כדאי לבחור לעצור

"עלינו להיות אסירי תודה כלפי האנשים שעושים אותנו מאושרים; הם הגננים המקסימים שמאפשרים לנשמה שלנו לפרוח" (מרסל פרוסט , אינטלקטואל וסופר יהודי-צרפתי)

שם  - חגגו הרגע את החג ההודיה.

חג שהפך להיות חג של כולם, שם. 

במקור נוצר בעקבות צורך להגיד תודה.  

מספרים שלראשונה נחגג החג על ידי המתיישבים החדשים בארצות הברית, בסעודה גדולה. סעודת ההודיה של המתיישבים הראשונים.

המתיישבים נתקלו בקשיי התאקלמות רבים, הם לא הצליחו לגדל חיטה ומצבם הכלכלי והבריאותי התדרדר מאוד. ואז, לאחר הצלחה ראשונית בגידול התבואה המקומית, שהביאה לסיומה של תקופה קשה של סבל וחרפת רעב לאחר שפיצחו את סודות החקלאות של האדמה החדשה והלא מוכרת, בעזרתם הנדיבה של הילידים המקומיים או בשפתנו - האינדיאנים - ערכו סעודת הודיה.

לסעודה ההיסטורית הוזמנו בני השבט המקומי, שבט הוואמפאנואג, הזדמנות לומר להם תודה על שלימדו אותם את סודות האדמה, החקלאות והדיג המקומיים,  בזכות הסיוע הזה הצליחו המתיישבים החדשים סוף סוף לגדל חיטה, תירס, דלעת, תפוחי אדמה ומצאו את שיחי החמוציות - מרכיבים אלה הם חלק מסעודת החג המסורתית עד היום.

יש לציין שהילידים, האינדיאנים, הם היחידים שלא חוגגים את החג הזה גם עתה, מסיבות ברורות.

היום ממשיכים בכל רחבי ארה"ב וקנדה לציין את החג באופן משפחתי ובשנים האחרונות החלו קבוצות, בעיקר של צעירים, להוסיף עוד חגיגה קטנה שנקראת  Friends Thanksgiving - חברים נפגשים כמה ימים לפני חג ההודיה הרשמי למפגש הודיה על דברים טובים שקרו להם במהלך השנה. הכל קליל יותר ופחות מסורתי כולל מרכיבי הארוחה.

  

אצלנו יש ימים של סליחה אך לא של תודה.

והרי לכל אחד מאתנו יש על מה להודות ובעיקר לעצור לרגע ולחשוב מה לא מובן מאליו בחיים שלנו.

אז כדאי לבחור לרגע לעצור ולחשוב....

מחשבה שמביאה אתה הרבה שמחה ואפילו גאווה.

כמו שאמר אלברט איינשטיין

"אני אסיר תודה לכל מי שאמר לי 'לא' – הם הסיבה שעשיתי זאת בעצמי." 

שבוע טוב

מלא בהזדמנויות.

בין רכבת לרכבת

1.

סתיו עכשיו. רוח מזרחית קרה, חודרנית ויבשה ליוותה ומלווה כאילו קיבלה תפקיד ובאדיקות אינה מרפה.

אשה, עלתה לרכבת במחצית הדרך לקרון נפוח ועמוס.

עמדה דקה כשבחורה צעירה קמה ופינתה.

התיישבה מולי. כולה עטופה. מכף רגל וגם ראש.

שיכבה ועוד שכבה. גם להגן מהרוח ההיא שבאה ממדבריות מזרח וגם להדגיש את המשפט, כבוד בת מלך ( ובת מלכה?) פנימה.

אשה בגיל העמידה. שיערה אסוף בשתי שכבות שלא יתגלה חלילה או לא ייקח לעצמו חירות ויחשוף תלתל לעין זר.

לא מוותרת להדגיש את קווי יופייה אף שהזמן כרסם בהם בהנאה מרובה. פותחת את המכשיר הקטן, זה, החכם מכל אדם ושפתיה ממלמלות. זמן רכבת הוא זמן טוב לאמירת תפילות וברכות.

חושבת על שיחה אתה מלווה בהמון משפטי ציטוט ודברי רבנים חיים ותוהה מתי ואיך עשתה את התהליך ואיזו תשובה קיבלה.

2.

בוקר, ניצני התעוררות עולים בסביבה.
הרבה עוד שָקט לפני ההמולה.
רכבת מלאה מתעוררים בהדרגה.
העיניים שלי והכבדות בראש אומרים, היית צריכה עוד להמשיך עם הראש על הכרית מכוסה בשמיכה החמימה. עוד לא מילאת מצברים אלא רק למחצה.
ואני בכוח שלפתי את עצמי מהמטען ויצאתי מהמיטה עם ענן ששוכן שם בין החומר האפל לאפור וללבן.
הרכבת נעצרה, לפני כניסה לתחנה. נחה קצת משקשוק הגלגלים כמו אומרת גם אני צריכה זמן איטי עכשיו.

רוב השותפים שלי לקרון במצב שקיעה פנימה היו רוצים להיות ברגע זה שבלול או צב. לוקחים איתם מיטה ובית על הגב מתכנסים פנימה וסוגרים ת'דלת לעוד קצת.
רק מנגינות ורעשים מהמכשירים האלה הקטנים מזכירים שבקלות אפשר לפרוץ לי את בועת קורי העכביש שהצלחתי לטוות לעצמי בדקות מאז שעליתי והתיישבתי. העננה בראש עוד לא נספגת או נעלמת. היא מטלטלת בתנועות עדינות וקצביות יחד עם הזחל הארוך שנקרא רכבת.

צ'יק צ'אק צ'יק

3.

רכבת מנומנמת מסורנטו לנאפולי

תיירים עם מזוודות ועם מכשירים קטנים ביד, אוספי זיכרונות

נוסעים איטלקים עולים ויורדים בתחנות קטנות.

רכבת רעשנית מאוד שגלגליה חורקים ומדברים בקולי קולות.

חלונות גדולים. בחלקם העליון פתוחים.

כשהרכבת מתנועעת מצד לצד הרוח משיבה נפש אך כשהיא עוצרת הכל נעצר יחד אתה.

מידי פעם היא נבלעת בלוע של מנהרות חשוכות המזמנות לה אפשרות להאיץ

ויש הרגשה שככה, תוך כדי התאוצה, נשלח עוד רגע קדימה בטיל מכוון אל החלל.

אני לא נוהגת לנמנם בנסיעות, לא במכוניות ולא ברכבות אבל הטלטולים של הרכבת הזו ייחודיים.

אילולי הרעש ומושבי הפלסטיק הנוקשים הייתי בטוח נרדמת.

כמו האיטלקייה שישבה לצידי וכנראה שהנסיעה זו היא שיגרת יומה. היא מנצלת את הזמן לשינה טובה. בין עבודות – זו שמחוץ לבית וזו שבתוכו.

מולי יושבת סופיה לורן הצעירה. עלתה לרכבת בשמלה שהדגישה תנועות וחמוקיים. בתחילה כשהתיישבה נשאה מבטים מפלרטטים עם סביבתה כאומרת, רואים שאני דומה...? הניפה תלתליה לצד זה ומיד אחר כך גם לצד השני, שפתיה האדומות מחייכות.

אחרי עוד דקות, הטלטלות עוררו את המציאות ומבטה התעייף, נרגע, קצת נרדם.

ואני, נלחמת עם עפעפי שלא ירדו ויכבו את המסך.

בסוף הרמתי ידיים נכנעתי ונתתי להם ליפול. הקשבתי לקולות וחשבתי שאם עיוור עולה על הרכבת הזו ללא ליווי בפעם הראשונה, הוא בטח מבוהל בטירוף מעוצמת הרעשים של הרכבת ושיחות האיטלקים.

אני מניחה ל"עיוורים שאולי יעלו" מפקירה את עצמי לקולות, לשמש של אוקטובר שבאה דרך החלונות ולרוח הנעימה.

רכבת חורקת, עייפה, רכבת של יום יום, נוסעת חוזרת נוסעת, מסורונטו לנאפולי ובחזרה.

ואני נוסעת זמנית, חד פעמית, נוסעת אתה.

יפעה

בארץ רחוקה רחוקה, בבית גדול על גבעה ירוקה חיה ילדה בשם יפעה
בבית הזה גרו אנשים רבים שהיו באים והולכים הולכים ובאים.
יפעה חשה שם מאוד בודדה.
יפעה אהבה לטייל בסביבה הקרובה לביתה.  היא אהבה לדבר עם הציפורים להריח את הפרחים. לטפס על העצים ולחלום.                                       

מאוד אהבה לדמיין ולחלום.
על גבעה, מול הבית הגדול והיפה שלה, על גבעה נישאה, עמד בית נוסף, שנראה כמעט כמו ארמון. עם צריח גבוה וחומה.

חציו של הבית היה בנוי לתפארה וחציו מפורק וממוטט ונראה כחורבה עזובה. הבית הגדול של הגבעה הנשאה היה מושך עין כל ונראה כמסתיר סוד או שנים.
יפעה היתה סקרנית מאוד,רצתה לדעת מי גר בבית הזה ומדוע הוא נראה מוזר כל כך?
כולם סביבה היו עסוקים ולא פנויים לשאלות של ילדה. בכל פעם שניסתה לשאול, פתרו אותה בתשובה לא ברורה.
כשיצאה לטייל בסביבה הקרובה הביטה בבית המוזר הזה, בהתה ותהתה.
ליפעה לא היו  חברים פרט לחברה אחת, עלמא. מידי פעם היו עלמא ויפעה נפגשות. מטיילות, קצת משוחחות, מדמיינות.
פעם אחת בבוקרו של יום אביב בהיר כשכל הפרחים וכל הציפורים חגגו, באה עלמא לבקר את יפעה ושתיהן יצאו ליהנות מהטבע הנפלא.              

בעודן מטיילות נעצרה יפעה, הביטה בבית הרחוק שעל הגבעה הנשאה ושאלה את עלמא:

מה דעתך? מי גר בבית  הגדול והמשונה הזה?
הסתכלה עלמא על יפעה בפליאה.
מה את לא יודעת? !                                                                                                                          זה בית מיוחד של חיות, לא חיות סתם רק הגדולות והמיוחדות מאוד. הארמון של החיות הכי מיוחדות
הן נבחרו לשם בקפידה: יש שם כמה גירפות ארוכות צוואר במיוחד, מספר פילים עם חדק ארוך מאוד מאוד,  קרנפים אחדים עם הקרן הכי גדולה על האף וכמובן  שנים או שלושה דינוזאורים עם זנב קשקשים ענקי, כשהדינוזאורים נכנסו לארמון הם שברו בכניסה חלקים, לכן יש לארמון את החלק ההרוס שאת רואה.
וכל בעלי החיים המיוחדים האלה חיים שם יחד בשלווה ובנחת.
יפעה הקשיבה והוקסמה.
סוף סוף היא יודעת דבר או שנים על הבית המיוחד הזה.
מתי נלך לבקר? שאלה
לא ולא, ענתה עלמא, אסור באופן מוחלט לבקר שם, אחרת עלול לקרות אסון.
הן עמדו עוד קצת שקטות ומתבוננות.
יפעה ועלמא המשיכו לטייל באותו יום ולפני שירד הערב נפרדו השתיים בחיבוק, לבנתיים.
עברו ימים ובכל פעם כשהיתה יוצאת יפעה לטייל בגינה היה הבית ההוא ממול על הגבעה הנשאה מצית את סקרנותה ומדליק את דמיונה.  עומדת ומדמיינת את חיות המיוחדות, כל אחת ואחת. חושבת איך הן חיות שם בארמון ומסתדרות טוב כולן ביחד

היא היתה עושה לפעמים לעבר הבית מעט צעדים אך מיד חוזרת לאחור. הרבה ולפעמים עשתה לעברו הרבה צעדים ונסוגה לאחור מעט.
עד שיום אחד, כן יום אחד, גברה סקרנותה והיא התקרבה והתקרבה לאט, בחשש, הסתתרה בין השיחים, התכופפה. היו חלקים שממש התקדמה בזחילה. עד שהגיעה כמעט, או אז נעצרה, היססה עוד, הקשיבה להלמות ליבה, אזרה כוח ואומץ, המשיכה עד שמצאה סדק קטן בחומה המקיפה שדרכו תוכל להציץ פנימה.
התקרבה, התקרבה, עצמה עין אחת ואת השנייה הצמידה לסדק שבחומה, הציצה.
ולפתע,
זיקוקים, אורות, נהמות, ברקים, רעמים, צהלות, הלומות ורקיעות!
ופוף ופאף
באחת
כל הארמון כולו
הכל נעלם
נמחה
כלא היה.
יפעה  נשארה  לבדה  על  הגבעה  הנשאה  הריקה.

תודה ליפעת, שמסרה בידי שרטוט קטן כהשראה.

שבוע טוב