כל בוקר מוקדם, כהרגלם

כל בוקר, מוקדם כהרגלם הם קמים, מתארגנים לוקחים אתם את המחשב הקטן, המחשבון והפנקס שנותר ויוצאים ל"משרד החדש".

המשרד הישן, וכל עולמם, נחרב באחת ונעלם.

 הם שהקימו, חרשו, עבדו והזיעו אז

יודעים שגם היום המשק כולו על גבם.

הם מגיעים בעקביות לבית הקפה שהופך למשרדם. זה הממוקם לא רחוק ממעונם הזמני. מנסים לשחזר ולהעלות את כל הנהלת החשבונות של המשק.

ברור להם שזה יהיה הבסיס להקמה מחדש.

הם מגיעים בין ראשוני הלקוחות. מוצאים פינה באחת הזוויות. מזמינים קפה וכריך. מצרפים את החשבונית להוצאות.

וכך הם עובדים, לא בצמוד ליתר החברים. 

הם זקוקים לתפוס קצת מרחק מהעניים העצובות, הכבויות, מהצפיפות מהדחיסות. לעבוד כאן בראש נקי ובמסירות. כל יום כמה שעות וכך לא לוותר על פרויקט חייהם. 

כמו שעשו כשהגיעו אז כנחלאים נלהבים, עם עיינים נוצצות, לראשונה לאדמת הנגב הקשה ויכלו לה.

ואז הגיע יום חורף קרררר

וכל מה שאדם רוצה זו קצת נחמה.

פניתי אל הסירים והכנתי לי מנה חמה ומנחמה. 

כמה ירקות שחיבקו עדשים כתומות, התערבבו בתבלינים והתכסו להם במים חמימים. 

מהר פשוט מחמם מנחם ומזמין עוד. 

 

שבת חמימה ויבשה ונקווה שתביא אתה גם קצת נחמה

טעמים וריחות

 מוטי ב.

את מוטי ב. הכרתי במקרה, על הדרך. הוא היה שרמנטי אלגנטי

בהיר עיניים ושיער זהוב עם נטיה קלה לג'ינג'י. אני ילדת עיירה וכפר והוא הציג את העיר הגדולה. נהנה להדריך אותי ולגלות לי אותה

,הדריך איפה יושבים, מה אוכלים, אילו טעמים חדשים הגיעו מארצות רחוקות

.איך לראות ואיך להראות

לקח לו זמן עד שסיפר שהוא הגיע עם משפחתו כילד ממצרים ואחרי זמן, כמו רבים מכל ארצות העולם, של חיים במעברה, הם עברו לעיר החולות, לשכונה בפאתי, שכונת ג'סי כהן ששמה הלך לפניה

מוטי ב. עזב את השכונה ועבר עם שותפים אל העיר הלבנה. התמזג בה והיא בו. הכיר את כל המקומות השווים והטובים. בבוקר עבד בעבודה סבירה בחברה גדולה. לא כזו שמלכלכת חלילה ידיים ובערב, כל ערב, בילה ונהנה

במלחמת יום הכיפורים התיצב למילואים ביחידה קרבית וקצת אחרי סיומה, כשחזר עייף ומרוט החליט לנסוע רחוק. מעבר לים אל ארץ האפשרויות. היתה לו מזוודה אחת עם בגדיו המעודנים וכסף מועט

תוך ימים מצא עבודה אצל יהודי בעל נכסים שגילה מהר מאוד שניתן לסמוך על הבחור שהגיע מארץ הקודש ואבק המלחמה עוד בשערו, הפקיד בידיו את נהול מגרש המכוניות. זמן קצר אחר כך החליט אותו יהודי להזמין את מוטי לארוחת חג בביתו ובאותה הזדמנות להכיר לו את בתו היחידה שהיתה כבר מספיק זמן רווקה

מוטי הבין את מטרת ההזמנה וההכרות, הבין את מצבו הכללי והכלכלי ובחר בדרך הנוחה. הוא ידע איך מחזרים בעדינות, ידע איך נותנים הרגשה טובה לה ולכל המשפחה

זמן לא ארוך עבר והשניים נישאו ברוב הדר. נציגי המשפחה הגיעו מהשכונה ונהנו לראות איך

התקדם ומצא לו מקום

הימים עברו, מוטי ניהל עוד ועוד מעסקי חמו, נולדו לו ולאשתו שני ילדים. בן ובת והחיים ישבו על כורסא נוחה ורחבה

יום אחד, לדייק, ערב אחד, מיד לאחר שהודיע לאשתו שהוא עוד קצת מסיים, בעודו סוגר את חשבונות היום במגרש המכוניות. נכנס למשרד בחור פורטוריקני ובידו סכין קפיצית ועיינים מזגזגות ודרש לקבל את המזומנים שבקופה. מוטי הסתכל עליו, התבונן בסכין השלופה ומיד נזכר במדים ובאימונים

אהה, עברה במוחו החיילי מחשבה, פורטורקני מלא בקוקאין מצא לו עם מי להתעסק

מוטי ב. ריענן את מהלכיו מימי הקרב מגע, אבל הסכין בכל זאת מצאה את דרכה וננעצה

מוטי ב, נפל אפיים והפורטוריקני קפץ וברח בינתיים. אחרי כך וכך נתפס

מודעה בעיתון בארצנו משכה משום מה את עיני ומייד עוד לפני שקראתי את הידיעה עצמה, ליבי קיפץ בבהלה. "ישראלי נרצח בנוי יורק במהלך שוד". הכתבה פירטה את המעשה כולל את שמו של הנרצח. מוטי ב

השאיר אחריו אשה בן ובת

וגם זיכרון של ימים טובים וטעמים מיוחדים, כאן אצלי

ולמה נזכרתי בכל זה עתה

הכנתי היום סוג של סנייה

לא כמו ההיא שאכלתי אתו במסעדה דרוזית בראש הכרמל

אלא כזו שהכנתי צלויה בתוך פלפל שושקה

ממולא ואחר כך לצליה שניה יצקתי מעל טחינה שביעבעה וקצת השחימה

ומיד קפץ ועלה על

.שולחני יחד עם "השושקה שיק" מוטי ב

זיכרו אצלי תמיד עם ברכה

חג שיביא אור

ירח של בוקר

בוקר, עוצרת את הרכב בחוף כרמל. לאט הזריחה מתחילה לטפס והאור עדיין עדין ורך. אני יוצאת מהרכב ומולי ים וירח עגול ותפוח שמסרב להחליף משמרת ורוצה להשאר עוד קצת .

לא יכולה לעמוד בפיתוי. שהרכבת קצת תחכה. 

אני עולה על תלולית שמפרידה בין המגרש שבו נחות המכוניות לבין החוף. עומדת בראשה, נושמת אוויר ורוח מלוא ריאות. הרוח, מביאה אלי עוד המון אוויר. 

אני משתהה ונהנית לרגע קט מהתמונה מולי ומהשקט ומהשלווה.

בינתים מוציאה את המכשיר כל-יכול ועוצרת לי את התמונה שאולי אצליח להוסיף ולחבר אותה אלי לאורך היום. 

שהרי פה בכללי מאוד קשה וצריך עוזרים מסוגים שונים שישקטו מבפנים את הסערות שבאות מבחוץ.

מברכת על הירח והים ועולה לזו המשקשקת את הפסים.

רכבת של בוקר אוספת אליה אנשים שהיו רוצים להשאר עוד קצת במיטות, חולמים, עפים לעולמות אחרים.

אני מניחה שגם הם היו רוצים להשאיר בחוץ את המחשבות על השבויים, המפונים, המשפחות שנותרו חסרות ולהתמכר קצת להמשך של שיגרה.

להתמכר גם בעזרת האוזניות ולהקשיב לשיר זה או אחר של אריק שכבר איננו עשור (כמה טוב שגם הוא איננו לראות מה קורה פה). 

כמה טוב שהשאיר לנו המון מילים ומנגינות מנחמות, מתגעגעות. אמנם עשור עבר מאז עזב אבל איזה מזל שהוא גם נשאר. 

נשאר להמשיך לנחם קצת פה קצת שם. להזכיר ימים אחרים להזכיר שחשוב לנסוע לאט להזכיר לעוד, שעוד יהיה. 

בטח יהיה אחרת, כלומר, בתקווה שאמנם יהיה פה אחרת.

שהרי הוכחנו כעם שאנחנו יודעים לעשות דבר או שנים טוב ואפילו מעולה. 

כל מה שצריך באמת בכדי שהטוב ימשיך ואפילו יתעצם - שנמצא לעצמנו הנהגה מכבדת, ישרה וענווה מספיק להסתכל לעומק בכל האתגרים וללמוד להקשיב, לפקפק ולתקן.

לא להשתמש ב"סמוך" ו"יהיה בסדר" "אני מר בטחון" "עוד רגע לניצחון" אלא לעשות שיהיה בסדר. 

שהרי כבר נאמר כל כך הרבה, שוב ושוב. שאין לנו ארץ אחרת.

וכמו שכתב ושר אריק

כמה שאני אוהב אותך

ארץ ישראל

למה זה אני עצוב כל כך

ארץ ישראל

מה מליל, הו, שומר מה מליל

ארץ ישראל.

רכבת בוקר מגיעה לעיר הגדולה.

שלטים גדולים.

חיילים עם נשקים ארוכים.

מיצגי שבויים

שלטי פרסומות

שגרה בתוך כאוס

ותקווה גדולה.

תמונת הירח בים מלווה.

שבת של כוחות ובשורות מנחמות