ישבתי לקפה אי שם רחוק ובחוץ קר ובפנים נעים וטוב.
והם באו מולי או אולי אני באתי מולם.
וכך הוא מסר לי ואני כמו תמיד, או לפחות בדרך כלל, רוצה להביא את זה לכאן.
"היום
ג'ונתן אצלי.
זה היום המיוחד שלי בשבוע אתו והוא כולו שלי.
אני עוזב את המשרד מוקדם מהרגיל, תמיד באמצע
משהו.
בבוקר אני מחליט: היום יהיה מתוכנן יותר ורבע שעה לפני השעה היעודה אתארגן ליציאה. אך משום מה כל התוכניות שלי נעלמות ונגוזות כשהרגע הזה בא.
בכל
פעם, ממש לקראת הסיום מגיעה שיחה דחופה או הודעה הדורשת תגובה מיידית או שהמזכירה
שלי אמילי נכנסת עם איזה מסמך או עניין שיש לטפל בו כאן ועכשיו ואני במיידי שוקע
פנימה כל כולי.
למזלי, אמילי שמכירה היטב את לוח הזמנים שלי ואת התחייבויותיי (כולל את זמני הביקור השבועיים שלי במספרה ובניקוי יבש), מודיעה לי כי אם לא אצא מהמשרד עכשיו ממש, אאחר לאסוף את ג'ונתן מבית הספר ומשם עלי להזדרז לקחת אותו לאיזה אפטר לאנץ' קטן לפני שהוא הולך לחוג השחמט ולנגינה על חליל צד.
למיטב מזלי, אנחנו לא צריכים להתלבט יותר מידי. לג'ונתן
הרגלים די קבועים. הוא מעדיף את אותו מקום ותמיד יש לו את אותה בחירה של מנה.
אני מזמין, הוא אוכל ואני יכול להמשיך קצת את העבודה. לא, עוד לא לסיימה אבל, זה זמן לא רע לקרוא כמה הודעות שנשלחו מרחוק ואפילו לענות על אחת או שתיים.
כשאני עומד או רוכן הריכוז שלי בשיאו. כך
אני לא מפריע לו בשאלות מטופשות והוא יכול להתרכז באכילה ולסיים אותה כמה שיותר מהר כך שנוכל להמשיך ליעדנו הבא.
הוא, כלומר הבן שלי, ג'ונתן, יכנס לחוג
ואני אנצל בשקט בזמן ההמתנה, להמשיך את המשימות שלי בעבודה.
אחר כך כשג'ונתן, אגב, סיפרתי לך שהוא ילד
מאוד נבון ומוכשר? יצא מהחוג ומשיעור הנגינה, נזמין את מנת הדינר שלנו, זו הרגילה מהמסעדה
הקבועה. נאסוף אותה וניסע אלי הביתה לאכול ולהתארגן לשינה.
כי הרי זה היום המיוחד שלי בשבוע עם ג'ונתן הבן שלי".
