כל בוקר מוקדם, כהרגלם

כל בוקר, מוקדם כהרגלם הם קמים, מתארגנים לוקחים אתם את המחשב הקטן, המחשבון והפנקס שנותר ויוצאים ל"משרד החדש".

המשרד הישן, וכל עולמם, נחרב באחת ונעלם.

 הם שהקימו, חרשו, עבדו והזיעו אז

יודעים שגם היום המשק כולו על גבם.

הם מגיעים בעקביות לבית הקפה שהופך למשרדם. זה הממוקם לא רחוק ממעונם הזמני. מנסים לשחזר ולהעלות את כל הנהלת החשבונות של המשק.

ברור להם שזה יהיה הבסיס להקמה מחדש.

הם מגיעים בין ראשוני הלקוחות. מוצאים פינה באחת הזוויות. מזמינים קפה וכריך. מצרפים את החשבונית להוצאות.

וכך הם עובדים, לא בצמוד ליתר החברים. 

הם זקוקים לתפוס קצת מרחק מהעניים העצובות, הכבויות, מהצפיפות מהדחיסות. לעבוד כאן בראש נקי ובמסירות. כל יום כמה שעות וכך לא לוותר על פרויקט חייהם. 

כמו שעשו כשהגיעו אז כנחלאים נלהבים, עם עיינים נוצצות, לראשונה לאדמת הנגב הקשה ויכלו לה.

ואז הגיע יום חורף קרררר

וכל מה שאדם רוצה זו קצת נחמה.

פניתי אל הסירים והכנתי לי מנה חמה ומנחמה. 

כמה ירקות שחיבקו עדשים כתומות, התערבבו בתבלינים והתכסו להם במים חמימים. 

מהר פשוט מחמם מנחם ומזמין עוד. 

 

שבת חמימה ויבשה ונקווה שתביא אתה גם קצת נחמה

טעמים וריחות

 מוטי ב.

את מוטי ב. הכרתי במקרה, על הדרך. הוא היה שרמנטי אלגנטי

בהיר עיניים ושיער זהוב עם נטיה קלה לג'ינג'י. אני ילדת עיירה וכפר והוא הציג את העיר הגדולה. נהנה להדריך אותי ולגלות לי אותה

,הדריך איפה יושבים, מה אוכלים, אילו טעמים חדשים הגיעו מארצות רחוקות

.איך לראות ואיך להראות

לקח לו זמן עד שסיפר שהוא הגיע עם משפחתו כילד ממצרים ואחרי זמן, כמו רבים מכל ארצות העולם, של חיים במעברה, הם עברו לעיר החולות, לשכונה בפאתי, שכונת ג'סי כהן ששמה הלך לפניה

מוטי ב. עזב את השכונה ועבר עם שותפים אל העיר הלבנה. התמזג בה והיא בו. הכיר את כל המקומות השווים והטובים. בבוקר עבד בעבודה סבירה בחברה גדולה. לא כזו שמלכלכת חלילה ידיים ובערב, כל ערב, בילה ונהנה

במלחמת יום הכיפורים התיצב למילואים ביחידה קרבית וקצת אחרי סיומה, כשחזר עייף ומרוט החליט לנסוע רחוק. מעבר לים אל ארץ האפשרויות. היתה לו מזוודה אחת עם בגדיו המעודנים וכסף מועט

תוך ימים מצא עבודה אצל יהודי בעל נכסים שגילה מהר מאוד שניתן לסמוך על הבחור שהגיע מארץ הקודש ואבק המלחמה עוד בשערו, הפקיד בידיו את נהול מגרש המכוניות. זמן קצר אחר כך החליט אותו יהודי להזמין את מוטי לארוחת חג בביתו ובאותה הזדמנות להכיר לו את בתו היחידה שהיתה כבר מספיק זמן רווקה

מוטי הבין את מטרת ההזמנה וההכרות, הבין את מצבו הכללי והכלכלי ובחר בדרך הנוחה. הוא ידע איך מחזרים בעדינות, ידע איך נותנים הרגשה טובה לה ולכל המשפחה

זמן לא ארוך עבר והשניים נישאו ברוב הדר. נציגי המשפחה הגיעו מהשכונה ונהנו לראות איך

התקדם ומצא לו מקום

הימים עברו, מוטי ניהל עוד ועוד מעסקי חמו, נולדו לו ולאשתו שני ילדים. בן ובת והחיים ישבו על כורסא נוחה ורחבה

יום אחד, לדייק, ערב אחד, מיד לאחר שהודיע לאשתו שהוא עוד קצת מסיים, בעודו סוגר את חשבונות היום במגרש המכוניות. נכנס למשרד בחור פורטוריקני ובידו סכין קפיצית ועיינים מזגזגות ודרש לקבל את המזומנים שבקופה. מוטי הסתכל עליו, התבונן בסכין השלופה ומיד נזכר במדים ובאימונים

אהה, עברה במוחו החיילי מחשבה, פורטורקני מלא בקוקאין מצא לו עם מי להתעסק

מוטי ב. ריענן את מהלכיו מימי הקרב מגע, אבל הסכין בכל זאת מצאה את דרכה וננעצה

מוטי ב, נפל אפיים והפורטוריקני קפץ וברח בינתיים. אחרי כך וכך נתפס

מודעה בעיתון בארצנו משכה משום מה את עיני ומייד עוד לפני שקראתי את הידיעה עצמה, ליבי קיפץ בבהלה. "ישראלי נרצח בנוי יורק במהלך שוד". הכתבה פירטה את המעשה כולל את שמו של הנרצח. מוטי ב

השאיר אחריו אשה בן ובת

וגם זיכרון של ימים טובים וטעמים מיוחדים, כאן אצלי

ולמה נזכרתי בכל זה עתה

הכנתי היום סוג של סנייה

לא כמו ההיא שאכלתי אתו במסעדה דרוזית בראש הכרמל

אלא כזו שהכנתי צלויה בתוך פלפל שושקה

ממולא ואחר כך לצליה שניה יצקתי מעל טחינה שביעבעה וקצת השחימה

ומיד קפץ ועלה על

.שולחני יחד עם "השושקה שיק" מוטי ב

זיכרו אצלי תמיד עם ברכה

חג שיביא אור

ירח של בוקר

בוקר, עוצרת את הרכב בחוף כרמל. לאט הזריחה מתחילה לטפס והאור עדיין עדין ורך. אני יוצאת מהרכב ומולי ים וירח עגול ותפוח שמסרב להחליף משמרת ורוצה להשאר עוד קצת .

לא יכולה לעמוד בפיתוי. שהרכבת קצת תחכה. 

אני עולה על תלולית שמפרידה בין המגרש שבו נחות המכוניות לבין החוף. עומדת בראשה, נושמת אוויר ורוח מלוא ריאות. הרוח, מביאה אלי עוד המון אוויר. 

אני משתהה ונהנית לרגע קט מהתמונה מולי ומהשקט ומהשלווה.

בינתים מוציאה את המכשיר כל-יכול ועוצרת לי את התמונה שאולי אצליח להוסיף ולחבר אותה אלי לאורך היום. 

שהרי פה בכללי מאוד קשה וצריך עוזרים מסוגים שונים שישקטו מבפנים את הסערות שבאות מבחוץ.

מברכת על הירח והים ועולה לזו המשקשקת את הפסים.

רכבת של בוקר אוספת אליה אנשים שהיו רוצים להשאר עוד קצת במיטות, חולמים, עפים לעולמות אחרים.

אני מניחה שגם הם היו רוצים להשאיר בחוץ את המחשבות על השבויים, המפונים, המשפחות שנותרו חסרות ולהתמכר קצת להמשך של שיגרה.

להתמכר גם בעזרת האוזניות ולהקשיב לשיר זה או אחר של אריק שכבר איננו עשור (כמה טוב שגם הוא איננו לראות מה קורה פה). 

כמה טוב שהשאיר לנו המון מילים ומנגינות מנחמות, מתגעגעות. אמנם עשור עבר מאז עזב אבל איזה מזל שהוא גם נשאר. 

נשאר להמשיך לנחם קצת פה קצת שם. להזכיר ימים אחרים להזכיר שחשוב לנסוע לאט להזכיר לעוד, שעוד יהיה. 

בטח יהיה אחרת, כלומר, בתקווה שאמנם יהיה פה אחרת.

שהרי הוכחנו כעם שאנחנו יודעים לעשות דבר או שנים טוב ואפילו מעולה. 

כל מה שצריך באמת בכדי שהטוב ימשיך ואפילו יתעצם - שנמצא לעצמנו הנהגה מכבדת, ישרה וענווה מספיק להסתכל לעומק בכל האתגרים וללמוד להקשיב, לפקפק ולתקן.

לא להשתמש ב"סמוך" ו"יהיה בסדר" "אני מר בטחון" "עוד רגע לניצחון" אלא לעשות שיהיה בסדר. 

שהרי כבר נאמר כל כך הרבה, שוב ושוב. שאין לנו ארץ אחרת.

וכמו שכתב ושר אריק

כמה שאני אוהב אותך

ארץ ישראל

למה זה אני עצוב כל כך

ארץ ישראל

מה מליל, הו, שומר מה מליל

ארץ ישראל.

רכבת בוקר מגיעה לעיר הגדולה.

שלטים גדולים.

חיילים עם נשקים ארוכים.

מיצגי שבויים

שלטי פרסומות

שגרה בתוך כאוס

ותקווה גדולה.

תמונת הירח בים מלווה.

שבת של כוחות ובשורות מנחמות

לקחנו חודש - לסיום סיומת (כמעט)

 נכתב רגע לפני "הוי ארצי מולדתי"😢

ובכל זאת מפרסמת כרגע של הפוגה למי שמתאים ולמי שרוצה.

אז כמו שהתחלתי את סידרת הרשומות הזו

הכל התחיל בחלום ארוך שנים ובהכרה שעכשיו זה הזמן ואין לדחות עוד.

החודש הזה איפשר להכנס לקצב אחר. קצב של המקום. שהוא באמת קצב שונה לגמרי מחיינו פה וגם שונה מהביקורים האחרים באיטליה וברחבי העולם בכלל.

ההתנסות הזו הכי דומה להתנדבויות שלי בחוות חקלאיות אורגניות ברחבי העולם התנדבויות שהתחילו לפני 11 שנים באיסלנד, ביפן, בסאן דיגו, צרפת ואיטליה (כן, יש לי עניין עם איטליה).

הנסיון לחוות מקום, להתחבר לתרבות, למנהג,הם אלה שמתאים לי בעיקר עכשיו.

כל ראשיתו של ערב, מתקבצים ובאים זוגות, קבוצות

לשבת לשוח ולשתות ביחד

הצטרפנו גם אנחנו

לאנשים

בשווקים

לפרלמנטים הקבועים בכל מקום ובכל ישוב

לבודדים והמיוחדים

לנזירות

לחברותות (השעה שעת צהרים מוקדמת שימו לב כמה בקבוקי יין...)

למלקקים

לתיירים המיקצוענים

לשווקי הירקות

למליון סוגי העגבניות

לטעמים

(אצל נונה)

לכנסיות

לאתרי הזכרון של המלחמה ההיא

כל אלה ועוד

 לדוגמא,  ללכת לסופר המקומי, לשוק, למאפיה. לראות מה התושבים קונים וכמה העגלה שלהם גדושה או לא.

לנסות קצת לחקות וקצת להיות משקיפים מהצד. לראות אם אפשר לקחת משם לכאן.

לא יכולתי להתאפק ומיד כשחזרתי, נכנסתי למשתלה וקניתי 14 שתילי עגבניות לעציצים ואדניות.

הם הצטרפו לשתילי התבלין והנוי שכבר קיימים אבל אחרי מראות העגבניות לסוגיהם, בכל גינה, שוק או סופר, אמרתי, נו טוב, חייבת גם אצלי. לפחות לנסות ונראה...

ממש לפני סיום עלתה השאלה האם הייתי עושה את זה למשך חודשיים.

יש תשובה. כן! אם כמה שינויים.

לתקופה יותר ארוכה הייתי רוצה להיות בעיר יותר גדולה. כזו שיש בה צומת רחבה של רכבות. שאוכל גם להרשם לחוג כזה או אחר מבלי להזדקק לנסיעה ארוכה. ואולי דירה קצת יותר גדולה או לפחות שטח חיצוני פרטי.

למשך חודש, הדירה והמיקום היו נהדרים אבל אם מרחיבים את הזמן, כדאי ורצוי להרחיב גם את המיקום והמקום.

מקווה ומאחלת ימי שקט ורגיעה.

לקחנו חודש - ימים אחרונים

גילוי נאות, אנחנו חזרנו בתחילת השבוע

 ימים אחרונים פה. מסתכלים סביב.

לבדוק איך אנחנו. מה נוסף לנו. מה התחדש ואיפה עוד קורץ לנו ואומר בואו לבקר

ממש מעל העיירה שלנו מביטים בנו ואנו משיבים מבט למה שנראה כפר קטנטן ונחמד

.אז פנינו למרצדס ואמרנו, קחי אותנו שמה

.והיא, כזו ממושמעת. לקחה

כתבתי פה על כבישים צרים ומפותלים. למארציאנו, כך קוראים לכפר הקטן מוביל כביש צר צר צר וכן, מפותל. הבעיה עם כביש צר צר צר ומפותל ובלי שוליים זה רק כשלפתע מגיח ממול רכב או יותר גרוע טרקטור גדול מימדים

גם אני וגם המרצדס קיוונו שאף אחד לא רוצה עכשיו ממש לנסוע ואם כבר בכל זאת, אז שנוכל מספיק זמן מראש אולי בכל זאת לראות משהו ולמצוא איזה שול קטן לעצור ולחכות. הדרך מהעיירה שלנו למארציאנו היא לא יותר משלושה קילומטרים

איזה מזל

הגענו

למעלה

מצאנו מקום לחנות (רק מכונית אחת יכולה בו זמנית)

וירדנו לסיבוב יותר נכון לטיפוס. בין סמטאות צרות

הכנסיה הנעולה

  

SOCI מבט על

ממארציאנו

 חלק מהבתים ניראים מאויישים וחלק נראים סגורים או נטושים

על קודקוקו של הכפר עומדת כמובן כנסיה. גם היא סגורה

כמובן שלא פגשנו איש. שמענו קולות מבית אחד ובבית אחר, כלב נבח לקראתנו בחצר

הנופים נפלאים. ההליכה בין הבתים מעלה שאלות

חוזרים אל המכונית החונה. עץ תאנים ענק מסוכך עליה. וממש ליד, ברז מים חיים. אז עמדנו כמו ילדים. קוטפים תאנים מהעץ ואוכלים. והתאנים מתוקות, דבשיות חיכו לנו שנבוא לארות אותם ולהנות

הימים חולפים שבוע אחר שבוע

אני מצאתי לי שני בתי קפה שהם גם ברים ואחד אפילו מסעדת צהרים ש"נונה" מכינה אוכל למשפחתה ועל הדרך גם למי שבא. ואני כמובן באתי

ממש לפני סיום התעניינה הברמנית אם אפשר לשאול אותי מאיפה אני ומה אני עושה פה

  סיפרתי בשמחה והיא כל כך התרגשה. שאלה על הארץ ומתי כדאי לבוא לבקר, לאן ולכמה זמן

ככה דיברנו קצת ולפני שהלכתי אמרתי שאשתדל לבוא לקפה אחרון לפני שניסע בחזרה

ואמנם, מספר שעות לפני שיצאנו לדרך חזרה באתי לקפה איטלקי אחרון בעיירה שלנו והברמנית ממש עלזה לקראתי. יצאה לחבק אותי והכינה לי קפה מכל הלב

ואחרי עוד מילים והחלפנו מספרי טלפון

אנחנו ממש חברות ולא משנה שהיא צריכה להיות בגיל של בני הצעיר

כמו שאמרתי לה, לפעמים לבבות רוקמים חיבורים בלי קשר לגיל, מקום

או כל דבר משותף אחר

נפרדנו בחיבוק אמיץ והלכתי להפרד גם מהבית הקטן שלנו שממש נהג בנו בידידות והכלה גדולה

בעל הבית בא לאסוף אותנו במכוניתו ולקח אותנו לתחנת הרכבת בארצ'ו

בדרך הספקנו לשאול עוד כמה

שאלות על סוצ'י

שמסתבר שהוקמה לפני כ 1000 שנים והיתה בעיקר עיירת מעבר. הערים החשובות הוקמו על ראשי ההרים

עוד למדנו שהיא היתה במאה האחרונה עיר טוויה וטכסטיל חשובה. היו בה 700 מכונות נול גדולות בשיאה. אבל כמו בכל העולם המערבי בתחרות מול סין והודו הן הפסידו בגדול וזה מסביר את העובדה מדוע ראינו המון מפעלים סגורים ונטושים. עצוב.

כן עצוב לראות מפעל סגור לא רק גן ובטח כשמדובר במפעלים

כאמור ג'ורג'יו, בעל הדירה שלנו הביא אותנו לתחנת הרכבת. שם נפרדנו בחיבוק גדול

ובהזמנה שיבוא לבקר אותנו פה

גינות הירקות המרשימות של שכנינו

שוק הירקות של יום שישי שהיה צמוד אלינו

והגלידה האחרונה להפעם

תם ונשלם. חודש שלקחנו לחיות לנו קצת שם

עוד אוסיף רשומת סיכום אחרונה. שישארו לנו טיפים לסיבוב הכא.

לקחנו חודש - קצת לפני סיום

 הימים גם פה חולפים עוברים.

ותפס אותנו ככה בשביל להגיד, זה לא רק גן של שושנים, עוד איזה וירוס וקצת הוריד לנו בהילוכים לכמה ימים. 

אבל אין מה להתלונן על מנוחה שהרי גם לשם זה באנו עד לפה.

מיד כשהתאוששנו, שכרנו שוב רכב. הפעם הסתדרנו על מרצדס נוחה נוחה.

וירדנו לנקות מעלינו את שאריות מה שהיה ולהתכונן בטוב למה שעוד יבוא. הגענו עד למעיינות המים הטרמיים של דרום טוסקנה.

Terme di Saturnia - Parco Termale

מקום יפיפה שמחולק לשנים

לאלה של הביוקר

ולאלה של הבזול. 

יש לציין לטובה שחלק לא מבוטל של המעיינות וחלק יפיפה שלהם הוא ללא כל תשלום. 

נכון, גם ללא כל שירותים נילווים, אבל העובדה שיש בחירה מאוד מכובדת בעייני.

רק בשביל להבהיר ולסגור את הפינה, אנחנו מהביוקר. 

צריכים מקלחות, שירותים, כסא לשבת עליו ואם הוא גם נוח, אז בכלל.

בקיצור, מהמפונקים.

נהנו הנאה רבה. ועם חיוך על הפנים וללא שאריות של ההוא שתקף אותנו, נסענו כל הדרך בחזרה.

לפני שנשיב את הרכב לחברתו נסענו למחרת לבקר את רימיני ששוכנת על החוף המזרחי של המגף והים האדריאטי מלכך את חופיה.

שהרי אם ביקרנו בחוף המערבי (בצינקווה טרה), לא רצינו חלילה לפגוע במזרחי (היום הרגישיות לעניין הרי גבוהות ולא נוסיף מלח על הפלפל).

רגע לפני רימיני מילה או שתים על הדרך. 

זו דוגמא נפלאה למתנה שאתה מקבל בעיקר אם את/ה כמונו, לא עסוק בתיכנונים ובהכנות אלא פשוט מסמן/ת נקודה ונוסע/ת.

וואו איזו דרך. צרה צרה ומפותלת - הכי מדהימה.

וככה אנחנו מטפסים ומטפסים ומטפסים בפיתולי פיתולים.

 עצים גבוהים מסתירים ומצלים עד שמגיעים לפסגה ואז - ווואאאהה

כמו שכתוב בכל הספרים זה פעל גם פה אחרי הטיפוס וההתפעלות, באה ירידה. 

כמובן מפותלת כמובן צרה כמובן חושפת מרחבים ופני שטח יפיפים. 

אחרי שיורדים ויורדים מגיעים לישורת שמביאה אותנו למרינה היפיפיה של רימיני.

אחד הדברים המרשימים פה זה הגשר שבנה טיבריוס. כן, ההוא. 

והוא קיים פה מאז ועד עתה. חזק ויציב.

לא אכביר בתיאורה של רימיני, התמונות מספרות יותר טוב.

וכן, אחרי הביקור שם צריך לחזור את כל הדרך חזרה והאמינו לי שהיא לא נעשתה לא יותר קלה וגם לא יותר קצרה.

אף שהשיר אומר שההרים גבוהים יותר בדרך חזרה, אני חושבת שהם לא הספיקו לגבוהה אבל אנחנו כן הצלחנו להנות מאוד וגם להתעייף.

אבל לא ויתרנו ולא שכחנו את תחרות הגלידה

נו...עוד קצת ודי