יום שני, 21 בדצמבר 2020

ימים של מרחב

פרצה אצלנו אש גדולה. 

 עצים רבים נפגעו קשות


 היער כדרכו, 
לא מוותר.  
עומל ומחדש פניו


נרקיסים צצו לקשט את מערומיו



הצטופפו ובאו רבים רבים

והעלו חיוך

על פני, על פניו.

נסכו תקוה חדשה

של תיקון ופריחה.


משם פניתי אל ההר 
גלשתי אל הים


והים
כעס ורגז
בבדידותו


רק שלא יצא מדעתו...



שבוע טוב 😃


יום שני, 7 בדצמבר 2020

משם לכאן, בואי

              הוא פתח את המזווה והוא נתקל בה. 

           היא עומדת שם, מביטה למרחוק. הסימנים שהשאירה מאחור מדליקים את 

          מסרטת הזיכרון שלו.        

הוא יצא אל הגן ונשם עמוק. היה אוהב להתהלך בגן בבוקר. עם ספל הקפה בצחות האוויר באורות הראשונים של היום. הכוס בידו והוא הולך בין הצמחים, בודק את נביטה שלהם. הנה היא עולה ובאה גם. היא מתכופפת מעל הערוגה וזורעת.  מלטפת ביד עטופה בפירורי אדמה, עלים חדשים

הוא ניער את כתפיו ניער אותה מעליו. עבר אל הערוגה הבאה.  רצה לבדוק את מצב תפוחי האדמה, האם הם מוכנים לאיסוף? מבין העלים היא שבה והציצה.  דמותה עלתה עם החיוך ההוא

 סובב גבו והחל לפסוע אל היער. רוצה לתת לה לחזור אל קפלי מוחו העייפים ולהירדם שם. צעד על השביל, האבנים מרשרשות מתחת לנעליו.  מצא עצמו מתכופף ומרים אבן שטוחה, כמו האבנים שהיא אספה. הוא מולל את האבן בין ידיו וקירבם אל אפו, מצליח להריח את ריח גופה. אז שמט את האבן ואמר: "די, לכי לך מכאן

והיא המשיכה לצוץ, היא צצה בין התבלינים, היא עלתה ובאה בריח התבשילים, היא חזרה כשאסף את האפונים בגינה. כשקטף את האפרסקים מן העץ.  כשבחן את הקיווי המטפס, כשירד מהיער נוהג במכוניתו והוא לבדו

יום אחד הוא לקח את הטלפון בידיים עבות. החל לכתוב לה הודעה. ומחק 

 

עבר עוד יום והעלים שביער נגנו את ניגונה, הוא שמע את קולה קורא בשמו באותה התנגנות מיוחדת של הברות שהיתה רק שלה. היא נהגה למשוך את זנב השם שלו  והיתה מותחת אותו לאט למעלה.... שוב הוא החל לכתוב לה הודעה. "בואי..." הניח אצבע על כפתור ה"שלח". ונמחק

כך יום אחר יום. הוא מצא אותה בכל פינה. היא היתה  מגיחה לו בשעות שהיא בחרה. בכל  פעם הוא חזר ודיבר עם עצמו "הזמן, בן אדם....תן לזה זמן והיא תלך ולא תחזור

בערבים, ניסה להטביע ראשו בספרים ובכוס יין, אך יותר משורה או שתים הוא לא הצליח לקרוא, המילים היו יוצאות במחול. כמוה, היתה רוקדת, עם עיניים עצומות. נותנת למנגינות להיכנס לתוך כפות הרגלים ומשם, אפשר היה לראות איך הן מטפסות ועולות אל השוקיים, מנענעות לה את הירכיים, האגן, הוא היה מחכה מעט, עד שתגיע המנגינה אליו וכשהיתה מגיעה, היה האגן אוסף אותה, מתעגל, מתערסל ודוחף את המנגינה הלאה אל השדיים ומשם אל הכתפיים ומנענע לה את הידיים. עיינה נשארו עצומות ופנים, הן היו מדברות ומספרות את סיפור הריקוד. והוא, הוא היה שוקט, מסתכל בה מבפנים ומבחוץ. רוצה אותה, אך לא היה מעז להפריע וכשסוף סוף הוא אוזר אומץ ומושיט יד. היא היתה נעלמת. באחת

בכל לילה כשהיה עולה על משכבו והיה מכוון את השעון שבטלפון, היה חושב: אולי הלילה?, כשהחושך כבד והמיטה כל כך לבדה, זה הזמן וזו העת לכתוב לה: "בואי! בבקשה! בואי..." אך כמו דוב יערות זקן ועייף הוא פחד.

כך עוברים ימים עד שלילה אחד, כל הכוכבים נאספו אל חלונו והפריעו את מנוחתו. הוא ליקט שביבים של כוח וכתב לה

"שיהיה לך יום שישי נפלא. אני מנשק אותך. הדוב הזקן"

באותיות בלתי נראות ובהקלדה נסתרת הוא הוסיף " סליחה, אהובתי. בואי. בבקשה, כי קשה נשימתי, בואי



 

יום שישי, 23 באוקטובר 2020

קטנות מהעיר הגדולה

 עץ מנדרינות הרחוב שלי

עץ, אוהבת תספורת?

אוהב.

כן, גם עץ אוהב תספורת.
ממש כמונו.
אנחנו אוהבים שמספר אותנו מישהו מומחה
כלומר לא צריך ספר צמרת אבל ספר טוב.
שיודע לקצץ ולא חלילה כזה ישאיר לנו חור באמצע הפדחת או גרוע מכך יפצע אותנו.

גם עץ רוצה גזם מומחה. במקרה הזה אפילו גזם צמרת. 

גזם מא"מ. שיודע מתי לגזום, איך לגזום, מה לגזום - כולל בצמרת.

לצערי, בעיקר לעצים של רחובות ושדרות יש קבלנים בעלי מסורים חשמליים ועוד כמה מכשירים והם יודעים להגיש הצעות נכונות למכרזים. 

אלו קוצצי העצים. 

לא גוזמי עצים. בטח לא מספרי עצים. 

הם קוצצים. לא בזמן הנכון, לא באופן הנכון ולא מהסיבות הנכונות.

 אולי הם בעצם במקור, קצבים. 

קצבי עצים.


אנשים צריכים אוויר

אנשים זקוקים לאוויר ומשב
הם יוצאים לשדרה או לגינה הקרובה.
מתיישבים על ספסל צלוני ומוציאים את הארוחה שארזו בבית או אספו מדוכן קרוב.
אנשים צריכים אוויר. אפילו אם הוא אוויר של עיר עמוסה ועשנה. 

אנשים צריכים לראות אנשים שהולכים, שצועדים, שמתמתחים או שרוכבים. 

אנשים צריכים לראות ילד בעגלה גם אם כולם מאחורי מסכה. לשמוע צלילים אנושיים. לחוש תנועה.
אנשים צריכים לחזור לשגרה. נכון, שגרה מסויגת, שגרה מאופקת, שגרה ממוסכת 

ובכל זאת, שגרה שהכי אפשרית במגבלות להיות נורמאלית במצב הכי לא נורמאלי.

עצוב


עצוב עצוב לראות עוד ועוד חנויות עם שלט " סגור"
"להשכרה" " למסירה"...
ולדעת שכל אלה הם רק ההתחלה...




מכוניות בסגר.


כן, יש גם מכוניות שנמצאות בסגר 



טוב

הרכבות נוסעות!
לא עמוסות, לא צפופות.
משקשקות על הפסים, עוצרות בתחנות.
אנשים במסכות שקועים במסכים.
הרכבות נוסעות עם אנשים.
שבת טובה

יום שבת, 10 באוקטובר 2020

עכשיו



עכשיו סתיו.

עכשיו רימון וחצב.

ים 

מחבק את השמש מוקדם

עכשיו רגב קורא לענן

 דרדר סופר ימיו

אש זריזה כועסת מכלה קוציו.

עכשיו 

נחרט בי עוד קמט

נדם שופר. ננעל השער.

ועלה זקן עף.

עכשיו סתיו.








יום חמישי, 24 בספטמבר 2020

אבא שלי

 


כשעה לאחר ששנת תשפ"א נכנסה אלינו

יצא אבי.

ביום הולדתו

היה היה איש.

איש נמוך קומה וחזק

עייני תכלת כפות ידים מלאות עוצמה ונפש מוצקה.

התחיל בבית חם ואוהב בליפקן שבבסרביה הרחוקה

נשלח כילד בשיירות לגטאות ולמחנות טרנסניסטריה, איבד אבא אמא אחות ועוד רבים מבני המשפחה. שמר על כולם כאילו היה המבוגר היחידי בסביבה.

כניצול ויחד עם שלושה מאחיו הצעירים וקבוצת ילדי טרנסניסטריה היתומים, הגיע לארץ בשלהי המלחמה ההיא.

התגייס להכשרת גבת ומשם לפלמח, לחם באומץ וללא חת במבצעים הנועזים ביותר. את הפחד כנראה הותיר שם ביום שעזב את ביתו בליפקן. 

כשהוקמה המדינה התגייס לצבא הצעיר ונשא בגאון מספר אישי צבאי נדיר: 1884

לאחר שחרורו מהצבא היה בין מקימי קיבוץ יפתח.

אחר כך, הקים משפחה שהיתה בשבלו הגאווה הכי גדולה.

ניצחון המעטים על רבים.

נטע יחד עם אימי (אהובתו עד יום מותו), את ביתם כאן על ההר.

לפני יומיים 

כתב לי דורון, לבית משפחת פאלק מהעמק, כששמע על מותו: 

אחד מאחרוני הנפילים נפרד מאיתנו הלילה. אלו שהקימו ובנו את הארץ ובפרט את הצפון. היה חבר של דודי שמחה ממשפחת פאלק שבמושב מרחביה.

זה אני דורון מהכפר שזוכר איך ששרוליק היה בא לבקרך עם הסמיטריילר הגדול וארגז תפוחי עץ על הכתף..😥

במהלך התכתבות עם חבר אחר  שלי, אבירם, בתחילת יולי, הוא כתב לי את הסיפור הבא:

כשעבדתי באגד על קו קרית שמונה תל אביב. הייתי האוטבן

זהו האוטובוס האחרון ביום מהצפון לתל אביב. בחורף הייתי יוצא מקרית שמונה ב 6:30 בערב וכבר היה חשוך. לילה אחד נסעתי בגשם שוטף בקטע שבין צומת כח לשדה אליעזר ועקפתי טריילר של גליל עליון. פתאום ראיתי מולי אורות של משאית מתקרבים ונגעתי בברקס. האוטובוס החליק ונסע בניצב לכביש.

אבא שלך שנהג את המשאית שעקפתי, ראה במראה, את מה שקרה ופשוט ירד לשוליים , הנהג שבא ממול , שהיה גם של גליל עליון , ירד גם הוא לשוליים ואני עברתי ביניהם תוך כדי החלקה. 

יותר מאוחר הסתבר שהכביש היה מכוסה בבוץ וזה מה שגרם להחלקה. 

עצרתי בצד כולי רועד , ואבא שלך בא להרגיע אותי . אני זוכר את זה כאילו זה קרה היום בבוקר . חוויה מבעיתה שהוא היה שם. האדם הנכון במקום הנכון.

היה היה איש 

פטריוט גדול, חזק, אמיץ, עקשן ודעתן, איש פשוט, איש עבודה.

הייה איש

אבא שלי




יום חמישי, 17 בספטמבר 2020

"שנותטובות"

מאז שעברנו לגור בבית על ההר

בתחילה בבית הראשון הצופה מערבה והמבט ביום בהיר הוביל עד לים הרחוק

ואחר כך בבית הזה שצופה אל כל העמק הגדול 

והמבט ביום בהיר מגיע עוד יותר למרחקים, עד להרים של האחרים...

מאז, כלומר מילדותי הצעירה היה כל שנה  

האיש מכופף הגב ונמוך הקומה שאצבעותיו וציפורניו משכו את תשומת הלב מפאת חוסר ניקיונם המוגזם, פותח דוכן.

סיפרו עליו שאשתו וילדיו עזבו, נטשו אותו. 

סיפרו שמאז שהגיע אחרי המלחמה ההיא לארץ הזו, הוא מקבץ נדבות בעיר הנמל. 

סיפרו שהוא יוצא בבוקר ליום עבודה וחוזר בערב כמו כל האחרים בסיומה.

סיפרו שבביתו יש שקים מלאים מטבעות שאנשים נדיבים נתנו לו.

סיפרו.

כשבאו ימי הסליחות היה הוא עוזב את כל המלאכות האחרות ופותח דוכן קטן - 

שולחן עץ מתקפל שעליו היה מסדר את ה"שנותטובות". 

צבעוניות זהבהבות.

כשהיית נוגע בהן היו נשארות עליך עקבות מנצנצות.

כילדה, מעבר לעובדה שהיה זה סימן שהנה ראש השנה קרב ובא והחגיגיות היתה עולה באוויר יחד עם ההתקררות הסתווית וריח האדמה המשתנה, בעיקר בשעות אחר הצהרים ערב, היתה זו ההזדמנות הנפלאה

לבחור בקפידה אגרת "שנהטובה". 

לחשוב טובטוב למי אשלח השנה ומה אשלח. 

"השנותטובות" היו קטנות, כך גם המעטפות.

האיש, נפתול, היה שמו, לא היה איש רעים להתרועע. רצה שיבחרו מהר ישלמו וימשיכו הלאה. 

בעיקר אם היו אלה ילדים והרי בעיקר היו אלה ילדות. 

כי הן, היו עומדות ומתלבטות עוד ועוד.

השתדלתי להגיע כשהדוכן היה ריק, כך פחות הפריע לנפתול שאני אוחזת בזהירות באחת, מחזירה, לוקחת אחרת ושוב מתלבטת.

לא מלכלכת חלילה ולא מקמטת - הוא השגיח בקפידה.

הוא היה מציץ בי בעין עייפה, לא הסיר אותה לשניה (שמא אקח אחת). 

"נו...נו...ילדה, אין כל היום, זה רק שנהטובה ..."

"גיב אה קיק....מען קען טראַכטן וואָס איז...." (תסתכל, אפשר לחשוב מה זה...) הבנתי בערך אבל לא נהגתי להגיב אלא להמשיך בהתלבטות החשובה, איזו אגרת אשלח לדודתי, איזו לסבתי, מה אבחר במקום אימי למשלוח לכל בני המשפחה? שאלות והתלבטויות הרות גורל.

זוכרת שלאחר המלחמה ההיא של ששת הימים (והלילות), ה"שנותטובות" נשאו טנקים מנצנצים, חיילים עם מדים ופתיתי כסף, הכותל וירושלים שאוחדה וכמובן! את ההוא עם הרטייה...

אחרי כל ההתלבטות הייתי משלמת - הוא היה מוציא מעטפות קטנות תואמות מושיט יד מלוכלכת לקבל את המעות, סופר ביידיש ומחזיר עודף. תמיד הייתי משתדלת, בנימוס, שידו לא תיגע בידי.

הרבה פעמים הייתי חוזרת להשלמות. 

תמיד היו השלמות.

אחרי שהברכה נכתבה המשיך המסע אל התור בדואר. כי כמוני כולם קנו "שנותטובות" אצל נפתול ואחר כך עמדו בתור לקנות וללקק בול. 

אני חושבת שהיה גם תור מול התיבה האדומה. 

תיבת המשלוחים שהיתה אז מתמלאת ומתנפחת מגאווה על תפקידה המשמעותי בקבלת החג.

נפתול היה נשאר עם דוכנו גם לאחר ראש השנה. האגרות היו מתחלפות ומתמעטות - ובמקום שנה טובה... היו כותרות של "לשנה טובה תכתבו ותחתמו..."

ומיד אחרי יום כיפור היה הדוכן מתדגלל בדגלים המתכוננים ברינה לקראת שמחת תורה. 

יום לאחר סוכות היה הדוכן נעלם.

ומי שרצה אחרי כן לפגוש את נפתול היה צריך לקום מוקדם מוקדם בבוקר

לעבור ליד תחנת האוטובוס שהיה מגיע ולוקח את האנשים אל עיר הנמל הגדולה

או כשהיה משיב ופולט אותם בתום יום ארוך של פרנסה.

כך, עד לראש השנה הבא.

הרבה שנים עמד נפתול עם הדוכן.

באותו מקום עם אותו שולחן.

אני לא יודעת מה בא קודם, 

קץ אופנת ושליחת ה"שנותטובות" 

או קיצו שלו.



שנהטובה



יום שישי, 11 בספטמבר 2020

גבוה, מעל העננים

 יש מקום שהפך את נעורי לזמן פריחה וצמיחה. 

שם, בכפר הירוק כל ימות השנה. 

באביב שדרת הכניסה הוורידה והסתגללה כולה. הייתי נכנסת אליו בכל פעם כבפעם הראשונה. 

עתוקת נשימה.

כבראשונה.

מברכת על הזכות להיכנס לתוך ציור.

אהבתי את המקום. את הפינה שלי בו, את הדשאים הירוקים והקצוצים תמיד. 

את ריח הפרדסים ויבולם ואת היושבים בו כמובן. 

התגעגעתי למקום בעודי בו. הוקרתי את ההזדמנות וההזדמנויות שפתח ואיפשר לי,

להמשיך לבסס את רוח העצמאות שהיתה טבועה בי מאז ותמיד.

כשהמשכתי בדרכי וחזרתי אל ההר, בכל פעם כשהזדמן וחלפתי על פניו, התמלאתי בהתרגשות כאילו מחוגי הזמן מסתובבים לאחור והנה עוד רגע אני שוב נערה מוקפת באותה אווירה מיוחדת של שם. 
כך לאורך שנים. 
עברו המון זמנים והתאספנו ונפגשנו שם שוב. 
בוגרים. כבר כולנו הורים, בעלי משפחות ומקצועות. ישבנו בקבוצות סביב שולחנות. נזכרנו והזכרנו.
והזמן, כמו זמן, נשפך ונעלם.
ושוב נפרדנו.
כל אחד לפינתו ועיסוקיו.


אהבנו לטייל, אני והוא, בעיקר בנופי האלפים הירוקים. שופעי הנחלים והמפלים. 
היינו חוזרים לשם בכל קיץ. 
כשפה הכל רתח, היינו מגיעים לשם בשקיקה, אוספים בכיסנו ובתוכנו קרירות של הרים וירוק. 
המון ירוק. המון מים.
ושקט.

באחת הטיסות, משם לפה, אני אומרת לו, לשותף "איזה כיף יהיה לטוס בחזרה כשהטייס ההוא מהכפר הירוק כל ימות השנה, שפגשנו רק עכשיו,יטיס אותנו הביתה בחזרה?!" 
הוא, חייך אלי בנימוס ואמר "מה הסיכוי שזה יקרה?" 
"מממ" עניתי "סתם כזה, יש לי הרגשה..."
חייך חיוך של נחמה.
עלינו, התיישבנו. המטוס רץ והמריא והטייס בקול שקט ורציני, מציג את עצמו.
וכן. כמובן זה ההוא מאותו הכפר. הוא שנוהג אותנו בשחקים הגבוהים הביתה חזרה.
כולי מלאת התרגשות לקחתי מפית וכתבתי: "איזה כיף לחזור אתך לארץ" וחתמתי. 
בקשתי מהדיילת שתתן את המפית לזה שמטיס את המטוס. 
התבוננה בי, התבוננה במפית המקופלת, הניעה כתף, כזו מבטלת, לקחה והלכה. 
ממש לא הייתי בטוחה שהמפית תגיע ליעודה.  
אחרי כמה דקות היא שבה ואמרה "בואי איתי בבקשה". 
קמתי וצעדתי אחריה, ליבי הולם. 
בסוף המסדרון היא פתחה את דלת הקוקפיט. שם ישב ההוא, עם חיוך ויד מושטת ללחיצה אמיצה. 
הורה לי לשבת אחריו והתעניין אם אני טסה לבד. כשהבין ששיש מי שנותר מאחור, שלח לקרוא גם לו. 
את כל הטיסה לארץ בלינו בהסברים והדגמות. 
רואים את הכל פנורמי.
V.I.P פרטי ואישי.
עוד ימים אחרי, נשארתי גבוה, מעל על עננים. 
מסרבת לנחות.


זנב זיכרון

שבת שלום

יום שבת, 15 באוגוסט 2020

איש התחנה הנעלמה

לבית הקפה שלי, של בוקר שלישי, נכנס איש שהיה בוודאי אחראי תחנת רכבת שכוחה בערבות מערב כלשהו.

נראה שהיה אחראי שם על הכל: מכירת כרטיסים, הושבה, 

סידור האנשים בתורים מאורגנים ושריקה במשרוקית בכניסה וביציאה.

איש התחנה.  

עם כובע קסקט מעוך שחור שלקח אתו משם וכנראה לא הסיר מעולם. 

חולצתו התכלת מכופתרת עד קצה פומתו. 

כפתוריה כנראה כועסים על הלולאות הרוכסות אותן ומנסות בכוח להיפרע ולעזוב לאלתר. 

השליקס אוחזים חזק בחגורת המכנסיים שלא יברחו חלילה, לוחצים חזק על הכתפיים. 

תיק הגבייה מתארגן מידי פעם על כתף שמאל ויוצר גל בכתף ממול.

כאומר, זה שאני פה ולא שם לא יוצר ויתורים או הקלות. חובת נשיאה והשתתפות - על שתי הכתפיים - זהה. 

המשקפים נחים בהשלמה על קצה האף - נו, טוב, זה המקום הכי נוח עכשיו.

לקח את כוס הקפה הארוזה הציץ הצצה אחרונה בעיתון הפרוס על המדף בצד כשח: נו... שויין, יש פה עיתון,  לא נציץ בו? ייעלב. 
הציץ לשנייה והמשיך למשימה החשובה.
יצא את בית הקפה אל המשך יומו, בחיפוש מתמיד אחר אותה תחנת רכבת נעלמה אותה עזב, הותיר שם כנראה את הפנס שאתו נהג לאותת ומאז מנסה לשוב, למוצאה ולהתאחד אתה, מבלי לעוזבה שוב, לעולמי עולמיה.



שבוע טוב ומחויך

יום ראשון, 9 באוגוסט 2020

חם חם

  כמה חם ולח

והכל מסביב כבד כל כך.
זה הזמן להגיע לגינה הירוקה של חברתי רונה 
שמצליחה לברוא פינה עם מזגן מהטבע גם בימי סאונה אלו.
פינה שמשרה שלווה ושקט בזמן שמסביב לא נח לרגע.
כשישבנו והצטננו ונרגענו סיפרה לי רונה בקול שקט על המקום ההוא 
שמבין העצים הנישאים והעומדים זקוף עם הראש ניבט למעלה,
נפתח חלון אל השמיים שמאפשר לכל הכוכבים 
להתקבץ ביחד ולבוא להיות שם אתך. 
הכוכבים מתאספים בערב אחרי שהשמש הולכת, 
מכל קצוות השמים לחיבוק מיוחד שכולו בשבילך. 
זה קורה בעיקר בלילות נקיים מענן, בעיקר בלילות קיץ חמימים 
ובעיקר כשהשינה יוצאת לריקוד ולא מאפשרת לעפעפיים לצנוח. 
או אז הם מצופפים יחד להרגיע. 
אל אורם הרך של חיבוק הכוכבים מתווספת יד מלטפת כמו אומרת, 
זמן אהבת עולם עכשיו.
רונה רוקמת את המילים בשקט ומספרת. 
אני עוצמת עיניים בכדי לראות את רקמתה מתעוררת לפניי
לאט לאט אני שוקעת בתוך הערסל המתנדנד שבגינה 
ונרדמת בשלווה גדולה.

יום ראשון, 2 באוגוסט 2020

פעם פעם

פעם פעם, לפני המון המון שנים. כשהייתי ילדה מאוד צעירה.

עברנו מהעמק החם אל ראשו של ההר

עירי, היתה גם היא עולת ימים וקטנטנה.

חמישה רחובות קצרים, מרכזון עם מספר חנויות

כל חנות נשאה בגאון את שם בעליה

כולם מכירים את כולם.

כל אחד יודע למי האחר שייך, מהיכן הגיע והיכן גר.

מקום קטן עם רוח ונוף גדול

באותה תקופה, היו דיבורים של הגדולים, בשקט ומאחרי הקלעים, על הנזירות והמיסיונרים שרוצים וחוטפים ילדים, בכדי להעבירם על יהדותם.

אני הילדה, הכי סקרנית, בדיוק בזמנים האלו - כשהגדולים היו מלחששים - היו אזני צומחות לגדלים מפחידים

אפילו מתוך שינה, גם אם הייתי יחסית רחוקה,

כושר השמיעה שלי היה מגיע וקולט צלילים מוסתרים, ממעמקים.

ואלינו, אל העירה המתפתחת, היו מגיעות מידי יום ראשון, עולות מהעיר השכנה, הישנה, בעיקר בקיץ, בשעות אחה"צ, לסיבוב של התרעננותנזירות.

העיירה על ההר היתה קרירה, נעימה, חדשה,ירקרקה

כאילו הזמינה אותן לטיול קצר במחוזות דומים לאיזורי הולדתן.

הולכות היו הנזירות לאטן בקבוצות קטנות.

נושמות אוויר הרים. מטיילות.

לבושות לבן וכובעיהן הצחורים, מעומלנים, מחודדים

מאוד אחרים.

מאוד בולטים!

ואני הילדה, כשהייתי רואה אותן מרחוק, הייתי עושה עיקוף גדול גדול

אך מידי פעם, בעיקר כשהיו מגיחות ממול לפתע!

מיד הייתי מעוותת את פני, לאיזה פרצוף עקום ומעוות ככל שיכולתי ומוסיפה צליעה עמוקה ובוטחת.

השתדלתי מאוד להיות כמה שיותר לא יפה, כי הרי ילדים שנראים עקומים, מעוותים, לא יפים,

מי ירצה בהם? מי יתאמץ לחטוף אותם?

כך הייתי חולפת על פניהם במהירות, דואגת שיראו את פני המעוותות, אך לא יוצרת קשר עין חלילה.

לבי היה פועם בחוזקה עד שהתרחקנו: הם ממני ואני מהםאו אז, הייתי מציצה בגניבה, בודקת, אם אינן בעקבותיי ואם עברתי בשלום שוב את "נסיון החטיפה הברור!"

חלפו ימים, עירי גדלה והשתנתה, אני, גדלתי מעט גם והן, הנזירות, כבר אינן מגיעות.

אך בכל פעם שאני רואה נזירה, בארץ או בארצות נכר, בעיקר כזו שבולטת בלבושה, מסתנן לו חיוך קטן (לא מעוות והצליעה גם היא נכחדה), 

של  זיכרון " חוכמת ההצלה מניסיונות החטיפה".

 Cornette - Wikipedia


רשומה שנלקחה מהפרדסיה והועברה דירה

יום שישי, 31 ביולי 2020

200,000+ שמח עצוב

200,000 +  כניסות לבלוג (ההוא)

התחלתי אותו לפני כ 11 שנים. בפרדס גדול ותוסס. בהתחלה רק פתחתי וארגנתי מסביב ואז בהססנות ענקית התחלתי ממש. כלומר כתבתי. 

עוד לא לגמרי הבנתי איך זה פועל ומי מסתכל ואיך עונים לתגובה...עם הזמן בא הניסיון וההתחברות עד ש..

היום פרסמתי שם רשומה (כנראה אחרונה).

התחלתי לכתוב רשומה לבלוגדה 200,00 כשהיו חסרים עוד כמה מאות והייתי גאה מאוד.

כמובן שגם הרשומה הזו שהיתה בטיוטה נפגעה והלכה.

אין לי מושג מי ממשיך להיכנס ולמספר פה את הכניסות שהרי למעט 4,5 רשומות אחרונות אין שום כלום 

אני לא ממשיכה לכתוב תפוזית.

אז בכל זאת ואף על פי כן אערוך לעצמי חגיגה קטנה לכבוד 200,000 כניסות   מעל ל 500 רשומות מגוונות.

שהתחילו סביב עבודות יצירה והתפתחו בהדרגה לחיים שלמים של סיפורים, אנקדוטות , תובנות, צילומים, חוויות, טיפים קטנים והמלצות, התייחסויות חברתיות, התנסויות...

בקיצור שלל חוויות.

והיו כמובן גם מגיבים. לא בעשרות אבל לאורך השנים היו קבועים והיו מזדמנים

לקח לי זמן להכיר וללמוד את הפרדסיה וכשלמדתי וקצת התעריתי התחילו להעלם חברים,

מי כי מאס, מי כי עבר למחוזות אחרים, פה בסביבה או שם רחוק - בעליונים.

בשלבים האחרונים, נותרנו די בודדים.

בשלב מסוים החלטתי גם אני לנסות מעברים. וגם שם התמוססו הדברים.

עד שקם אחד ואמר (קנקן!): קדימה בואו נעשה לנו בית כבקשתנו. 

והוא מאלה שאומרים ועושים! איזה מזל!!!

כי במקביל פה

כמו שאתם יודעים, הגיע המפץ הגדול ובלע הכל.

ביום אחד נעלם כלא היה.

אחרי נדנודים וכעסים. שלחו לנו (אחד אחד ובאין רואה), סוג של גיבוי לאותן רשומות נעלמות 

(משהו שהצריך מבחינתי, עזרה טכנית משמעותית)

 וכמו שכבר כתבתי מזל שיש מי שעזר לי לשמור אותן אצלי באופן ראוי.

אז לא, לא אשחזר פה את הבלוג ואולי גם לא בשום מקום אחר.

יתכן שאבחר מידי פעם רשומה משם לבלוג החדש (כבר לא כל כך חדש).

ואתגאה ביני לביני כי 200,000+ כניסות היו לבלוג הזה  שיק , תפוז 

והגיעו עד לפה מכל רחבי העולם כולו (נו..טוב..כמעט).

בלוגדה שמחה עצובה לי

ואם הגעתם עד הלום ואתם רוצים להמשיך...בואו לפה

פה אמשיך.

CHIC

https://shik10.blogspot.com/




שבת טובה, ימים בריאים וחזרה לשגרה במהרה על כולם.

יום שבת, 25 ביולי 2020

גיליה מכאן ומשם



גיליה (כמעט שמה), הגיעה לארץ לפני יותר מעשור. מהגרת עבודה מאוזבקיסטן.
אשה מוסלמית די צעירה, גרושה, אמא לשני ילדים בגילאי ההתבגרות. הגיעה דרך משפחה אוזבקיסטנית יהודיה שהביאה אותה (עם עוד כמה שכמותה).
העסיקו במסעדה וקייטרינג,עובדים זרים משם.
במהלך הזמן התאקלמה מעט והפכה להיות מטפלת באשה מבוגרת. בשלב מסוים נגמרו חוזי העסקה שלה אולם השכר שהרוויחה פה החזיק משפחה רחבה שם.
וגם, כן וגם, למדה פה את סודות החופש והריחוק מהמשפחה והמסורת. 
פגשה תרבות אחרת, הזדמנויות של למידה והתפתחות אישית, וכך החלה לעבוד בניקיון בתים בתל אביב. כסף טוב ואפשרות לעבודה שאינה מתחת לרדאר. יחד עם עוד חברות במצבה שכרה דירה וחיה כשכמובן כל הזמן מרחפת מעל עננת משטרת ההגירה.
יום אחד פגשה באיש מפה, נפגשו פעם, פעמים, שלוש.
בדיוק אז כשהרגישה קצת יותר נטועה קפצה עליה משטרת ההגירה ומיד הוכנסה למעצר עד לסילוקה מהארץ.
גיליה היתה מאוד מפוחדת ומאוד מאוכזבת שלא תוכל להישאר. ילדיה כבר גדלו וכל אחד מהם למד לימודים גבוהים שהתאפשרו בזכות הכסף שהיתה שולחת להם בכל חודש. מה תעשה עכשיו? איך תכלכל אותם ואותה אם תהיה שם?
כשיאושה גבר עליה והימים לגירוש התקדמו, 
הופיע לפתע בבית המעצר האיש אותו פגשה פעם, פעמים שלוש ובפיו הצעה שאי אפשר לסרב לה:, בואי נתחתן. מכיוון שאת לא יהודייה לא נוכל לעשות זאת פה, נטוס לאי השכן. נכנס למשרד מתאים ונצא נשואים. כך את תוכלי להישאר ולי תהיה אשה שתמלא את צרכי. 
גיליה לא האמינה שאיש זר לכאורה מושיט לה יד כה נדיבה. 
ראתה באיש אביר על סוס ואולי אפילו עם אחד עם כרכרה. בלי היסוס אמרה, כן להצעה. השתחררה.
הם טסו לאי השכן, התחתנו בילו קצת וחזרו. לכל אחד מהם היה מה להרוויח מההסכם וכמובן גם מה להפסיד. האיום ריחף מעל ראשה כל הזמן, אם לא תהיה לו מספיק טובה הוא תמיד יכול לבקש לבטל הכל ואז היא תישאר חסרת כל ומועמדת לגירוש. כך לפחות למשך 5 שנים הקרובות.
החיים לא היו קלים לגיליה, לא בימיה שם במולדת שלה וגם לא כאן ובכל זאת, בכל פעם שהיתה טסה למולדתה לחופשת משפחה, חזרה לפה בשמחה.
שבועיים שם הספיקו לה.
בשנה האחרונה כבר זכתה בתעודת זהות כחולה אבל עוד לא בפספורט שיכניס ויוציא אותה מהארץ בלי עכבות. בעצם רגע לפני אזרחות שלמה.
בשנה הזו הספיקה לחתן את בתה הבכורה, ללוות את אביה שם למנוחות ולשמוע בצער על מות אחיה. רגע לפני שהקורונה נחתה פה טסה גיליה למשפחתה למרר על קברו של אחיה, שמת צעיר ובמפתיע.
טסה בכוונה לחזור אחרי שבוע שבועיים. הקורונה באה ושיתנה סדרי עולם. אין יוצא ואין בא. לא משם ולא מרחבי עולם. כבר חמישה חודשים שהיא איננה ואני תוהה, מה היא עושה? איך היא מתנהלת שם כשעל פי חוק היא נשואה עם איש מכאן. האם יש ביניהם איזה קשר?
האם היא תחזור? האם היא עובדת?
איך היא מסתדרת?
האם אדע אי פעם מה עלה בגורלה של זו שפגשתי בה וחצתה את דרכי.
סיפרה לי סיפורים עשירים והשרתה עלי בעוד רבים אחרים.
לצערי פרט למספר בווסט אפ שנשאר ללא מענה, אין לי שום אחיזה. 
והיא היתה כלא היתה.