בערב, רגע לפני שהשמש עוצמת עייניים,
היא מעצבת אותם, זרים זרים. מקדישה לכל זר ולכל עיצוב רגעים מיוחדים.
מריחה, מביטה, צועדת צעד לאחור, עוצרת ושוב חוזרת מוסיפה, גורעת פה, מתקנת שם קצת, קוצצת, כמעט מפסלת. וכשהם נענים לה ואומרים "דיינו, אנחנו מאורגנים די", מניחה אותם על שולחן התצוגה, לוקחת נשימה עמוקה ועוברת לטפל ולשזור את הזר הבא.
כך עד שכל השולחן מלא ומוכן לקבל את היום החדש העומד בפתח.
זה הזמן בו היא אוספת את חפציה. מתבוננת שוב בשולחן הערוך, בצבע, בתנועה ובריח. מתאפקת מאוד לא לחזור לגעת או לשנות.
לוקחת אתה את שאריות הפרחים והענפים שנותרו. לא זורקת אף פרח גם אם אינו זוהר או זורח. מתייחסת לפרחים באהבה גדולה, בעדינות ובהכרת תודה.
יוצאת מהחנות וידה עמוסות, חוצה את הכביש אל עבר הבית הקטן שממול. אל הבית האחר שלה.
עוצרת רגע לפני שתפתח את הדלת. היא מסתובבת להביט עוד מבט אל עבר החנות ואל עבר זרי הפרחים המתבלטים באור הנורות הבוהק, רגע לפני שיחשיך.
היא פותחת את דלת הבית. שקט. נכנסת ומיד מטפלת בפרחים מאתמול, מסדרת במקומם את הטריים שהביאה עמה.
עתה היא מתפנה להכין לה ארוחה. וכשזו מוכנה היא עורכת את השולחן.
פורסת מפה, מניחה לצד הצלחת וכוס היין, את סידורי הפרחים הטריים והרעננים.
אלה החברים הטובים שלה,
של הגברת עם הפרחים.
שבת של יחד
