לסבתא שלי, סבתא מזל, היה בית בקצה הפרוור החולי והחם.
בית אקורדיון. בימים רגילים היה הבית קטן, קטן זו אפילו מילה גדולה לתאר אותו, יותר נכון, היה הבית קטנטן.
אבל
אבל בחגים ומועדים כשפרט לעשרת הדיירים הרגילים, מצטרפים ומגיעים האורחים, לפתע, בלי קול, צליל או הכנה מראש היה הבית מתרחב, גודל ומתנפח מתכונן להכיל את כל הבאים. כשהצטרפו מעטים היה הבית מתרחב מעט, כשהיו באים רבים גדל הבית עוד ועוד.
דבר קסם היה לו לבית הקטן בקצה הפרוור החם.
מבחוץ לא השתנה דבר. גם מבפנים נותרו תמיד אותם שני החדרים מטבחון וחדרון לשרותים ולמקלחת. ובכל זאת היה זה בית אקורדיון. תמיד תמיד נמצא מקום לעוד מיטה, לעוד אורח או אורחים. כך לדוגמא היה קורה בחג פסח. הבית הקטנטן שעבר מירוק וציחצוח בידים אמונות שסוייד ובוער מכל גרגיר של חמץ, שריחות תבשילים שבושלו בידים חרוצות מילאו אותו, היה אוסף אליו את כולם. לפתע היה בו מקום לשולחן גדול גדול שסביבו היו כל האורחים יושבים, מבוגרים וילדים. מעולם לא חשבנו שצפוף מידי או שכדאי להפריד את הילדים מהמבוגרים. כל המשפחה הענפה ישבה מסובה עליזה ונרגשת.
כך כל שנה ושנה.
נהנים מהבצוותא מההכנות המקדימות הרבות שבעצם היוו מעיין בנית התרגשות הדרגתית לקראת האירוע הגדול: "סדר פסח כהלכתו" שהיה מסתיים בשירה ענקית ובצחוק גדול. הבית הקטנטן והדל בית האקורדיון עשה זאת שוב, הוא הראה
לכולם מה באמת חשוב
