבבסרביה הרחוקה

נשלח כילד בשיירות לגטאות ולמחנות טרנסניסטריה, איבד אבא אמא אחות ועוד רבים מבני המשפחה. שמר על כולם כאילו היה המבוגר היחידי בסביבה.

כניצול ויחד עם שלושה מאחיו הצעירים וקבוצת ילדי טרנסניסטריה היתומים, הגיע לארץ בשלהי המלחמה ההיא.

התגייס להכשרת גבת ומשם לפלמח, לחם באומץ וללא חת במבצעים הנועזים ביותר. את הפחד כנראה הותיר שם ביום שעזב את ביתו בליפקן. 

כשהוקמה המדינה התגייס לצבא הצעיר ונשא בגאון מספר אישי צבאי נדיר: 1884

לאחר שחרורו מהצבא היה בין מקימי קיבוץ יפתח.

אחר כך, הקים משפחה שהיתה בשבלו הגאווה הכי גדולה.

ניצחון המעטים על רבים.

נטע יחד עם אימי (אהובתו עד יום מותו), את ביתם כאן על ההר.

לפני יומיים 

כתב לי דורון, לבית משפחת פאלק מהעמק, כששמע על מותו: 

אחד מאחרוני הנפילים נפרד מאיתנו הלילה. אלו שהקימו ובנו את הארץ ובפרט את הצפון. היה חבר של דודי שמחה ממשפחת פאלק שבמושב מרחביה.

זה אני דורון מהכפר שזוכר איך ששרוליק היה בא לבקרך עם הסמיטריילר הגדול וארגז תפוחי עץ על הכתף..😥

במהלך התכתבות עם חבר אחר  שלי, אבירם, בתחילת יולי, הוא כתב לי את הסיפור הבא:

כשעבדתי באגד על קו קרית שמונה תל אביב. הייתי האוטבן

זהו האוטובוס האחרון ביום מהצפון לתל אביב. בחורף הייתי יוצא מקרית שמונה ב 6:30 בערב וכבר היה חשוך. לילה אחד נסעתי בגשם שוטף בקטע שבין צומת כח לשדה אליעזר ועקפתי טריילר של גליל עליון. פתאום ראיתי מולי אורות של משאית מתקרבים ונגעתי בברקס. האוטובוס החליק ונסע בניצב לכביש.

אבא שלך שנהג את המשאית שעקפתי, ראה במראה, את מה שקרה ופשוט ירד לשוליים , הנהג שבא ממול , שהיה גם של גליל עליון , ירד גם הוא לשוליים ואני עברתי ביניהם תוך כדי החלקה. 

יותר מאוחר הסתבר שהכביש היה מכוסה בבוץ וזה מה שגרם להחלקה. 

עצרתי בצד כולי רועד , ואבא שלך בא להרגיע אותי . אני זוכר את זה כאילו זה קרה היום בבוקר . חוויה מבעיתה שהוא היה שם. האדם הנכון במקום הנכון.

היה היה איש 

פטריוט גדול, חזק, אמיץ, עקשן ודעתן, איש פשוט, איש עבודה.

הייה איש

אבא שלי




יום חמישי, 17 בספטמבר 2020

"שנותטובות"

מאז שעברנו לגור בבית על ההר

בתחילה בבית הראשון הצופה מערבה והמבט ביום בהיר הוביל עד לים הרחוק

ואחר כך בבית הזה שצופה אל כל העמק הגדול 

והמבט ביום בהיר מגיע עוד יותר למרחקים, עד להרים של האחרים...

מאז, כלומר מילדותי הצעירה היה כל שנה  

האיש מכופף הגב ונמוך הקומה שאצבעותיו וציפורניו משכו את תשומת הלב מפאת חוסר ניקיונם המוגזם, פותח דוכן.

סיפרו עליו שאשתו וילדיו עזבו, נטשו אותו. 

סיפרו שמאז שהגיע אחרי המלחמה ההיא לארץ הזו, הוא מקבץ נדבות בעיר הנמל. 

סיפרו שהוא יוצא בבוקר ליום עבודה וחוזר בערב כמו כל האחרים בסיומה.

סיפרו שבביתו יש שקים מלאים מטבעות שאנשים נדיבים נתנו לו.

סיפרו.

כשבאו ימי הסליחות היה הוא עוזב את כל המלאכות האחרות ופותח דוכן קטן - 

שולחן עץ מתקפל שעליו היה מסדר את ה"שנותטובות". 

צבעוניות זהבהבות.

כשהיית נוגע בהן היו נשארות עליך עקבות מנצנצות.

כילדה, מעבר לעובדה שהיה זה סימן שהנה ראש השנה קרב ובא והחגיגיות היתה עולה באוויר יחד עם ההתקררות הסתווית וריח האדמה המשתנה, בעיקר בשעות אחר הצהרים ערב, היתה זו ההזדמנות הנפלאה

לבחור בקפידה אגרת "שנהטובה". 

לחשוב טובטוב למי אשלח השנה ומה אשלח. 

"השנותטובות" היו קטנות, כך גם המעטפות.

האיש, נפתול, היה שמו, לא היה איש רעים להתרועע. רצה שיבחרו מהר ישלמו וימשיכו הלאה. 

בעיקר אם היו אלה ילדים והרי בעיקר היו אלה ילדות. 

כי הן, היו עומדות ומתלבטות עוד ועוד.

השתדלתי להגיע כשהדוכן היה ריק, כך פחות הפריע לנפתול שאני אוחזת בזהירות באחת, מחזירה, לוקחת אחרת ושוב מתלבטת.

לא מלכלכת חלילה ולא מקמטת - הוא השגיח בקפידה.

הוא היה מציץ בי בעין עייפה, לא הסיר אותה לשניה (שמא אקח אחת). 

"נו...נו...ילדה, אין כל היום, זה רק שנהטובה ..."

"גיב אה קיק....מען קען טראַכטן וואָס איז...." (תסתכל, אפשר לחשוב מה זה...) הבנתי בערך אבל לא נהגתי להגיב אלא להמשיך בהתלבטות החשובה, איזו אגרת אשלח לדודתי, איזו לסבתי, מה אבחר במקום אימי למשלוח לכל בני המשפחה? שאלות והתלבטויות הרות גורל.

זוכרת שלאחר המלחמה ההיא של ששת הימים (והלילות), ה"שנותטובות" נשאו טנקים מנצנצים, חיילים עם מדים ופתיתי כסף, הכותל וירושלים שאוחדה וכמובן! את ההוא עם הרטייה...

אחרי כל ההתלבטות הייתי משלמת - הוא היה מוציא מעטפות קטנות תואמות מושיט יד מלוכלכת לקבל את המעות, סופר ביידיש ומחזיר עודף. תמיד הייתי משתדלת, בנימוס, שידו לא תיגע בידי.

הרבה פעמים הייתי חוזרת להשלמות. 

תמיד היו השלמות.

אחרי שהברכה נכתבה המשיך המסע אל התור בדואר. כי כמוני כולם קנו "שנותטובות" אצל נפתול ואחר כך עמדו בתור לקנות וללקק בול. 

אני חושבת שהיה גם תור מול התיבה האדומה. 

תיבת המשלוחים שהיתה אז מתמלאת ומתנפחת מגאווה על תפקידה המשמעותי בקבלת החג.

נפתול היה נשאר עם דוכנו גם לאחר ראש השנה. האגרות היו מתחלפות ומתמעטות - ובמקום שנה טובה... היו כותרות של "לשנה טובה תכתבו ותחתמו..."

ומיד אחרי יום כיפור היה הדוכן מתדגלל בדגלים המתכוננים ברינה לקראת שמחת תורה. 

יום לאחר סוכות היה הדוכן נעלם.

ומי שרצה אחרי כן לפגוש את נפתול היה צריך לקום מוקדם מוקדם בבוקר

לעבור ליד תחנת האוטובוס שהיה מגיע ולוקח את האנשים אל עיר הנמל הגדולה

או כשהיה משיב ופולט אותם בתום יום ארוך של פרנסה.

כך, עד לראש השנה הבא.

הרבה שנים עמד נפתול עם הדוכן.

באותו מקום עם אותו שולחן.

אני לא יודעת מה בא קודם, 

קץ אופנת ושליחת ה"שנותטובות" 

או קיצו שלו.



שנהטובה