לבית הקפה שלי, של בוקר שלישי, נכנס איש שהיה בוודאי אחראי תחנת רכבת שכוחה בערבות מערב כלשהו.
נראה שהיה אחראי שם על הכל: מכירת כרטיסים, הושבה,
סידור האנשים בתורים מאורגנים ושריקה במשרוקית בכניסה וביציאה.
איש התחנה.
עם כובע קסקט מעוך שחור שלקח אתו משם וכנראה לא הסיר מעולם.
חולצתו התכלת מכופתרת עד קצה פומתו.
כפתוריה כנראה כועסים על הלולאות הרוכסות אותן ומנסות בכוח להיפרע ולעזוב לאלתר.
השליקס אוחזים חזק בחגורת המכנסיים שלא יברחו חלילה, לוחצים חזק על הכתפיים.
תיק הגבייה מתארגן מידי פעם על כתף שמאל ויוצר גל בכתף ממול.
כאומר, זה שאני פה ולא שם לא יוצר ויתורים או הקלות. חובת נשיאה והשתתפות - על שתי הכתפיים - זהה.
המשקפים נחים בהשלמה על קצה האף - נו, טוב, זה המקום הכי נוח עכשיו.
לקח את כוס הקפה הארוזה הציץ הצצה אחרונה בעיתון הפרוס על המדף בצד כשח: נו... שויין, יש פה עיתון, לא נציץ בו? ייעלב.
הציץ לשנייה והמשיך למשימה החשובה.
יצא את בית הקפה אל המשך יומו, בחיפוש מתמיד אחר אותה תחנת רכבת נעלמה אותה עזב, הותיר שם כנראה את הפנס שאתו נהג לאותת ומאז מנסה לשוב, למוצאה ולהתאחד אתה, מבלי לעוזבה שוב, לעולמי עולמיה.
שבוע טוב ומחויך
