מישהו

מישהו קרא לי פעם;

פרח עץ השקד שלי

מישהו אמר אותי פעם;

אהובתי!

בשפתי.

מישהו

לחש באוזני

פייתי יפתי.

מישהו נגע בי פעם

ואני התרתי לו
פתחתי חלון ודלת

עד מעמקי נשמתי,

מישהו

סער בי פעם

מישהו.
מישהו

היה בי פעם
השאיר סימן

ונעלם.



כמה חיוכים?

כמה חיוכים יש לו לאדם?

אחד רגיל, כמעט סתם.

אחד, רך המוקדש רק לילדיו

שהופכם לחסידיו.

אחד, כזה של בוקר,

אחד, מיוחד 

שיוצא מבפנים 
כשמובך,

תם, אמתי, ילדותי,

נוגע בו נוגע בי.

אחד לפלרטוט,

אחד של עצבות,

אחד לחברות,

שנים עבורי.

חיוך של אהבה.

אחד שלפני ואחר לאחרי,

שמתחיל ויוצא בעיניים 
נמרח לאט אל הלחיים

וממשיך עד קצות האצבעות ברגליים.

יש אחד שלא רואים 

הוא נשאר בפנים

שקט, 

מהסוג של השוהים והמתבוננים.

 ועוד אחד שעולה 
מר ומכאיב.

זה, 
כשנעלם האיב.

כמה חיוכים יש לו לאדם?

כך וכך וכך וכך.

כן,
יש עוד אחד,

האחרון,

זה שהוא שובל מאחור

כמסך של זיכרון.