שי חיבה ראה אותה יום אחד הולכת בסמטאות האבן הזהובות בין שעות הערביים. זמן יופייה המלא של ירושלים. הולכת היתה וסל ריק מטלטל על כתפה לפי קצב הליכתה.
צועדת אל כיוון המקום ההוא שיש בו ריחות וטעמים מתערבבים מעורבבים.
צעידתה שקטה ובוטחת. גבה הזקוף ושיערה הרוקד עם צעדיה שבו מבטו ולא יכול היה להרפות ממנה.
צעד אחריה כשבוי הקשור בכבלים.
צפה בה עוברת בין הרוכלים. ידיה מיומנות באיסוף לתוך שקיות. לא שמע את קולה אך אסיר היה של תנועותיה.
בדק ליד מי נעצרת להחליף מילים.
עם מי מחליפה חיוך או ניד ראש כך שיוכל לדעת איך יוכל אותה להמשיך ולפגוש.
בליבו שכן כבר ליבה.
הסתכל ובדק דרכה אל הבית.
בחן מסביב מכרים משותפים.
רשם במוחו ושירטט את תוכנית היותם לזוג.
יום אחר יום עסק במלאכת השידוך. מי יכול להואיל ומי יכול לעשות מיצווה להכיר כלה לחתנה?....
עד שנמצאה המכרה והיא הואילה למסור את שמו ולהעלתו בפניה של האחת.
ומאותו רגע פתח שי חיבה, בחיזור עדין.
מידי יום היה מניח על סף פתח ביתה שתי שקיות.
באחת מאפה שמרים ריחני ובשנייה...פרח, אחד, משתנה.
אט אט התרגלה, נהגה להסתתר מאחרי הווילון בחדרה וללמוד אותו.
בכל יום באותה שעה כשהאור החדש זה מכבר הפציע, היה מגיע אל קצה הרחוב. התבוננה בו, לומדת את הקצב, את הזמן, את התנועה. איך מסיט את שיערו השחור שהיה צונח על מצחו בעת שהתכופף להניח בעדינות את השקיות על הסף. איך היה מרים מבט אל חלונה, לשנייה ואז סב על עקביו וחוזר כלעומת שבא. והרחוב שוב נרדם עד ליום המחרת.
גם השכנים למדו אותו, אותה, אותם. שהרי מנהג זוגות וראשית רקמת האהבה אף פעם אינם עניין של מה בכך. יש בהם להוסיף תכים קטנים של זיכרון האושר גם לכל הסביבה.
כשהיה נעלם מהרחוב היתה מחכה עוד דקות. יורדת לאט במדרגות מחדרה אל שער הכניסה. מושיטה יד, ממהרת אוספת את שתי השקיות. חשה בחומה של אחת ופותחת ראשונה את השנייה. זו עם הפרח. עוצמת עיניים, מגישה את השקית החומה אל אפה שואפת את כל הניחוח שנאסף בה ומנחשת איזה פרח בחר לה ליום זה. פוקחת העיניים בעצלות כאומרת: שום דבר לא יברח.... נותנת לעצמה עוד כמה רגעים של תהיה ואז פוקחת ובודקת האם צדקה. מחליפה מים באגרטל, מקצצת את גבעולו שיתאים, מוסיפה את פרח היום הטרי אל אלה הקודמים, המחכים, בוחנת אותם היטב , מוציאה מתוך הזר את הפרח העייף. מניחה את האגרטל במרכז השולחן.
אגרטל עם זר של אהבה.
או אז הכינה לעצמה את הקפה של הבוקר והיתה מתפנה גם אל השקית השנייה.
נושמת נשימה ארוכה של ציפייה לבוקר חדש.
עד שאזר עוז והוסיף שקית שלישית עם הצעה לטיול של פריחות.
שי חיבה המשיך בחיזורו אחרי אהובתו בעדינות ובהתמדה עד שזכה ובנה לה בית נישא ובכל אבן ופיסת ברזל השקיע את רחשי ליבו בכדי שזו תדע תמיד- כמה אוהב הוא אותה.
צועדת אל כיוון המקום ההוא שיש בו ריחות וטעמים מתערבבים מעורבבים.
צעידתה שקטה ובוטחת. גבה הזקוף ושיערה הרוקד עם צעדיה שבו מבטו ולא יכול היה להרפות ממנה.
צעד אחריה כשבוי הקשור בכבלים.
צפה בה עוברת בין הרוכלים. ידיה מיומנות באיסוף לתוך שקיות. לא שמע את קולה אך אסיר היה של תנועותיה.
בדק ליד מי נעצרת להחליף מילים.
עם מי מחליפה חיוך או ניד ראש כך שיוכל לדעת איך יוכל אותה להמשיך ולפגוש.
בליבו שכן כבר ליבה.
הסתכל ובדק דרכה אל הבית.
בחן מסביב מכרים משותפים.
רשם במוחו ושירטט את תוכנית היותם לזוג.
יום אחר יום עסק במלאכת השידוך. מי יכול להואיל ומי יכול לעשות מיצווה להכיר כלה לחתנה?....
עד שנמצאה המכרה והיא הואילה למסור את שמו ולהעלתו בפניה של האחת.
ומאותו רגע פתח שי חיבה, בחיזור עדין.
מידי יום היה מניח על סף פתח ביתה שתי שקיות.
באחת מאפה שמרים ריחני ובשנייה...פרח, אחד, משתנה.
אט אט התרגלה, נהגה להסתתר מאחרי הווילון בחדרה וללמוד אותו.
בכל יום באותה שעה כשהאור החדש זה מכבר הפציע, היה מגיע אל קצה הרחוב. התבוננה בו, לומדת את הקצב, את הזמן, את התנועה. איך מסיט את שיערו השחור שהיה צונח על מצחו בעת שהתכופף להניח בעדינות את השקיות על הסף. איך היה מרים מבט אל חלונה, לשנייה ואז סב על עקביו וחוזר כלעומת שבא. והרחוב שוב נרדם עד ליום המחרת.
גם השכנים למדו אותו, אותה, אותם. שהרי מנהג זוגות וראשית רקמת האהבה אף פעם אינם עניין של מה בכך. יש בהם להוסיף תכים קטנים של זיכרון האושר גם לכל הסביבה.
כשהיה נעלם מהרחוב היתה מחכה עוד דקות. יורדת לאט במדרגות מחדרה אל שער הכניסה. מושיטה יד, ממהרת אוספת את שתי השקיות. חשה בחומה של אחת ופותחת ראשונה את השנייה. זו עם הפרח. עוצמת עיניים, מגישה את השקית החומה אל אפה שואפת את כל הניחוח שנאסף בה ומנחשת איזה פרח בחר לה ליום זה. פוקחת העיניים בעצלות כאומרת: שום דבר לא יברח.... נותנת לעצמה עוד כמה רגעים של תהיה ואז פוקחת ובודקת האם צדקה. מחליפה מים באגרטל, מקצצת את גבעולו שיתאים, מוסיפה את פרח היום הטרי אל אלה הקודמים, המחכים, בוחנת אותם היטב , מוציאה מתוך הזר את הפרח העייף. מניחה את האגרטל במרכז השולחן.
אגרטל עם זר של אהבה.
או אז הכינה לעצמה את הקפה של הבוקר והיתה מתפנה גם אל השקית השנייה.
נושמת נשימה ארוכה של ציפייה לבוקר חדש.
עד שאזר עוז והוסיף שקית שלישית עם הצעה לטיול של פריחות.
שי חיבה המשיך בחיזורו אחרי אהובתו בעדינות ובהתמדה עד שזכה ובנה לה בית נישא ובכל אבן ופיסת ברזל השקיע את רחשי ליבו בכדי שזו תדע תמיד- כמה אוהב הוא אותה.
ולבית בנה שער גדול ובו מקום מיוחד שיוכל להמשיך ולהניח בו לאהובתו בכל בוקר יחד עם הקרניים הראשונות, שקיות .
נסיון
השבמחק