יום חמישי, 17 בדצמבר 2015
יום שני, 7 בדצמבר 2015
ראיתי
ראיתי עיר עוטפת אור
וראיתי יער עטוף קסם
וראיתי אדמה
עוטפת זרעיה
וראיתי איש
עוטף
באהבה.
וראיתי את
האישה
העטופה,
ראיתי.
I saw a city wrapped around light
I saw magic wrapping a forest
I saw land
Wraps seeds
And I saw a man
Wrapping
with Love.
and I saw
the Woman
Wrapped,
I saw it
לטובת חברים שאינם דוברי עברית אני מנסה לתרגם...אם יש לכן הצעות לתיקון - אשמח.
I saw a city wrapped around light
I saw magic wrapping a forest
I saw land
Wraps seeds
And I saw a man
Wrapping
with Love.
and I saw
the Woman
Wrapped,
I saw it
לטובת חברים שאינם דוברי עברית אני מנסה לתרגם...אם יש לכן הצעות לתיקון - אשמח.
יום שישי, 4 בדצמבר 2015
נרות לרגליי

כשאני הולכת בדרכי
יש נרות לרגליי.
כשאני רוקדת,
אני אוספת
אנשים
שיהיו נרותיי.
ואתה אהובי,
מאיר
כל יום
את
ליבי.
מצית
אותי.
When I go on my way
There are candles at my feet.
When I dance,
I gathers
people
That will be candles for me,
And you my love,
Lights
Every day
my heart
There are candles at my feet.
When I dance,
I gathers
people
That will be candles for me,
And you my love,
Lights
Every day
my heart
Lights a fire in me
יום שישי, 27 בנובמבר 2015
יום שבת, 14 בנובמבר 2015
הוא
הוא הומה
כמו אסופת יונים
הנפגשות לעת ערב,
הוא מתמלא עד
גדותיו
ואפילו נשפך,
מעט,
הוא מדלג בחדוות
ילדודים.
הוא פורץ את הצלעות,
דוחף את שומריו,
הוא מתגעגע כל כך
לתחושה, לפעימה,
לרטט.
להיות חופשי
למעלליו
לא נעול,
לא נח
לא עומד
על משמר
בפתח השער,
מבקש לבדוק
תיק, תיקים, תיקיות.
הוא נכון להחליף
קצב.
להכתיב קצב
לתופף מחדש.
הלב שלי.
יום שבת, 7 בנובמבר 2015
יום שני, 26 באוקטובר 2015
יום ראשון, 25 באוקטובר 2015
והלב הזה
הלב הזה שגילה פעימה,
בוכה.
לא מפסיק.
הוא רוקע, רוקד
הוא שר
והוא מנסה לפרוץ מכלאו.
הוא מסרב
להישמע לכללים.
הוא מדבר אלי,
מתחנן
ואני
מנסה להשקיטו
להרגיעו
לנחמו
לעודדו.
ללטף ברכות.
לא.
הוא עומד על שלו.
כילד
שגילה את עוצמתו.
את כוח המרד.
הוא שוכב
מניף בידיים,
מניף בידיים,
רוקע רגלים.
בועט.
והחזה שלי כואב.
כואב.
פצוע מהקרב.
מבקש הפוגה.
מבקש להכריז
הפסקה,
מעט מנוחה
מעט מנוחה
ללוחמת.
להחזיר פעימה ליושנה.
להחזיר פעימה ליושנה.
וזה הלב,
צועק:
הקשיבי!
בבקשה!!
הקשיבי!!!
לפני שאעמוד נוח
לפני שאזדקף לדום.
עצרי,
עצרי,
הקשיבי.
לי.
יום שישי, 23 באוקטובר 2015
היער ההוא
חלקת יער מבורכת זו קוסמת בי, נכנסת לי דרך העור שכנראה הפך מחורר כמסננת. הכל חודר בי פנימה .
פנימה, לתוך החזה והלב. לתוך העצמות והחוטים הקשורים. המשבים האלה מפריחים אושר ושמחה גדולים, כאלה המחדשים ומעירים בנקישה רכה את כל שסבל או גם אולי נרדם, ועכשיו חרש מתעורר יחד עם עצבות, זו השומעת את קצב הזמן.
בפְּנים שלי, כמו ביער, הכל רוחש, הומה בשקט. כרוח שהולכת כאן או רודפת בלחש, מנענעת את העלים ואותי, מערסלת, נכנסת בי ויוצאת כבשלה, כמו היתה אני ואני לומדת את פעימתה ושותה את יינה.
והיא משכרת את חושי וטובלת בהם עד קצות. והוא, שותפה של הרוח, משקה בחיוך רך, מפלס בעדינות דרך.
דרך תאים ונימים שנמנמו להם מבלי פּרָע, מנער מקומות שנחסמו אי שם בשביליי החיים, נעצרו בצמתים וחיכו לאור הרך הזה שיגע בם.
שוב נושמת עמוק וחשה איך מתערבבים להם אלה באלה - שמחת השלווה הגדולה והעצב שכבר מכיר ריח הפרידה.
מידי בוקר, רוקדת לענג את ההרים כמו שהם מתאמצים להתחדש במראם, להצטחצח ולענג אותי. ריקוד של חופש.
ריקוד שאין בו סדר והוא יוצא מתוך - החוצה.
ריקוד עצום עיניים, מלא אושר.
ענן קטן מצעף בליטוף את ההר המביט וממשיך ללטף פנימה, אותי. היער כמו אח העצים, מלחש ומערבל את חושיי.
אני נושקת לעלה מרהיב בצבעי סתיו לוהטים, שוכבת עם העלים שצנחו אל האדמה, מביטה איתם על הענפים שהותרנו מאחור.
יודעת שאלפי ציירים אימפרסיוניסטים עמלו, ציירו וצבעו את כל עצים פה, כשהם משתמשים בכל פלטת הגוונים, במיוחד עבורי. ידעו את הגעתי.
יודעת שאלפי ציירים אימפרסיוניסטים עמלו, ציירו וצבעו את כל עצים פה, כשהם משתמשים בכל פלטת הגוונים, במיוחד עבורי. ידעו את הגעתי.
השמש עולה במעלה ההר בעצלות, מזיזה בעדינות את הענן ההוא, המצועף.
פורמת כפתור אחר כפתור בחולצת נשמתי החשופה. מאירה כבויים.
אני, פרועת חולצת הנפש, סורקת את עלי השרכים משפילי המבט, מושיטה את שפתיי לאסוף דמעות גשם של ליל. טיפה אחר טיפה, צלולה אחר צלולה, כל אחת יחידה.
מרווה צימאון עמוק והגעגוע שורק בתוכי בעודי כאן בחלקתו של זה המביא אל יערו שקט של אמת ושומר את הטבע טבעי, פותח זרועות. מזוכך, נקי. מבעיר בי אהבה לדבר. כזו שבראשיתה יודעת את קיצה.
והדמעות עולות כמו בשיר
על עוד מטוס
שממריא ועוד חלום שבוכה.
הדמעות צונחות כמו הגשם מהליל ומתחברות אל הנחל שאוסף את כל הדמעות של השמחה והשחרור, של הענן ושל האדם. מרווה עוד ועוד את האדמה הרכה, זאת שלָשְתי, שחיבקתי ופוררתי בידיי.
שנודעת בי כשם שאני בה.
אשוב לה.
יום חמישי, 22 באוקטובר 2015
השקיפות הזו
מדהים עד כמה חזרתי
ערומה.
כמו אותו עלה שלכת
שנשמט על הקרקע והוא
מביא אתו
את כל המסע
את כל הסיפור.
כל אחת יכולה להביט ולראות.
כיצד הרטיט ליבי.
כיצד הוא כואב
כיצד הוא פועה בבכי.
ואני לא מכירה אותו
את הלב הזה
מנער אבק דרכים
בועט
אומר את דברו.
אני לא מזהה את המנגינה הזו
היא נשכחת
היא נכבשה תחת ערמות רבות
של דפים
של תווים נמחקים
ועתה מתנערת
מכאיבה וכואבת
והן,
רואות.
חזרתי ערומה,
מחוררת.
ניתן להציץ בי
פנימה.
פנימה.
יום רביעי, 23 בספטמבר 2015
שקיות
שי חיבה ראה אותה יום אחד הולכת בסמטאות האבן הזהובות בין שעות הערביים. זמן יופייה המלא של ירושלים. הולכת היתה וסל ריק מטלטל על כתפה לפי קצב הליכתה.
צועדת אל כיוון המקום ההוא שיש בו ריחות וטעמים מתערבבים מעורבבים.
צעידתה שקטה ובוטחת. גבה הזקוף ושיערה הרוקד עם צעדיה שבו מבטו ולא יכול היה להרפות ממנה.
צעד אחריה כשבוי הקשור בכבלים.
צפה בה עוברת בין הרוכלים. ידיה מיומנות באיסוף לתוך שקיות. לא שמע את קולה אך אסיר היה של תנועותיה.
בדק ליד מי נעצרת להחליף מילים.
עם מי מחליפה חיוך או ניד ראש כך שיוכל לדעת איך יוכל להמשיך ולפגוש אותה.
בליבו שכן כבר ליבה.
הסתכל ובדק דרכה אל הבית.
בחן מסביב מכרים משותפים.
רשם במוחו ושירטט את תוכנית היותם לזוג.
יום אחר יום עסק במלאכת השידוך. מי יכול להואיל ומי יכול לעשות מיצווה להכיר כלה לחתנה?....
עד שנמצאה המכרה והיא הואילה למסור את שמו ולהעלתו בפניה של האחת.
ומאותו רגע פתח שי חיבה, בחיזור עדין.
מידי יום היה מניח על סף פתח ביתה שתי שקיות.
באחת מאפה שמרים ריחני ובשנייה...פרח, אחד, משתנה.
אט אט התרגלה, נהגה להסתתר מאחרי הווילון בחדרה וללמוד אותו.
בכל יום באותה שעה כשהאור החדש זה מכבר הפציע, היה מגיע אל קצה הרחוב. התבוננה בו, לומדת את הקצב, את הזמן, את התנועה. איך מסיט את שיערו השחור שהיה צונח על מצחו בעת שהתכופף להניח בעדינות את השקיות על הסף. איך היה מרים מבט אל חלונה, לשנייה ואז סב על עקביו וחוזר כלעומת שבא. והרחוב שוב נרדם עד ליום המחרת.
גם השכנים למדו אותו, אותה, אותם. שהרי מנהג זוגות וראשית רקמת האהבה אף פעם אינם עניין של מה בכך. יש בהם להוסיף תכים קטנים של זיכרון האושר גם לכל הסביבה.
כשהיה נעלם מהרחוב היתה מחכה עוד דקות. יורדת לאט במדרגות מחדרה אל שער הכניסה. מושיטה יד, ממהרת אוספת את שתי השקיות. חשה בחומה של אחת ופותחת ראשונה את השנייה. זו עם הפרח. עוצמת עיניים, מגישה את השקית החומה אל אפה שואפת את כל הניחוח שנאסף בה ומנחשת איזה פרח בחר לה ליום זה. פוקחת העיניים בעצלות כאומרת: שום דבר לא יברח.... נותנת לעצמה עוד כמה רגעים של תהיה ואז פוקחת ובודקת האם צדקה. מחליפה מים באגרטל, מקצצת את גבעולו שיתאים, מוסיפה את פרח היום הטרי אל אלה הקודמים, המחכים, בוחנת אותם היטב , מוציאה מתוך הזר את הפרח העייף. מניחה את האגרטל במרכז השולחן.
אגרטל עם זר של אהבה.
או אז הכינה לעצמה את הקפה של הבוקר והיתה מתפנה גם אל השקית השנייה.
נושמת נשימה ארוכה של ציפייה לבוקר חדש.
עד שאזר עוז והוסיף שקית שלישית עם הצעה לטיול של פריחות.
שי חיבה המשיך בחיזורו אחרי אהובתו בעדינות ובהתמדה עד שזכה ובנה לה בית נישא ובכל אבן ופיסת ברזל השקיע את רחשי ליבו בכדי שזו תדע תמיד- כמה אוהב הוא אותה.
צועדת אל כיוון המקום ההוא שיש בו ריחות וטעמים מתערבבים מעורבבים.
צעידתה שקטה ובוטחת. גבה הזקוף ושיערה הרוקד עם צעדיה שבו מבטו ולא יכול היה להרפות ממנה.
צעד אחריה כשבוי הקשור בכבלים.
צפה בה עוברת בין הרוכלים. ידיה מיומנות באיסוף לתוך שקיות. לא שמע את קולה אך אסיר היה של תנועותיה.
בדק ליד מי נעצרת להחליף מילים.
עם מי מחליפה חיוך או ניד ראש כך שיוכל לדעת איך יוכל להמשיך ולפגוש אותה.
בליבו שכן כבר ליבה.
הסתכל ובדק דרכה אל הבית.
בחן מסביב מכרים משותפים.
רשם במוחו ושירטט את תוכנית היותם לזוג.
יום אחר יום עסק במלאכת השידוך. מי יכול להואיל ומי יכול לעשות מיצווה להכיר כלה לחתנה?....
עד שנמצאה המכרה והיא הואילה למסור את שמו ולהעלתו בפניה של האחת.
ומאותו רגע פתח שי חיבה, בחיזור עדין.
מידי יום היה מניח על סף פתח ביתה שתי שקיות.
באחת מאפה שמרים ריחני ובשנייה...פרח, אחד, משתנה.
אט אט התרגלה, נהגה להסתתר מאחרי הווילון בחדרה וללמוד אותו.
בכל יום באותה שעה כשהאור החדש זה מכבר הפציע, היה מגיע אל קצה הרחוב. התבוננה בו, לומדת את הקצב, את הזמן, את התנועה. איך מסיט את שיערו השחור שהיה צונח על מצחו בעת שהתכופף להניח בעדינות את השקיות על הסף. איך היה מרים מבט אל חלונה, לשנייה ואז סב על עקביו וחוזר כלעומת שבא. והרחוב שוב נרדם עד ליום המחרת.
גם השכנים למדו אותו, אותה, אותם. שהרי מנהג זוגות וראשית רקמת האהבה אף פעם אינם עניין של מה בכך. יש בהם להוסיף תכים קטנים של זיכרון האושר גם לכל הסביבה.
כשהיה נעלם מהרחוב היתה מחכה עוד דקות. יורדת לאט במדרגות מחדרה אל שער הכניסה. מושיטה יד, ממהרת אוספת את שתי השקיות. חשה בחומה של אחת ופותחת ראשונה את השנייה. זו עם הפרח. עוצמת עיניים, מגישה את השקית החומה אל אפה שואפת את כל הניחוח שנאסף בה ומנחשת איזה פרח בחר לה ליום זה. פוקחת העיניים בעצלות כאומרת: שום דבר לא יברח.... נותנת לעצמה עוד כמה רגעים של תהיה ואז פוקחת ובודקת האם צדקה. מחליפה מים באגרטל, מקצצת את גבעולו שיתאים, מוסיפה את פרח היום הטרי אל אלה הקודמים, המחכים, בוחנת אותם היטב , מוציאה מתוך הזר את הפרח העייף. מניחה את האגרטל במרכז השולחן.
אגרטל עם זר של אהבה.
או אז הכינה לעצמה את הקפה של הבוקר והיתה מתפנה גם אל השקית השנייה.
נושמת נשימה ארוכה של ציפייה לבוקר חדש.
עד שאזר עוז והוסיף שקית שלישית עם הצעה לטיול של פריחות.
שי חיבה המשיך בחיזורו אחרי אהובתו בעדינות ובהתמדה עד שזכה ובנה לה בית נישא ובכל אבן ופיסת ברזל השקיע את רחשי ליבו בכדי שזו תדע תמיד- כמה אוהב הוא אותה.
ולבית בנה שער גדול ובו מקום מיוחד שיוכל להמשיך ולהניח בו לאהובתו בכל בוקר יחד עם הקרניים הראשונות, שקיות .
הירשם ל-
רשומות (Atom)