יום שישי, 21 בפברואר 2020

איך זה שעץ אחד בודד מעז?



איך הוא מעז?
ככה לבד
וכולו עוז ועיזוז.
לבד.
בכל שבוע קורה לו משהו לעץ הזה.
העץ הבודד הזה שעומד על המדרכה ההיא בצומת ללא הפסקה ששם.
מיידי שבוע אני חולפת, נעצרת לרגע ועוקבת.
מיידי שבוע הוא מעורר בי השתאות וגעגועים.
השתאות, על שום מה? על שום התמיה, 
איך זה שעץ אחד לבד לא עוצר ולא נח ונותן פריו ומותיר מעשרו בעוד אחרוני פרותיו עדין בצמרתו ולאחר שהפריש את הנותר לכל דיכפין כולל לעורבים העצלים הנעים בבעלות סביבו, סביב סביב.
על אותה מדרכה אפורה ללא הפסקה.
הנה הוא כבר עסוק בהפרחת ניצניו אל מחזור הבשלות הבא.
מיד כשאני מבחינה בניצני פרחיו, עולה באפי זיכרון הניחוח שהפיץ עוד אז, כשעצר אותי מלכת לראשונה. ריח פריחתו הנפלאה לוקח אותי שנים אחורה אל ילדותי, אל אותו פרבר חולות אי שם בטבורה של ארץ, אל בית סבתי והפרבר כולו היה מוקף בפרדסים. באביב פריחתם הלכה לפניהם לכל עבר ואבר. אחר כך שיכרון הזיכרון מרכיב אותי אל שנות נעורי כשהייתי בכפר  שכולו ירוק ההוא. בבקרים ישובה עם חברים על פלטפורמה של טרקטור מטרטר. ריח פריחת ההדרים בשעת בוקר קרירה, אביבית מסחרר את הראש והחושים בדרך אל פרדס העשיר בעצים. הריח, הראשון של היום שרק מתחיל, מבושם ומבשם הכל, מנקה את הקורים האחרונים שעוד נותרו מהלילה לפניו. בואכה אל פרדס גדול מטופח ורחב מחבק בזרועותיו.
ופה.
איך זה שעץ אחד לבד, על מדרכה אחת אפורה ועשנה
לא מפחד ולא עוצר.
אני מאוהבת בו.




יום שישי, 14 בפברואר 2020

ולנטיין, כזה מן זמן

אחרי שנפרדו נשאר בור גדול
אצלו, שהנה סוף סוף העירו אותו משינה עמוקה כמו אותו דוב זקן שמתעורר משנת חורף
ולא מאמין שזה קרה לו שוב. אבריו כולם שם, בועטים ומנפנפים כלפי העולם.
קיבתו הומה וליבו מקפץ בקצב הטאם טאם.
אצלה, שלפתע, התנערה ניעור חזק שלקח אותה בחזרה במנהרת הזמן לאחור.
שיערה התנופף, בעיינה נדלקו אורות כבים, עורה הפך חידודים.
וכמו פתיל גדול קצוב ומדוד
כך קרה כשנפגשו
זרמים, מילים, חושים, ואבק כוכבים.
וכמו אותו פתיל העולה באישו
כך נקצב זמנם
עד שתם.

יום יום אהבה ושמחה

יום שישי, 31 בינואר 2020

עוקבת

עץ המנדרינות על מדרכה ללא הפסקה, ניצב.
עומד גאה לו,
ככה,
לבדו.
כשבשל והותיר,
משיר מצמרתו
מעשר.



שבת נעימה
ושבוע טוב

יום שבת, 25 בינואר 2020

אף פעם לא מאוחר


סוג של רשימה
עשור שהיה,
להמשיך לגדל ילדים שבונים לעצמם קינים חדשים.
להמשיך לבשל, לארח, לנסוע למשמרות סבתא ולחזור.
לעבוד, לנהל, לחנך, לפרוש
לחפש, לתהות, לנהל משהו אחר
ושוב לפרוש...
לגלות את ההתנדבויות בחוות חקלאיות ברחבי העולם. להתאהב: איסלנד, יפן, צרפת, ארה"ב, איטליה (ועוד היד נטויה)
ללמוד ולהכיר ריח אדמה ותרבות חדשה.
לסעוד ולאבד, להתאהב ולהכאב.
לשכול אחות צעירה, לכאוב ולאט להתאושש
לכתוב בלוג בשמה ולאט לאט להיפרד
לישון שינה עמוקה, קפואה של שנים ולהתעורר באחת ביער אחד אי שם בפירנאים של צרפת. להרגיש חדשה.
להפסיק לעשן!
להפסיק לעשן!!!
להתאלמן.
להתארגן.
להקפיד למלא דלק בזמן במכונית.
לבנות זוגיות שניה. אחרת. מרתקת. מאתגרת.
להתרגל.
להחליף רכב, לבד.
וגם מנורה.
לגלות את הפסיפס. להשתקע.
להיות Storytelling
לארגן מופע ולהופיע עם "הסיפורים מהמטבח של סבתא מזליקה" . לחייך
להמשיך לכתוב.
לכתוב ארוך. ולא לסיים.
להתכתב.
לחתן עוד ילד עם כלה מדהימה, אחרת. רחוק. שמחה גדולה.
לקשור קשר הדוק מעבר לימים ואוקיינוסים עם עוד משפחה. להתאהב.
לטוס לארה"ב הלוך ושוב הלוך ושוב הלוך ושוב....להתעייף.
עוד לשמרטף על הנכדים לחייך ולפעמים להתעייף.
להיות על קו תל אביב וגם חיפה, להתאהב ולהתעייף מנסיעות ומעברי דירות ולהמשיך.
לגלות את הרכבת ולהתרווח.
למצוא עץ הדר בלב תל אביב לבקר ולהתרגש.
לבחור ושוב לבחור ושוב לבחור. להתאכזב.
לחפש. לתהות. לשאול המון שאלות.
לטעות ולתקן.
להסתכל על העשור שיהיה
בתקווה.



היתרון ברשימה כזו שהיא תמיד יכולה להתחדש בעוד זיכרונות שעולים

עשור מבורך על כולנו 




יום חמישי, 16 בינואר 2020

בא לא בא


עוצרת. זמן  קטן נח לו וגם אני.
ברגעים האלה כשאני לבד עם עצמי ויש איזה שקט והרעש מבחוץ לא מתערבל עם הרעש מבפנים. הם באים אלי.
ככה, בלי הכנה או דיבור.
מתיישבים לא רחוק או חולפים.
הם אפילו לא מסתכלים לעברי.
פשוט מגלגלים אלי סיפור כמעט כמו אומרים,
חיכינו לך.

יש פעמים כאלה שהם דוחפים את סיפורם אל זרועותיי ומצווים בקול חד משמעי: תכתבי!
כמעט ולא מותירים לי ברירה.
מיד אני עושה כמצוותם וכותבת את הסיפור שהביאו בהינף כתיבה אחת.
יש פעמים שאני יושבת בשקט ומחכה, אולי יסתובב לו כך סיפור ואני אוכל לאסוף אותו לחבק אותו אל בין אצבעותיי? שלא ילך לאיבוד.
בכל מקרה תמיד הם מגיעים בהפתעה. גם כשאני מחכה.
מידי פעם, האנשים החולפים, היושבים, הנוסעים איתי, מסרבים בכל תוקף לשחרר אלי את סיפורם.
בעוד אני ככה תוהה ואפילו נבוכה על העובדה שאין אף אחד בסביבה שמכדרר אלי את סיפור,
יושבת מולי אשה אחת, די צעירה. עטופה מפאת העונה. קר לה נורא והיא ומתחבטת אם לשלוח אלי את סיפורה. אני ממש מרגישה את משחק הכן לא בראשה. לרגע יש לי קצה ואז הוא נעלם כאילו לא היה וכך במשך דקות. היא כמעט מעבירה לי את סיפור שלה ואפילו אני מזהה את מנגינת המבטא המיוחד שהיא נושאת בתוכה ואז היא אוספת אותו אליה בחזרה כאומרת עוד לא, הוא עוד לא מוכן להעברה
ואני נשארת די באכזבה.
ברקע הזמר עם הקול החם המיוחד ששר סיפורים, מתנגן ומנגן על אהבה ומבקש מאהובה שתרקוד אתו עד לסוף לסוף האהבה
ואני,
נשארת ככה די לבד, בלי סיפור ועם קצת אכזבה.


עץ ביום חול כחול.

יום ראשון, 22 בדצמבר 2019

האוקיינוס פושט ידיים


אשה, מצלמה וזוג נעליים
עומדת על החול לסלפי ליד המים.
שלושה שחפים משכשכים ת'רגליים
מתבוננים משתקפים
שם, מול האוקיינוס פושט הידיים
ואותם שמים.




יום שבת, 30 בנובמבר 2019

כדאי לבחור לעצור

"עלינו להיות אסירי תודה כלפי האנשים שעושים אותנו מאושרים; הם הגננים המקסימים שמאפשרים לנשמה שלנו לפרוח" (מרסל פרוסט , אינטלקטואל וסופר יהודי-צרפתי)

שם  - חגגו הרגע את החג ההודיה.
חג שהפך להיות חג של כולם, שם. 
במקור נוצר בעקבות צורך להגיד תודה.  
מספרים שלראשונה נחגג החג על ידי המתיישבים החדשים בארצות הברית, בסעודה גדולה. סעודת ההודיה של המתיישבים הראשונים.
המתיישבים נתקלו בקשיי התאקלמות רבים, הם לא הצליחו לגדל חיטה ומצבם הכלכלי והבריאותי התדרדר מאוד. ואז, לאחר הצלחה ראשונית בגידול התבואה המקומית, שהביאה לסיומה של תקופה קשה של סבל וחרפת רעב לאחר שפיצחו את סודות החקלאות של האדמה החדשה והלא מוכרת, בעזרתם הנדיבה של הילידים המקומיים או בשפתנו - האינדיאנים - ערכו סעודת הודיה.
לסעודה ההיסטורית הוזמנו בני השבט המקומי, שבט הוואמפאנואג, הזדמנות לומר להם תודה על שלימדו אותם את סודות האדמה, החקלאות והדיג המקומיים,  בזכות הסיוע הזה הצליחו המתיישבים החדשים סוף סוף לגדל חיטה, תירס, דלעת, תפוחי אדמה ומצאו את שיחי החמוציות - מרכיבים אלה הם חלק מסעודת החג המסורתית עד היום.
יש לציין שהילידים, האינדיאנים, הם היחידים שלא חוגגים את החג הזה גם עתה, מסיבות ברורות.
היום ממשיכים בכל רחבי ארה"ב וקנדה לציין את החג באופן משפחתי ובשנים האחרונות החלו קבוצות, בעיקר של צעירים, להוסיף עוד חגיגה קטנה שנקראת  Friends Thanksgiving - חברים נפגשים כמה ימים לפני חג ההודיה הרשמי למפגש הודיה על דברים טובים שקרו להם במהלך השנה. הכל קליל יותר ופחות מסורתי כולל מרכיבי הארוחה.
  
אצלנו יש ימים של סליחה אך לא של תודה.
והרי לכל אחד מאתנו יש על מה להודות ובעיקר לעצור לרגע ולחשוב מה לא מובן מאליו בחיים שלנו.
אז כדאי לבחור לרגע לעצור ולחשוב....
מחשבה שמביאה אתה הרבה שמחה ואפילו גאווה.
כמו שאמר אלברט איינשטיין

"אני אסיר תודה לכל מי שאמר לי 'לא' – הם הסיבה שעשיתי זאת בעצמי." 





שבוע טוב
מלא בהזדמנויות.