האוטובוס נוסע. עוד אוטובוס נוסע. נופים משתנים.
חוסר הסבלנות, הקוצים ויתר המרעים מעייפים אותי, הילדה בת השנתיים ועוד כששה חודשים
ובוחנים קשות את סבלנותי.
אחרי אין ספור תחנות, עצירות והחלפות אנחנו
מגיעות אל הפרוור המנומנם שנמצא עטוף בחול חם.
אני חופנת את ידי בידה החמימה של אימי. היא אוחזת
ביד האחרת במזוודה הכחולה הכבדה. אנחנו צועדות כשהשמש ממש מעל, הרגלים טובעות בחול
המלהט והבית הקטן נראה רחוק כל כך ובקושי מתקרב.
צעד ועוד צעד ועוד אחד, אנחנו מגיעות. מזיעות,
עייפות, רעבות, אל הבית של הסבתא הגדולה והסבתא הקטנה. נכנסות אל חצר קטנה הזרועה
בפחים צבועים לבן ומלאים באדמת החול הצהבהבה בהם גדלים צמחי בושם וטעם, נענע ורוּדָה,
מיורן ופטרוזיליה, הדס וריחן.
אמא ואנוכי מנערות רגלינו מפתיתי החול שדבקו
בנעלים ונכנסות דרך הדלת הפתוחה יש אל זרועותיהן המחכות מחבקות של שתי הסבתות ודודתי
הצעירה.
הבית הקטן מוצל וקריר ומשב הרוח משיב גם את רוחנו
לצד כוס הלימונדה הקרה שמיד נמזגה.
אני כבר מוכנה לקראת ההרפתקאות הבאות שהביקור הזה
יביא עמו.
אך לפני הכל אני נכנסת אל החדר השני, החדר שבו
שני חלונות צופים אל הדרך החולית.
אני גוררת כיסא אל אחד החלונות, מטפסת ועולה,
מסיטה את הווילון וצופה.
כך עשיתי יום יום במשך כל התקופה.
עמדתי וצפיתי מהחלון אל הדרך.
כששאלו לפשר מעשי
הייתי משיבה:
"אני מחכה לאבא שלי
הוא צריך לחזור מהמלחמה".
עבר חודש עברו חודשיים.
יום אחד הופיע בדרך איש עם תרמיל ואחר כך הופיע
בדלת.
כולם חיבקו, התרגשו, שאלו ודיברו. אני עמדתי בצד,
התבוננתי.
האיש הסתכל אלי,
חייך חיוך גדול, התקרב, כרע ברך, הוציא מתרמילו
חבילת שוקולד גדולה, הושיט אותה אלי ביד אחת ובשנייה רצה לחבק אותי: "דינ'צלה,
בואי לחבק את אבא" אמר.
הסתכלתי עליו לרגע, הסתובבתי והלכתי לחדר השני,
עליתי על הכסא ועניתי:
"אתה לא אבא שלי, אני עומדת פה ומחכה לאבא
האמיתי שלי".
