הסוכריות של לולה

לולה עמדה על סיפון האוניה כשזו נעצרה. ילדה נערה- צעירה.

ירדו כולם אל הרציף. משפחה הגדולה. 

לאחר יום ארוך ומעייף הגיעו עם המשאית אל פרוור של עיר חולית חמה ועצלה. 

התחילו חיים של הגירה.

לולה היתה אחת בין לבין. כמעט שקופה.
נדרשה לתת כתף לפרנסת המשפחה.

והבית, בית צפוף, גועש ורוחש והיא, כל מה שרצתה זה תשומת לב קטנה ופינה זערורית שקטה, רק בשבילה.

ראתה את צעירי המשפחה הולכים כל בוקר עם התיקים על הגב לבית הספר והיא צעדה עם תיק קטן למפעל.

בתוך כל ההמולה, הרגישה איך היא הולכת ונעלמת אל עצמה.
משה, צפה בה כשהיתה הולכת לעבודה, עוקב גם כשהיתה שבה וחוזרת.

ראה שהאחרים לא רואים אותה.
החליט בליבו שהוא רוצה אותה לו.
בירר בשכונה, התעניין בין חברים שאל ודרש עד שהתרצה.
באחד הערבים כשהיתה בדרכה בחזרה מיום עבודה, עייפה ולאה, הוא צמצם את הרווח. 

נעצר מולה.
"משה"
"מה?" שאלה מופתעת
"אני משה, קוראים לי משה ואני שכן שלך. גר כאן" והצביע.
היא עקבה אחר אצבעו המורה
לא לגמרי מבינה ובכל זאת אמרה "אאאהה"
אחרי עוד שניה קטנה שאלה, "מה אתה רוצה משה? נכון - משה?"
משה הכניס את היד לכיס והוציא סוכריה.
"רק לתת לך סוכריה, שיהיה קצת מתוק בנשמה"  .
לולה הושיטה את ידה לקחה את הסוכריה וצחקה, לא חייכה, ממש צחקה.
קולה התגלגל ונישא. לא נשמע כך מאז שעזבו שם ועלו על האוניה.
מאותו מפגש בכל ערב במוצאי יום העבודה שלה היה משה מחכה לה עם סוכריה. בכל פעם בצבע אחר אבל תמיד סוכריה מתוקה.

כזו שעושה טוב בנשמה.

היה מלווה אותה אל ביתה. 

לולה התחילה לחייך.
בהגיעה לגיל 17, נישאו.
עברו שכונה. מצאו להשכיר דירת חדר קטנה.
הרגישה שהנה, הרחיבה את יכולת הנשימה. המשיכה לעבוד באותו מקום ליד אותה מכונה. גם משה עבד. נהג כמנהגו לחכות לה באותו מקום בסוף יום העבודה. 

עכשיו היה מגיע רכוב על וספה קטנה. 

מגיש לה סוכריה ואוסף אותה. היתה עולה מאחור, חובקת את מותניו. 

כך גם כשביטנה עלתה וצמחה.
מיד לאחר שנולד הבכור נאלצה לעזוב את העבודה להצטמצם לתוך הדירה הקטנה. 

כבר לא ניתן היה לחבוק מאחור עם התינוק את מותניו של משה וגם לא לחזור לעבודה.

אחרי זמן לא רב שוב צמחה ביטנה. 

הדירה לא צמחה גם היא. 

משה עבד. 

לא מיהר לחזור בסופו של יום. 

אזלו הסוכריות.

עברו שנים. המשפחה גדלה והתרחבה. 

עברו דירה ועוד דירה. החיים של לולה הלכו והצטופפו הלכו וקטנו.

כך שנים. היתה קמה בבוקר מוקדם בכדי לדאוג לכולם. רואה את הילדים הולכים עם תיקים.

והיא, כל היום היו ידה מתרוצצות, חוסכות, מתכווצות, סחוטות. 

בשעת ערב מאוחרת נופלת היתה אל מיטתה מייחלת לשקוע בחלום. 

לפעמים היתה נזכרת בסוכריה המתוקה ההיא ודמעה היתה נעצרת בגרונה.
כך עד ליום שאחרון הילדים בגר ויצא לחקור את העולם.

באותו היום כשגם משה יצא מהבית, היא מיהרה להתלבש, לקחה את התיק ויצאה לחפש.
היא בדקה ומצאה בעיר הגדולה מקום עבודה וחדר נחמד בדירה עם שותפה.
בערב ארזה בשקט מזוודה.
חיפשה במטבח את קופסת הסוכריות שאך זה קנתה. הכניסה גם אותה.
למחרת, השכם, כתבה על דף ביד רועדת:
"זהו משה, הלכתי".
עלתה על אוטובוס ונסעה.
כל בוקר היתה קמה בשמחה.
מציצה מחלון החדר שלראשונה היה כולו רק שלה.

נושמת עמוק ונושפת בקול.
לוקחת מהקופסה חופן סוכריות.

אחת הכניסה לפיה. 

את האחרות הכניסה אל התיק הקטן שנשאה. מחייכת חיוך למראה ויוצאת לעבודה.
אהבה אהבת אמת את המקום, 

את ריח הלחמים, 

את הכריכים שהיתה מכינה, 

את המפגש עם האנשים.

את הסוכריות  שחילקה לעובדים לצידה.

את המרחב.
את החיים שלה.

את המתוק בנשמה.

למצולמים אין שום קשר לסיפור הם פשוט מהווים השראה ועל כך שלוחה להם התודה.

המשך בטוב

אשה של משאות

 יושבת בבית קפה לארוחה קטנה שפותחת כמידי בוקר את היום. שקועה כהרגלה בתיכנונו.

עוד בילדותה שקעה בתפקידה. 

נושאת המשא. 

אמא באה משם. 

שתקה בימים וצעקה בלילות. 

אביה פתח עסק קטן לדפוס ועבד כל הימים גם בשבתות. 

היתה בת יחידה. נתנו לה שם חדש, של כאן, שומרה.

שומרה גדלה וגידלה את עצמה. היתה אמא לאמה. הכינה את ארוחותיו של אביה. 

כשהיה מגיע מותש אחרי יום עבודה, אצבעות ידיו שחורות ונוקשות , היה נכנס למקלחת ויוצא אחרי שרחץ וסיבן אותן דקות ארוכות. מנסה להוריד מעליו את המשאות יחד עם צבע הדיו שהשחיר אותם.

בשקט היה מתישב לשולחן הערוך. היא היתה מגישה לו את הצלחת מתיישבת מולו, שואלת, איך היה יומך? מה היה חדש? מי נכנס? מה יצא? 

הכירה את הכל ואת כולם.

האב היה מביט בה במבט עצוב ומחוייך אוסף מעט כוחות עבור ילדתו שהפכה כל כך מוקדם להיות מחליפה של אמה ששכבה במיטתה שותקת בימים וצועקת בלילות.

מספר לה קצת מזה וקצת על זה. מנסה לעורר חיוך אצלה אצלו. משתדל לענות ואפילו לא שוכח לשאול שאלה קטנה על יומה.

כך מידי יום מידי שנה.

לאט גם היתה מגיעה מיד אחרי בית הספר אל בית הדפוס הקטן. עוזרת בידו. מטפלת בספרי החשבונות, בקבלות. מסדרת ומארגנת. בוחנת יחד אתו את הדברים המודפסים. מציצה מאחורי גבו או מאחורי גבו של הסדר הנוסף שנשכר בודקת את הגלופה לפני שהיתה עוברת לדפוס. שקועה בלמידה ועשיה.

כשסיימה את הלימודים ואת כל חובותיה למדינה נכנסה לבית הדפוס במלוא המרץ. זמן שינויים הגיע. את מקומו של הסדר תפס המחשב. והיא, שומרה, ראתה שגבו של אביה משתופף והולך. השינויים הגדולים היו מעבר ליכולותיו. אמה נעלמה אט אט ונאספה אל האדמה. 

באחד הערבים, כשישבו שניהם כהרגלם סביב שולחן האוכל אמר הוא, 

מעכשיו, את.

הכל שלך

ואני, אני אבוא יום יום לבקר, אציץ בספרי החשבונות, אסדר את הקבלות.

שומרה, הנהנה בראשה.

זה אך טבעי היה.

באותו ערב היא ישבה עד שעה מאוחרת, כתבה תוכניות, עשתה רשימות, חישבה חישובים עד שהרגישה שהדברים ברורים ומסודרים.

שלב אחרי שלב בנתה את העסק מחדש, הגדילה, הרחיבה, קנתה מכונות, שכרה מקום מרווח, החליפה עובד בעובדים הפכה את העסק הקטן לבית דפוס גדול עם מגוון שירותים ולקוחות נאמנים.

בין כל המשאות שנשאה, פחות ופחות מצאה זמן לחפש אהבה. יום אחד התעוררה והבינה שאם לא תעשה מעשה תפסיד משהו חשוב ומהותי אותו רצתה. 

כשהבינה זאת נאספה כולה אל המשימה מיד. ארגנה את צוות הניהול בחברה. חילקה תפקידים מחדש כך שתוכל להתפנות למשימה.

כמו בכל מהלך בחייה המשאות מעולם לא הונחו בצד אך גם לא הצרו את צעדיה. להיפך. כל משא שהצטרף הפך לעוד דחיפה קדימה.

עכשיו היתה לה מטרה.

להיות אמא. 

אמא של ממש. מטפלת, צוחקת, מדברת משתתפת.

אמא על באמת.

למצולמת אין שום קשר לסיפור היא פשוט מהווה השראה ועל כך שלוחה לה התודה.

שבת של עדנה