בכל ערב כשאנחנו יורדים אל הטיילת, פורסים את המתקפלים הנוחים שלנו מול הים, מתרווחים ונותנים לשקיעה, למראה הגלים הבאים והולכים,
לקולות המים הנפגשים לדיבור עם החולות, לנקות אותנו מרעשי היומיום.
יורדת עלינו שלווה גדולה.
ואז, אחרי זמן, השקט מפנה מקום להתבוננות בהולכים על פני הטיילת הפרוסה בפנינו כבמה גדולה ומתחדשת.
שם על הבמה הגדולה הזו יש את המשפחות ויש את הרצות בקבוצות.
יש בודדים ויש בזוגות. יש שבאו לטייל וליהנות מהבריזה של ערב-ים ויש חדורי מטרה להסרת קלוריות או במצוות רופא מלומדה.
יש קבועים וכמובן יש מזדמנים. בולטים הם אלה שבסופ"ש ניהלו דיבור עם המשקל והחליטו: מראשון, זהו ודי.
ויש איש אחד קבוע. בשעה יעודה ערב ערב הוא בא. צועד במרץ.
לבוש בחולצת בד לבנה מכופתרת ובמכנסים כהים. כיפה שמוטה על ראשו. צועד מבלי לתת לדבר להסיח את דעתו. מבטו מרוכז קדימה כאומר: אני הולך. זוזו בבקשה הצידה.
מאזנו לא משתלשל חוט ואפילו לא נעוץ בו אביזר.
ראשו מוטה קדימה כאומר אל הגוף המתגייס מאחור, לך ישר! אל תסטה ימינה או שמאלה, אל תתן לשום דבר להאט אותך.
נראה שהוא מסיים את מצוות תפילת "ערבית" נכנס אל רכבו שיודע בעצמו את הדרך ובא להשלים את מצוות "ותלך".
הוא בולט בנוף הצועדים בעיקר בזכות בגדיו שמצביעים שבא מהעבודה. יש להניח שבאיזה משרד שיש לו גם מזכירה ותיקה ומשם בסיום יום העבודה הוא ממהר אל התפילה.
בסיום התפילה ולאחר "עלינו לשבח" הוא מגיע לפה מבלי לעצור בדרך.
אולי אם יעצור, יוותר חלילה על "ותלך".
מאז שחש בזרועו ולאחר אותה שיחה עם רופאיו הוא הוסיף עוד אחת לתרי"ג ומקפיד לא מחמיץ את "ותלך".
והרי ידוע הדבר שאם רק תתן ידך להסחה, מיד זו תקפוץ ותשתלט עליך בשמחה.
בכל ערב כשאנחנו מתיישבים אל מול הגלים, תופסים שקיעה ושלווה
אני כבר מצפה.
זה טיבה של השגרה.
ושלא נפסיק ללכת
