יום ראשון, 2 באוגוסט 2020

פעם פעם

פעם פעם, לפני המון המון שנים. כשהייתי ילדה מאוד צעירה.

עברנו מהעמק החם אל ראשו של ההר

עירי, היתה גם היא עולת ימים וקטנטנה.

חמישה רחובות קצרים, מרכזון עם מספר חנויות

כל חנות נשאה בגאון את שם בעליה

כולם מכירים את כולם.

כל אחד יודע למי האחר שייך, מהיכן הגיע והיכן גר.

מקום קטן עם רוח ונוף גדול

באותה תקופה, היו דיבורים של הגדולים, בשקט ומאחרי הקלעים, על הנזירות והמיסיונרים שרוצים וחוטפים ילדים, בכדי להעבירם על יהדותם.

אני הילדה, הכי סקרנית, בדיוק בזמנים האלו - כשהגדולים היו מלחששים - היו אזני צומחות לגדלים מפחידים

אפילו מתוך שינה, גם אם הייתי יחסית רחוקה,

כושר השמיעה שלי היה מגיע וקולט צלילים מוסתרים, ממעמקים.

ואלינו, אל העירה המתפתחת, היו מגיעות מידי יום ראשון, עולות מהעיר השכנה, הישנה, בעיקר בקיץ, בשעות אחה"צ, לסיבוב של התרעננותנזירות.

העיירה על ההר היתה קרירה, נעימה, חדשה,ירקרקה

כאילו הזמינה אותן לטיול קצר במחוזות דומים לאיזורי הולדתן.

הולכות היו הנזירות לאטן בקבוצות קטנות.

נושמות אוויר הרים. מטיילות.

לבושות לבן וכובעיהן הצחורים, מעומלנים, מחודדים

מאוד אחרים.

מאוד בולטים!

ואני הילדה, כשהייתי רואה אותן מרחוק, הייתי עושה עיקוף גדול גדול

אך מידי פעם, בעיקר כשהיו מגיחות ממול לפתע!

מיד הייתי מעוותת את פני, לאיזה פרצוף עקום ומעוות ככל שיכולתי ומוסיפה צליעה עמוקה ובוטחת.

השתדלתי מאוד להיות כמה שיותר לא יפה, כי הרי ילדים שנראים עקומים, מעוותים, לא יפים,

מי ירצה בהם? מי יתאמץ לחטוף אותם?

כך הייתי חולפת על פניהם במהירות, דואגת שיראו את פני המעוותות, אך לא יוצרת קשר עין חלילה.

לבי היה פועם בחוזקה עד שהתרחקנו: הם ממני ואני מהםאו אז, הייתי מציצה בגניבה, בודקת, אם אינן בעקבותיי ואם עברתי בשלום שוב את "נסיון החטיפה הברור!"

חלפו ימים, עירי גדלה והשתנתה, אני, גדלתי מעט גם והן, הנזירות, כבר אינן מגיעות.

אך בכל פעם שאני רואה נזירה, בארץ או בארצות נכר, בעיקר כזו שבולטת בלבושה, מסתנן לו חיוך קטן (לא מעוות והצליעה גם היא נכחדה), 

של  זיכרון " חוכמת ההצלה מניסיונות החטיפה".

 Cornette - Wikipedia


רשומה שנלקחה מהפרדסיה והועברה דירה

יום שישי, 31 ביולי 2020

200,000+ שמח עצוב

200,000 +  כניסות לבלוג (ההוא)

התחלתי אותו לפני כ 11 שנים. בפרדס גדול ותוסס. בהתחלה רק פתחתי וארגנתי מסביב ואז בהססנות ענקית התחלתי ממש. כלומר כתבתי. 

עוד לא לגמרי הבנתי איך זה פועל ומי מסתכל ואיך עונים לתגובה...עם הזמן בא הניסיון וההתחברות עד ש..

היום פרסמתי שם רשומה (כנראה אחרונה).

התחלתי לכתוב רשומה לבלוגדה 200,00 כשהיו חסרים עוד כמה מאות והייתי גאה מאוד.

כמובן שגם הרשומה הזו שהיתה בטיוטה נפגעה והלכה.

אין לי מושג מי ממשיך להיכנס ולמספר פה את הכניסות שהרי למעט 4,5 רשומות אחרונות אין שום כלום 

אני לא ממשיכה לכתוב תפוזית.

אז בכל זאת ואף על פי כן אערוך לעצמי חגיגה קטנה לכבוד 200,000 כניסות   מעל ל 500 רשומות מגוונות.

שהתחילו סביב עבודות יצירה והתפתחו בהדרגה לחיים שלמים של סיפורים, אנקדוטות , תובנות, צילומים, חוויות, טיפים קטנים והמלצות, התייחסויות חברתיות, התנסויות...

בקיצור שלל חוויות.

והיו כמובן גם מגיבים. לא בעשרות אבל לאורך השנים היו קבועים והיו מזדמנים

לקח לי זמן להכיר וללמוד את הפרדסיה וכשלמדתי וקצת התעריתי התחילו להעלם חברים,

מי כי מאס, מי כי עבר למחוזות אחרים, פה בסביבה או שם רחוק - בעליונים.

בשלבים האחרונים, נותרנו די בודדים.

בשלב מסוים החלטתי גם אני לנסות מעברים. וגם שם התמוססו הדברים.

עד שקם אחד ואמר (קנקן!): קדימה בואו נעשה לנו בית כבקשתנו. 

והוא מאלה שאומרים ועושים! איזה מזל!!!

כי במקביל פה

כמו שאתם יודעים, הגיע המפץ הגדול ובלע הכל.

ביום אחד נעלם כלא היה.

אחרי נדנודים וכעסים. שלחו לנו (אחד אחד ובאין רואה), סוג של גיבוי לאותן רשומות נעלמות 

(משהו שהצריך מבחינתי, עזרה טכנית משמעותית)

 וכמו שכבר כתבתי מזל שיש מי שעזר לי לשמור אותן אצלי באופן ראוי.

אז לא, לא אשחזר פה את הבלוג ואולי גם לא בשום מקום אחר.

יתכן שאבחר מידי פעם רשומה משם לבלוג החדש (כבר לא כל כך חדש).

ואתגאה ביני לביני כי 200,000+ כניסות היו לבלוג הזה  שיק , תפוז 

והגיעו עד לפה מכל רחבי העולם כולו (נו..טוב..כמעט).

בלוגדה שמחה עצובה לי

ואם הגעתם עד הלום ואתם רוצים להמשיך...בואו לפה

פה אמשיך.

CHIC

https://shik10.blogspot.com/




שבת טובה, ימים בריאים וחזרה לשגרה במהרה על כולם.

יום שבת, 25 ביולי 2020

גיליה מכאן ומשם



גיליה (כמעט שמה), הגיעה לארץ לפני יותר מעשור. מהגרת עבודה מאוזבקיסטן.
אשה מוסלמית די צעירה, גרושה, אמא לשני ילדים בגילאי ההתבגרות. הגיעה דרך משפחה אוזבקיסטנית יהודיה שהביאה אותה (עם עוד כמה שכמותה).
העסיקו במסעדה וקייטרינג,עובדים זרים משם.
במהלך הזמן התאקלמה מעט והפכה להיות מטפלת באשה מבוגרת. בשלב מסוים נגמרו חוזי העסקה שלה אולם השכר שהרוויחה פה החזיק משפחה רחבה שם.
וגם, כן וגם, למדה פה את סודות החופש והריחוק מהמשפחה והמסורת. 
פגשה תרבות אחרת, הזדמנויות של למידה והתפתחות אישית, וכך החלה לעבוד בניקיון בתים בתל אביב. כסף טוב ואפשרות לעבודה שאינה מתחת לרדאר. יחד עם עוד חברות במצבה שכרה דירה וחיה כשכמובן כל הזמן מרחפת מעל עננת משטרת ההגירה.
יום אחד פגשה באיש מפה, נפגשו פעם, פעמים, שלוש.
בדיוק אז כשהרגישה קצת יותר נטועה קפצה עליה משטרת ההגירה ומיד הוכנסה למעצר עד לסילוקה מהארץ.
גיליה היתה מאוד מפוחדת ומאוד מאוכזבת שלא תוכל להישאר. ילדיה כבר גדלו וכל אחד מהם למד לימודים גבוהים שהתאפשרו בזכות הכסף שהיתה שולחת להם בכל חודש. מה תעשה עכשיו? איך תכלכל אותם ואותה אם תהיה שם?
כשיאושה גבר עליה והימים לגירוש התקדמו, 
הופיע לפתע בבית המעצר האיש אותו פגשה פעם, פעמים שלוש ובפיו הצעה שאי אפשר לסרב לה:, בואי נתחתן. מכיוון שאת לא יהודייה לא נוכל לעשות זאת פה, נטוס לאי השכן. נכנס למשרד מתאים ונצא נשואים. כך את תוכלי להישאר ולי תהיה אשה שתמלא את צרכי. 
גיליה לא האמינה שאיש זר לכאורה מושיט לה יד כה נדיבה. 
ראתה באיש אביר על סוס ואולי אפילו עם אחד עם כרכרה. בלי היסוס אמרה, כן להצעה. השתחררה.
הם טסו לאי השכן, התחתנו בילו קצת וחזרו. לכל אחד מהם היה מה להרוויח מההסכם וכמובן גם מה להפסיד. האיום ריחף מעל ראשה כל הזמן, אם לא תהיה לו מספיק טובה הוא תמיד יכול לבקש לבטל הכל ואז היא תישאר חסרת כל ומועמדת לגירוש. כך לפחות למשך 5 שנים הקרובות.
החיים לא היו קלים לגיליה, לא בימיה שם במולדת שלה וגם לא כאן ובכל זאת, בכל פעם שהיתה טסה למולדתה לחופשת משפחה, חזרה לפה בשמחה.
שבועיים שם הספיקו לה.
בשנה האחרונה כבר זכתה בתעודת זהות כחולה אבל עוד לא בפספורט שיכניס ויוציא אותה מהארץ בלי עכבות. בעצם רגע לפני אזרחות שלמה.
בשנה הזו הספיקה לחתן את בתה הבכורה, ללוות את אביה שם למנוחות ולשמוע בצער על מות אחיה. רגע לפני שהקורונה נחתה פה טסה גיליה למשפחתה למרר על קברו של אחיה, שמת צעיר ובמפתיע.
טסה בכוונה לחזור אחרי שבוע שבועיים. הקורונה באה ושיתנה סדרי עולם. אין יוצא ואין בא. לא משם ולא מרחבי עולם. כבר חמישה חודשים שהיא איננה ואני תוהה, מה היא עושה? איך היא מתנהלת שם כשעל פי חוק היא נשואה עם איש מכאן. האם יש ביניהם איזה קשר?
האם היא תחזור? האם היא עובדת?
איך היא מסתדרת?
האם אדע אי פעם מה עלה בגורלה של זו שפגשתי בה וחצתה את דרכי.
סיפרה לי סיפורים עשירים והשרתה עלי בעוד רבים אחרים.
לצערי פרט למספר בווסט אפ שנשאר ללא מענה, אין לי שום אחיזה. 
והיא היתה כלא היתה. 




יום ראשון, 12 ביולי 2020

ההולך לצד הגלים

בכל ערב כשאנחנו יורדים אל הטיילת, פורסים את המתקפלים הנוחים שלנו מול הים, מתרווחים ונותנים לשקיעה, למראה הגלים הבאים והולכים, 
לקולות המים הנפגשים לדיבור עם החולות, לנקות אותנו מרעשי היומיום. 
יורדת עלינו שלווה גדולה.
ואז, אחרי זמן, השקט מפנה מקום להתבוננות בהולכים על פני הטיילת הפרוסה בפנינו כבמה גדולה ומתחדשת.
שם על הבמה הגדולה הזו יש את המשפחות ויש את הרצות בקבוצות. 
יש בודדים ויש בזוגות. יש שבאו לטייל וליהנות מהבריזה של ערב-ים ויש חדורי מטרה להסרת קלוריות או במצוות רופא מלומדה. 
יש קבועים וכמובן יש מזדמנים. בולטים הם אלה שבסופ"ש ניהלו דיבור עם המשקל והחליטו: מראשון, זהו ודי.
ויש איש אחד קבוע. בשעה יעודה ערב ערב הוא בא. צועד במרץ. 
לבוש בחולצת בד לבנה מכופתרת ובמכנסים כהים. כיפה שמוטה על ראשו. צועד מבלי לתת לדבר להסיח את דעתו. מבטו מרוכז קדימה כאומר: אני הולך. זוזו בבקשה הצידה.
מאזנו לא משתלשל חוט ואפילו לא נעוץ בו אביזר. 
ראשו מוטה קדימה כאומר אל הגוף המתגייס מאחור, לך ישר! אל תסטה ימינה או שמאלה, אל תתן לשום דבר להאט אותך.  
נראה שהוא מסיים את מצוות תפילת "ערבית" נכנס אל רכבו שיודע בעצמו את הדרך ובא להשלים את מצוות "ותלך".

הוא בולט בנוף הצועדים בעיקר בזכות בגדיו שמצביעים שבא מהעבודה. יש להניח שבאיזה משרד שיש לו גם מזכירה ותיקה ומשם בסיום יום העבודה הוא ממהר אל התפילה.

 בסיום התפילה ולאחר "עלינו לשבח" הוא מגיע לפה מבלי לעצור בדרך.  
אולי אם יעצור, יוותר חלילה על "ותלך". 
מאז שחש בזרועו ולאחר אותה שיחה עם רופאיו הוא הוסיף עוד אחת לתרי"ג ומקפיד לא מחמיץ את "ותלך".

והרי ידוע הדבר שאם רק תתן ידך להסחה, מיד זו תקפוץ ותשתלט עליך בשמחה.
בכל ערב כשאנחנו מתיישבים אל מול הגלים, תופסים שקיעה ושלווה 
אני כבר מצפה. 
זה טיבה של השגרה.

שלא נפסיק ים
ושלא נפסיק ללכת


יום חמישי, 9 ביולי 2020

פרויקט 7*7 שביעי מתוך שבע

פרויקט 7 על 7

שבעה ימים
שבעה צילומים

עולם עם מסכה.

 שבעה צילומים צולמו במצלמה.

שביעי ואחרון ירד והצטרף לאחיו:

מסכה מסמיקה



ועל זה נאמר:
תם ולא נשלם

יום שלישי, 7 ביולי 2020

פרויקט 7*7 שישי משבע

פרויקט 7 על 7

שבעה ימים
שבעה צילומים

עולם עם מסכה.

 שבעה צילומים צולמו במצלמה.

שישי ירד:

מסכה מתכוננת ליציאה


נותר עוד אחד
במצלמה

יום שני, 6 ביולי 2020

פרויקט 7*7 חמישי משבע

פרויקט 7 על 7

שבעה ימים
שבעה צילומים

עולם עם מסכה.

 שבעה צילומים צולמו במצלמה.

חמישי ירד:

מסכה בהמתנה


נותרו עוד שניים

יום ראשון, 5 ביולי 2020

פרויקט 7*7 רביעי משבע

פרויקט 7 על 7

שבעה ימים
שבעה צילומים

עולם עם מסכה.

 שבעה צילומים צולמו במצלמה.

רביעי ירד:
מסכה נאחזת
או 
מסכת בזרוע נטויה


נשארו שלושה


יום שבת, 4 ביולי 2020

פרויקט 7*7 - שלישי משבע

פרויקט 7 על 7

שבעה ימים
שבעה צילומים

עולם עם מסכה.

 שבעה צילומים צולמו במצלמה.

שלישי ירד:
מסכת מוצ"ש עזובה
או
מסכת מדרכה

 נותרו ארבעה
שבוע טוב ובריא

יום שישי, 3 ביולי 2020

פרוייקט 7*7 שני משבע

 פרוייקט 7 על 7

שבעה ימים
שבעה צילומים

עולם עם מסכה.

 שבעה צילומים צולמו במצלמה.

שני ירד:
מסכה אחורית 


נותרו חמישה

יום חמישי, 2 ביולי 2020

פרוייקט 7*7 - אחד משבע

פרוייקט 7 על 7

שבעה ימים
שבעה צילומים

עולם עם מסכה.

 שבעה צילומים צולמו במצלמה
אחד ירד:

מסכה עייפה נוסעת לעבודה.

נותרו שישה

יום רביעי, 24 ביוני 2020

סוף סוף דייט

ושיק שיק שק הקטר נשף
ותיק תיק תק הגלגל חרק...
הנה שבה הרכבת.
הנה היא חולפת עוברת ואני אתה ויש לי שיר בלב שהיא חזרה.
במהלך ימים רבים ראיתי אותן חולפות על הפסים. ריקות, עצובות, הולכות ושבות.
תהיתי למה? למה הן רצות כך ריקות על הפסים?
אולי בכדי לאמן את הרכבים
(כ' דגושה), אלו היושבים מול ההגה הרכבתי ומנהיגים אחריהם את הקרונות. דואגים שירוצו אחריהם בשורה, בלי להותיר רווחים? כלומר לשמור על כושר קרונות אחראי וקבוצתי.
אולי,בכדי לשמר את הגלגלים והפסים שלא ירגישו מבודדים או חלילה בודדים שרק צופים בהם מרחוק?
אולי כי הקרונות התגעגעו כמוני לצפות בגלים?
ואולי כי התגעגעו לאנשים ולסיפורים שהם מביאים כשהם עולים ולוקחים אותם איתם כשהם יורדים, מפנים מקום לבאים?
אתמול היא חזרה סוף סוף אחרי המון ביחבושים והתלבטויות (בעייני מוזרות. מכיוון שהאוטובוסים המשיכו ופעלו), לעצור בתחנות ולהזמין אליה אנשים.
היום אני שבתי אליה. עם חיוך שהסתתר מאחורי מסכה ורון בלב שממילא מסתתר לו כל הזמן.
אחרי שהזמנתי באתר מקום כנדרש ואחרי שפקח בדק לי את הברקוד במסך הקטן של החכם מכל אדם.  נכנסתי בשעריה.
שעת בוקר.עד לפני קצת, בשעות האלה, היא היתה עמוסה להתפקע. 
עכשיו לכל איש מרחב, מושב כפול משלו.
לכל איש ולכל סיפור יש מקום להתפזר.
אולי בגלל הרווחים הגדולים והפיזור היה לי קשה לתפוס סיפור מאחד האחרים ולקחת אותו אלי? אולי.
ובכל זאת מאוד נהנתי ותוך 50 דקות קטנות כבר הגעתי וירדתי.
מקווה שלא יעצרו אותנו שוב מלקיים את הדייט השבועי שלנו. 
גם אם אולי יהיה לה קשה לזהות שזו אני החמושה במסכה ואולי גם במשקפיים. 
אני אזהה אותה בכל מצב, 
בוא אבוא גם בשבוע שאחריו - ומאוד מקווה שגם היא לא תאכזב אותי.
                            
                                  
                                    



יום שבת, 13 ביוני 2020

מכתבים בסתר

שלומות לך.
הנה אנחנו ממשיכים להתכתב, היינו באשרם ההוא של ג'ון שניידר בווגאס, עברו שנים מאז,חווינו שם חוויות מיוחדות.
האשרם הוא נווה במדבר שקט ורגוע וכל כך שונה (למזלנו), מהעיר ווגאס ובעיקר ממה שווגאס מייצגת.
כאן הכל בנוי סביב כבוד האדם והרחבת הנפש.
תודה לך על ההזדמנות ההיא. אף שעבר זמן היא עדין נצורה בליבי.
עברתי בזמן האחרון (ימי הסגר הותירו זמן פנוי רב), על תיבת הדואר במחשב שלי. על תיקיית המכתבים ששלחת לי. 
נתקלתי גם בשיר של רוני סומק ששלחת באחד מהם והמילים, אח אח  המילים!
......

ויָדַעְתִּי אָז, שֶׁצָּרִיךְ לִקְרֹעַ אֶת הַשִּׂמְלָה מִגּוּפָהּ

שֶׁל הַמִּלָּה 'קִנְאָה' כְּדֵי שֶׁכֻּלָּם יִרְאוּ אֶת צַלְּקוֹת הַשֶּׁקֶר

שֶׁצָּרַבְתִּי בִּי,

שֶׁצָּרַבְתִּי בָּהּ.

נפלאות ועדיין כל כך בוערות.

לא,לא קראתי את כולם, עצרתי פה ושם וחשבתי: 
בא נגיד שחליפת המכתבים בינינו היתה כמו פעם: כזו שכתובה ביד על נייר מקופל שנכנס לתוך מעטפה ועליה בול והיה גם...איש דואר שהולך עם תיק עור גדול וכבד הנח בקביעות עם רצועה צולבת על כתפו והפה הפעור מלא במכתבים, שוכן על ירכו...אהה והיתה התיבה. גדולה, צבועה באדום ומחכה.
זו שבודקים אותה כל יום בצפייה ובתקווה.
זו שלפני שפותחים אותה צועדים את הצעדים האחרונים אליה בצעדי "טיפ-טופ" ואומרים בלב 7 או 8 ברכות.
עומדים לפניה, עוצמים את העיניים והלב מתקתק שבעתיים.
אז, פותחים לאט, כשהעיניים עוד עצומות ומפשפשים ביד. 
אם נתקלים במעטפה, מתפללים שוב שזו תהיה ה"מעטפה הנכונה" ולא איזה חשבון, דוח או נייר ממס הכנסה....
אז תאר לך שכך היינו מתכתבים ואוספים במסתור, כל אחד מאתנו את כל המכתבים (והמתנות: הספרים,הדיסקים ואולי גם הפרחים המיובשים ששלחנו).
וככה לאחר מותנו, באחד משווקי הפישפשים, (לשם היו ילדנו כמובן,מעבירים את רוב הרכוש הנטוש שצברנו), היו מגיעים איזה זוג צעירים, שהוא בא וקנה איזו שידה קטנה והיא קנתה שולחן עבודה. 
הם הביאו את השולחן והשידה בהובלה הביתה. וכשסידרו אותם במקומם גילו לתדהמתם במגרות הפנימיות, כל אחד מבני הזוג, צרור עטוף. 
כשפתחו את צרור, גילו מכתבים (שכמובן כל מעטפה של מכתב כללה בול שנשא חותמת ותאריך). אחרי תהיה ודיבור קצר - בוא נקרא לו "או" ולה "עם", הבינו השניים: או ועם, ששני הצרורות קשורים.
כשנרגעו מהגילוי המדהים - כי הרי, מה ההסתברות שדבר כזה יקרה?
החליטו לסדר אותם לפי סדר של: היא כתבה הוא ענה.
"או" אמר: חייבים לסדר את המכתבים לפי הסדר על הרצפה.
ו"עם" ענתה: אני אקח את שלו ואתה את שלה.
אחרי שסידרו את כל המכתבים ברצף הנכון והוסיפו את המתנות לצידן,
שאלה "עם" את "או": עכשיו כשאנחנו מתכוונים לקרוא את כל האוצר הזה שנפרס לפנינו אתה חושב שזה בסדר שאני אקרא את שלו ואתה את שלה?
"מממממ" המהם או, "אולי בכל זאת, בשביל האותנטיות שלהם כדאי שנשמור על הקולות הנכונים"
מיד הם התחלפו בתפקידים וגם במקומות הישיבה. כל הרצפה היתה כמעט כולה מכוסה ב"שטיח ניירות מכתבים"
אחרי שקראו (לפי תפקידים), כשעתים רצופות ונעשו מאוד רעבים, הבינו שיש להם עכשיו שתי ברירות או אולי שלוש:
1. לא לזוז כמעט ממקומם. להזמין טייק אאווי ולהמשיך בקריאה עד תומה (דבר שיערך לפחות ימים).
2.  לאסוף בצורה מסודרת את המכתבים לתוך קלסר גדול ובכל פעם להוציא את אלה שלא נקראו, לפרוס מחדש ולקרוא ושוב לאסוף לקלסר.
3. לפרוס על כל הרצפה המכוסה  ב"שטיח ניירות מכתבים", טפט שקוף ניצמד ואז יוכלו להשאיר את ה"שטיח ניירות מכתבים" לעולמים!!! כך גם יפתרו את בעיית חיפוי הרצפה.
אחרי מחשבה והתלבטות ארוכה של בעד ונגד לכל אחת מהאפשרויות, וכשנעשו ממש רעבים, החליטו שכרגע יזמינו טייק אאוי וגם יזמינו משלוח של טפט שקוף כך שיוכלו לאכול ומיד אחר כך להדביק את הטפט ולעצב את ביתם עם שטיח מפואר וייחודי. 
עוד הוסיפו על קיר פינת האוכל לוח גדול שעליו הכינו טבלה, בה ציינו לעצמם אילו מכתבים כבר קראו (שלא יחזרו על עצמם).
מכיוון שבעצם מצאו את עצמם כל כך עסוקים במכתבים החליטו לעזוב את עבודתם ולפתוח בית הוצאה לאור בשם :"עם ואו - מוציאים לאור - ספרי מכתבים"
כמובן שהספר הראשון בהוצאה היה הספר: 

יום ראשון, 7 ביוני 2020

מכתב לנמען שלא היה


תרגיל בחליפת מכתבים מתוך סדנה:
לבחור נמען או להמציא אותו ולכתוב לו תוך דקות מכתב הכולל בקשה.

לי, מיד צף ועלה איש אחד מ"אותו הכפר, זה הירוק כל עונות השנה", 
 (ועוד נחזור אליו ברשומות ההמשך).

הי, 
מה שלומך?
מאוד אוהבת לקרוא את המכתבים שאתה שולח לי. 
מלאים בהומור ובסיפורים נפלאים שאתה ממציא. אנחנו מכירים שנים. כשהיינו מאוד צעירים. 
אז כשעוד רצתי.
ממש מחכה כל פעם למכתב הבא שיגיע ממך ובטוח יהיה מלא הפתעות ויעלה אצלי המון חיוכים.
אתה יודע כמה אני אוהבת לצחוק ואתה בכל פעם דואג שכך יהיה. 
כן, אני גם מאוד נהנית מהתסריטים הקטנים שאתה כותב לי על פגישותינו המדומיינות. 
איך לפעמים אתה עולה לרכבת ורואה אותי יושבת מהורהרת מביטה בחלון
ואיך אתה מתיישב ליידי ובזהירות פותח בשיחה קלילה. בהדרגה אני נעתרת 
משם מתפתחת העלילה ומובילה לזוגיות נהדרת.
או בפעם ההיא שתיארת אותי רוחצת בים ואתה מגיע עם ספר, כיסא ושמשיה אל החוף
וכשאני יוצאת מהמים בצעד קליל. רואה אותך, אתה אותי ומבטינו נפגשים וכך – קליק וקלק 
קצת פלרטוטים, משם כבר בנית ההרי סיפורים. אני ואתה בונים חיים שלמים.
יושבת פה לבד מול המחשב שלי, המכתב שלך מתגלגל על הצג.
צוחקת בקול ולפעמים אפילו הגרון נחנק לי מדמעה שנעצרת שם ולא יורדת. 
המעצור של הכיסא חוקר קצת כשאני נעה בו.
תמיד אני מתרגשת איך בסוף כל מכתב אתה מוסיף קטע של שיר
או שורה של חיים גורי או עמיחי. לעתים אפילו משהו של שלמה ארצי שהוא באמת כל כך ארצי...
אבל, אבל תמיד תמיד אתה משתמט ככה איכשהו מבאמת להיפגש איתי.
נכון זה לא כל כך פשוט ואולי אפילו קצת מורכב.
הפעם אפנה אליך ישירות
בוא נפגש!
אפילו רק לפעם אחת.
מחכה לתשובתך
רונה
                                      
עיטור פרפרים מעל מיטה
המכתבים הוחלפו בין המשתתפים בסדנה באופן אנונימי
והנה מכתב התשובה שקיבלתי מכותב אנונימי מהקבוצה: (משימת העונה למכתב היתה: לא להיענות לבקשה....))


לרונה העולה מהים, היושבת ברכבת, הבונה איתי חיים שלמים- שלומות

המכתב שלך, עם הבקשה שבו, סחף אותי מיד לתסריט נוסף. כמו שאת אוהבת

כמו שאני אוהב אותך.

זוכרת שאהבנו ללכת יחד לסינמטק בתל אביב כשהיה מתקיים שם פסטיבל סרטים רוחניים? בטח זוכרת.

היה סרט אחד, שגם הרבה שנים אחר כך היינו מדברים עליו

סרט על ג'ון שניידר שהקים בלב מדבר, בדרך לואגס, אשרם לזוגות

זוכרת את היופי של המקום, את מתחמי הטיפולים, והאגם המלכותי שהוא הצליח להקים שם? זוכרת. :)

הקטע שהכי אהבת בסרט, היה המפגש שלו עם אהובה ותיקה

שניהם נפרדים לשבועיים מבני הזוג שלהם, ובהסכמתם נוסעים להתבודדות באשרם אחר, כדי לכתוב ספר על שיטות טאנטאריות מהמזרח, ושילובן בטיפול סקסולוגי מערבי.

הם מקבלים את ההסכמה של בני זוגם להתנסות בכל השיטות שיכתבו עליהן. את אהבת את הצילומים של רגעי הכתיבה המשותפים שלהם

את ההשראה שהגוף נתן להם

ככה אני רואה אותנו

טסים לשם

טובלים באגם, גרים באשרם, וכותבים יחד את הסיפור שלנו

אין ספור מפגשי כמעט, ולעולם לא

תסכימי איתי, שהאושר הכי גדול הוא בציפייה עצמה

בציפייה הכל עוד מושלם

אין אכזבות, אין חרטות

תמיד רגע לפני. לקראת. כמונו.

תראי, שנים את צוחקת מהמכתבים שלי. נהנית מהם. חייה אותנו דרכם

אנחנו זוג מושלם. תמיד בשיא

בפגישה הראשונה

בערנות, בדריכות, בתחושת הפתעה.

השתוקקות, רונה שלי, השתוקקות היא שם המשחק ואנחנו השחקנים.

אל תיקחי לנו את שמחת המפגש

את יודעת למה כל האגדות מסתיימות בחתונה? כי ביום שאחרי הנסיך והנסיכה מתחילים להתווכח, להוכיח, לצאת צודקים. תני לי להצדיק את אי הפגישה שלנו על ידי כך, שאני מבטיח להמשיך ולענג אותך במילים כתובות, בדמיון שאין לו גבול.

הנה, תראי אותנו בקצה האגדה הזוגית שלנו- בדיור מוגן. חמישה כוכבים

אנחנו נשענים על משקוף החלון, ומביטים החוצה

אצלנו השמש תמיד באמצע השמיים. לעולם לא שוקעת. לעולם לא זורחת.

אוהב אותך, רונה.

שנפגש הקיץ באשרם של ג'ון שניידר


. האיש שלך




יום שישי, 5 ביוני 2020

לתקן חלומות





כולם יודעים שאני מעודדת לרקום חלומות ולהגשים.

מסתבר שלפעמים חלומות מתקלקלים והם צריכים קצת תיקונים...

 מצאתי משהו מקסים

 שכתב אורי אורבך בספרו " מתקן החלומות"

"....רעיי בני עירי, חברי, ידידי...

תוכלו לתקן חלומות בלעדי.

זה אפילו מומלץ וכדאי.

זה לא האבקה או מכון מפואר.

החיוך, המבט-זה העיקר.

ותשומת הלב ויחס מעט, אהבת הזולת, הליטוף, המבט.

אם בזה תשתמשו בטוב טעם ודעת. חלום רע לא יבוא,

לא דרקון ולא מרשעת.

אם תראו את הכל בפשטות וביושר, תתקנו לעצמכם כל חלום באושר.

על כן כעת, אני בטוח שתסתדרו בעצמכם.

ומי ייתן ויתגשמו כל חלומותיכם!"