בוקר, כבכל בוקר,
אנדראוס מקיץ מיד כשהחמה פושטת קרניה
משפשפת עינה ומאירה צד זה של העולם אחרי שדאגה שצדו השני, נם.
יחד
אתה פוצח אנדראוס את יומו בתרגילי מתיחה ושחרור מכבלי הלילה והחשיכה.
אנדראוס חי את שלב 'הדולצ'ה ספנצ'ראטה' של
חייו שלב החיים המתוקים חסרי הדאגה ושאיפה למעט מעש ומעט מעשיה...
כשהשמש ממשיכה בטיפוס איטי אל על, הוא מעמיד
על הכירה את המקינטה, ניגש אל הפטיפון הוותיק ומניח את זרועו בעדינות על התקליט.
המוזיקה זולגת ומציפה לאט את כל החלל, יוצאת דרך הדלת למרפסת לנהל שיחה עם ציפורי
השיר.
הזמן אינו נמדד אצל אנדראוס במידות קצובות.
יש זמן של עונות, זמן שמש ועצים זמן קפה וזמן אנשים.
הוא יוצק את הנוזל השחור שבעבע דרך האדים
אל כוסו, לוגם לגימות בוקר ראשונות אל קרבו, יוצא אל המרפסת להביט מסביב, בּעַלֵה
שנשר בחתול שצועד לו לאט, בענן הקטן שמרחף מעל, מוקיר תודה על הטעם ועל הריח אל
האתמול ועל העכשיו בלי צורך להסביר או להצטדק בפני אף לא אחד.
הוא נותן לראש להתרוקן מכל מה שצבר. מאפשר
לעצמו רגעי פאוזה. מנצל את הרגעים האלה לאוורר כל מה שאפשר לקראת היום החדש.
אחרי כך וכך מנגינות, אחרי כך וכך זמן
ריסטארט הוא פונה לכך וכך מספר הברשות שיער וכך וכך סירוק מדוקדק של הזקן והשפמפם.
אחרי שבחר בקפידה את בגדיו ובחן בדקדוק את התאמת
נעליו, סגר את המנגינה, נפנף שלום לציפור שעל הענף, שאף אוויר בָּשוּם מלא ראותיו,
הוריד תריס, הכניס את המחשב לתיק הצד ויצא בצעד קל להתענג על קרני השמש האביביות
שילטפו את עורפו בדרכו אל בית הקפה שמחכה כמידי יום לבואו.
שנזכה גם אנחנו לימים של 'דולצ'ה ספנצ'ראטה'
