אתמול והיום

 אל העיירה שעל ההר הגעתי בילדותי הצעירה מהעמק החם.

העיירה שהתחילה בקטן קטן ולאט צמחה והפכה לעיר נחמדה, כלומר עיר, לא בסדר גודל של חיפה לדוגמה, אולי כשליש ממנה ובכל זאת זכתה במעמד הנכבד להיקרא עיר ואפילו עיר מחוז. החליפה שם והתנערה לשלב הנערות.

אך עוד לפני המעמד וכל השאר נבנו והוקמו לצד מבני ציבור ומרכזים כאלה ואחרים גם בתי כנסת. בתי כנסת שכונתיים לקהילות מגוונות, ובית כנסת אחד מרכזי, גדול ומפואר שראשו ככיפה הפוכה עומד גאה על ראש גבעה. לא רחוק מהמרכזי והמושקע התכנס לו בית כנסת קטן לקהילה מיוחדת ומצומצמת, הקהילה הרפורמית. כן, כבר בראשיתה היא הוכרזה כעיירה מאוד פלורליסטית ואף לא עליינו חילונית במהותה. 

אוטובוסים נסעו בשבת כן גם של "אגד" ולצידם היו הסעות פרטיות מאורגנות בקיץ לחופי ים ומעיינות שהרי על ההר אין מקווי מים להשתכשך ולהצטנן בהם בימי החום והמועד.

בית הכנסת הרפורמי שכן בדירה אחת בבניין דירות די מרכזי. כל שכניו היו דיירים רגילים, משפחות משפחות. בית הכנסת לא הפריע להן והן לא הפריעו לו. אולי אפילו חשו כבוד שבית הכנסת המיוחד שכן בקרבן. 

אנחנו הילדים, בחגים המרכזיים, העדפנו לבלות בין בית הכנסת המרכזי שכיפתו הפוכה ותמיד היה מלא מפה אל פה לבין בבית הכנסת הצנוע הזה שנוגנו שם על עוגב קטן מנגינות נעימות והושרו שירים. גם כאלה שאנחנו הילדים, מכירים. 

הרב של בית הכנסת שהיה גם החזן וגם הנגן היה איש עיוור. ארץ מוצאו היה מהונגריה אם זכרוני אינו מטעני. בתו היתה נוהגת ללוות אותו לבית הכנסת ולהושיבו ליד העוגב. בסוף התפילה והמפגש היתה אוחזת בזרועו האחת, בשנייה הוא היה אוחז במקלו וכך הם היו צועדים בחזרה לביתם. 

בכל שנות ילדותי ונעורי נהגו הם לעשות את הדרך ביחד אל בית הכנסת וממנו.

בבגרותי שמתי לב יום אחד שבית הכנסת שינה פניו והחליף שם. הפך להיות בית כנסת אורתודוקסי. התכבדו באיו וקראו לו על שמו של אלי כהן המרגל שלא חזר.

עבורו שנים גם ילדי בגרו ובלכתי באחד הימים באותה שכונה ותיקה גיליתי שלט גדול וחדש שפשט על מספר דירות בבניין והסתיר מאחוריו את השלט הצנוע על שמו של אלי כהן. עכשיו נכתב שם בגדול, זו ישיבה חרדית חשובה.

העיירה הפלורליסטית, המגוונת והמכילה שהפכה לעיר מחוז ושינתה שוב את שמה. ובראשה נעמד ברוב גאון ראש עיר אופורטוניסט כל יכול, מבושם מכוח בניחוח פוטין, הכחידה כל סימן ואפשרות לבית כנסת רפורמי בתוכה. 

 בפאתי העיר שהתרחבה הוקמה "עיר" קטנה שממשיכה לגדול. ולה מבני ציבור משלה, תחבורה ציבורית וכל השירותים הנדרשים שלא יתערבבו חלילה באנשים "רגילים" שאינם שייכים .

בימים אלו, בגאווה גדולה פרסם הכל יכול בראש חוצות ורשתות, את דבר המנצח:

"אצלנו לא יופיעו על במותנו אמנים שחתמו על "מכתב האומנים".!!!

 לעיר שעל ההר יש גם היום צנזור תרבות משלה.

כמה טוב (ועצוב) שאחר שנים רבות אספתי מטלטלי בזמן והותרתי אותה כמו טובים ורבים לפני, 

מאחורי.

 

שבוע טוב

באמצע חיים

 

חיים.

זה השם שבחרה לו אימו כשנולד. היא ברכה אותו בחיים טובים וארוכים. 

מיום לידתו טרחה ודאגה לכל מחסורו. נהגה לעשות עבורו מכל וכל. 

כלומר כל מה שיכלה ועוד הוסיפה טיפ טיפה.

בכל בוקר לפני לכתו לבית הספר היתה מניחה את התיק המצויד על גבו. מלטפת את כתפיו ושואלת בדאגה: לא כבד? אתה תסתדר?

חיים היה מסתכל על אימו באהבה ואומר, זה בסדר אמא, את לא צריכה לקחת אותי ואת התיק. אני גדול וחזק מספיק. אימו היתה מסתכלת עליו מתרחק בחשש מה ומיד כשהתרחק היתה נגשת למלאכה, לסדר את חדרו, לכבס לתלות, לנקות ולהכין לבנה ארוחה מזינה כשישוב. 

כששב, אחרי שסעד והיא ניקתה וסידרה, היתה יושבת לידו כשהכין את שיעוריו.

 כך יומיום גם כשגדל, כשסיים את חוק לימודיו, את חובותיו למדינה ואף כשהיה סטודנט להשכלה גבוהה.

כשפגש את זוגתו, זו שבחר בה והיא בחרה בו (וכמובן עברה את אישורה של אימו), לקחה היא את התפקיד במלאו. לימים אימו זקנה והלכה בדרך כל בשר לעולמה. מבחינתו של חיים כמעט דבר לא השתנה.

 אשתו היא זאת שטיפלה, ניקתה, סידרה. בישלה, גידלה וכן, גם עבדה מחוץ לביתה. 

כשחיים היה חוזר מעבודתו החשובה לביתו הכל הכל היה מוכן לקראתו. והוא יכול היה להתרווח מול העיתון או התוכנית שאהב. כך ערב ערב ואף בימי מועד וחג.

בשלב מסוים הילדים גדלו וכמו בכל בית ומשפחה פרחו והלכו.

נותרו רק היא והוא בעצם ליתר הדיוק והסדר הטוב נשארו הוא וגם היא.

 

יום אחד בבוקר של יום אביבי ונחמד, קמה האשה, היא אשתו ואמרה: זהו, קצתי. עכשיו תורי. 

אספה מה שאספה התלבשה למשעי לא שכחה את הסרט בשערה ויצאה מלאת עוז ועיזוז לדרכה. 

מצא עצמו חיים באמצע החיים הוא עם עצמו, לבדו. בלי מטפל או מטפלת לצידו.

 עברו יום עברו יומיים, עבר שבוע עברו שבועיים. והפלא ופלא, הבגדים בארון לא התקפלו, הכביסה לא התכבסה והכלים לא התרחצו. אפילו האוכל שהזמין לא קפץ והסתדר על השולחן.

הביט חיים בביתו ולא הכירו.

חשב, מה קרה? ומה עכשיו?

פנה לידידו עזריה שאחרי שהקשיב ובחן לעומקו של עניין הציע לחיים חברו משכבר, להיכנס ליוטיוב וגם לאמץ ולשאול את העוזר הכל יודע הוא מיסטר  Ai - מה עושים ואיך מתנהלים עכשיו בצוק העיתים?

 חיים הקשיב לידידו קשב רב, חשב וחשב. לבסוף לאחר בחינת ההצעה ומראה ביתו, עשה כעצת חברו עזריה והנה נגלה בפניו עולם חדש.

מסתבר שלכל הדברים שהיה רגיל בהם כמעשה יום יום הם להפתעתו לא נעשים מעצמם והוא חיים, צריך ללמוד מיומניות חיים חדשות ונסתרות ולהופכם לאורח חיים יומיומי בעצמו בביתו.

יום אחר יום למד חיים מלאכה חדשה ו

כן, הוא אפילו נהנה,

לעיתים.

ולפעמים התעייף והתקשה.

ככה זה כשמגלים שגרה חדשה באמצע חיים.

 

😉