ואני רק ביקשתי

 

 

 ואני רק ביקשתי

 שלא נוותר

שלא נרצה אחר

שנצליח

על הזמן

על האין

 על הגעגוע

 להתגבר

ואני רק ביקשתי

 שאוכל

היות פה

עד אהיה

שם.

ואמצא טעם

בכאן

 בכל פעם

 מעט.

ואני רק ביקשתי

אותך

גם.



ראיתי

 

 

 

 

ראיתי עיר עוטפת אור

וראיתי יער עטוף קסם

 

וראיתי אדמה

 

עוטפת זרעיה
 

 וראיתי איש

עוטף

באהבה.

 

וראיתי את

 

האישה

 

העטופה,

 

ראיתי.


I saw a city wrapped around light

I saw magic wrapping a forest

I saw land

Wraps seeds

  And I saw a man

Wrapping

 with Love.

 and I  saw

the Woman

Wrapped,

I saw it


לטובת חברים שאינם דוברי עברית אני מנסה לתרגם...אם יש לכן הצעות לתיקון - אשמח.

נרות לרגליי

 

http://everything1derful.tumblr.com/image/43875647543

 

כשאני הולכת בדרכי

יש נרות לרגליי.

כשאני רוקדת,

אני אוספת

אנשים

שיהיו נרותיי.

ואתה אהובי,

מאיר

כל יום

את

ליבי.

מצית

אותי.

 

When I go on my way

There are candles at my feet.

When I dance,

I gathers

people

That will be candles for me,

And you my love,

Lights

Every day

my heart

 

Lights a fire in me

 

 

 

 

נסיון שלי לתרגם אותי לאנגלית, אם יש לכם הארות לתיקון התרגם - אשמח.

אשה, כוס יין וספר

אשה, כוס יין וספר

ציירה:Sally Rosenbaum

 

אשה, כוס יין וספר.

זמן טוב.

שלה,

של הספר

ושל היין האדום

בכוס.

זמן ענוג

של מילים נעטפות

ונמזגות.

של יין נמסך

בגוף

ויוצר את הסיפור

של ליל אמש

ובורא אותו איתה

מחדש.

אישה, כוס יין

וגבר.



הוא

הוא הומה

כמו אסופת יונים

הנפגשות לעת ערב,

הוא מתמלא עד גדותיו

ואפילו נשפך,

מעט,

הוא מדלג בחדוות

ילדודים.

הוא פורץ את הצלעות,

דוחף את שומריו,

 

הוא מתגעגע כל כך

לתחושה, לפעימה, לרטט.

להיות חופשי למעלליו

לא נעול,

לא נח

לא עומד

על משמר

בפתח השער,

מבקש לבדוק

תיק, תיקים, תיקיות.

הוא נכון להחליף קצב.

להכתיב קצב

לתופף מחדש.

הלב שלי.

ועכשיו

 

ועכשיו,

שלא יידום

שלא יתאבק,
 -
שוב.

שיבעט,

בעדינות.

שידרוש,

התחדשות.

שלא ייתן לשקוע

בין עלי הכרוב.

יעמוד על משמר

העוררות.

לא יעצור לנוֹח

ולא לדום.

שיכדרר

וישַחק

ויְצַחֵק

וירַטֵט.

 

עכשיו.

 



תשובה

 

ואין מוצא



ואין תשובה

ויש מחיר.

 

והכאב ימשיך

עד שיתעמם

עד שיתאבק

עד שיעלם.

עד שיידום.

עוד יום

ועוד יום

ויום.

והלב הזה

הלב הזה שגילה פעימה,

בוכה.

לא מפסיק.

הוא רוקע, רוקד

הוא שר

והוא מנסה לפרוץ מכלאו.

הוא מסרב

להישמע לכללים.

הוא מדבר אלי,

מתחנן

ואני

מנסה להשקיטו

להרגיעו

לנחמו

לעודדו.

ללטף ברכות.

לא.

הוא עומד על שלו.

כילד

שגילה את עוצמתו.

את כוח המרד.

הוא שוכב
מניף בידיים,

רוקע רגלים.

בועט.

והחזה שלי כואב.

כואב.

פצוע מהקרב.

מבקש הפוגה.

מבקש להכריז

הפסקה,
מעט מנוחה

ללוחמת.
להחזיר פעימה ליושנה.

וזה הלב,

צועק:

הקשיבי!

בבקשה!!

הקשיבי!!!

 

לפני שאעמוד נוח

לפני שאזדקף לדום.
עצרי,

הקשיבי.

לי.

 

 

היער ההוא

 

 

חלקת יער מבורכת זו קוסמת בי, נכנסת לי דרך העור שכנראה הפך מחורר כמסננת. הכל  חודר בי פנימה .

פנימה, לתוך החזה והלב. לתוך העצמות והחוטים הקשורים. המשבים האלה מפריחים אושר ושמחה גדולים, כאלה המחדשים ומעירים בנקישה רכה את כל שסבל או גם אולי נרדם, ועכשיו חרש מתעורר יחד עם עצבות, זו השומעת את קצב הזמן.

בפְּנים שלי, כמו ביער, הכל רוחש, הומה בשקט. כרוח שהולכת כאן או רודפת בלחש, מנענעת את העלים ואותי, מערסלת, נכנסת בי ויוצאת כבשלה, כמו היתה אני ואני לומדת את פעימתה ושותה את יינה.

והיא משכרת את חושי וטובלת בהם עד קצות. והוא, שותפה של הרוח, משקה בחיוך רך, מפלס בעדינות דרך.

דרך תאים ונימים שנמנמו להם מבלי פּרָע, מנער מקומות שנחסמו אי שם בשביליי החיים, נעצרו בצמתים וחיכו לאור הרך הזה שיגע בם.

שוב נושמת עמוק וחשה איך מתערבבים להם אלה באלה - שמחת השלווה הגדולה והעצב שכבר מכיר ריח הפרידה.

מידי בוקר, רוקדת לענג את ההרים כמו שהם מתאמצים להתחדש במראם, להצטחצח ולענג אותי. ריקוד של חופש.

ריקוד שאין בו סדר והוא יוצא מתוך  - החוצה.

ריקוד עצום עיניים, מלא אושר.

ענן קטן מצעף בליטוף את ההר המביט וממשיך ללטף פנימה, אותי.  היער כמו אח העצים, מלחש ומערבל את חושיי.

אני נושקת לעלה מרהיב בצבעי סתיו לוהטים, שוכבת עם העלים שצנחו אל האדמה, מביטה איתם על הענפים שהותרנו מאחור.
 יודעת שאלפי ציירים אימפרסיוניסטים עמלו, ציירו וצבעו את כל עצים פה, כשהם משתמשים בכל פלטת הגוונים, במיוחד עבורי. ידעו את הגעתי.

השמש עולה במעלה ההר בעצלות, מזיזה בעדינות את הענן ההוא, המצועף.

פורמת כפתור אחר כפתור בחולצת נשמתי החשופה. מאירה כבויים.

אני, פרועת חולצת הנפש, סורקת את עלי השרכים משפילי המבט, מושיטה את שפתיי לאסוף דמעות גשם של ליל. טיפה אחר טיפה, צלולה אחר צלולה, כל אחת יחידה.

מרווה צימאון עמוק והגעגוע שורק בתוכי בעודי כאן בחלקתו של זה המביא אל יערו שקט של אמת ושומר את הטבע טבעי, פותח זרועות. מזוכך, נקי. מבעיר בי אהבה לדבר. כזו שבראשיתה יודעת את קיצה.

והדמעות עולות כמו בשיר

 על  עוד מטוס

 שממריא ועוד חלום שבוכה.

הדמעות צונחות כמו הגשם מהליל ומתחברות אל הנחל שאוסף את כל הדמעות של השמחה והשחרור, של הענן ושל האדם. מרווה עוד ועוד את האדמה הרכה, זאת שלָשְתי, שחיבקתי ופוררתי בידיי.

שנודעת בי כשם שאני בה.

אשוב לה.
 



 

 

השקיפות הזו

מדהים עד כמה חזרתי

ערומה.

כמו אותו עלה שלכת

שנשמט על הקרקע והוא

מביא אתו

את כל המסע

את כל הסיפור.

כל אחת יכולה להביט ולראות.

כיצד הרטיט ליבי.

כיצד הוא כואב

כיצד הוא פועה בבכי.

ואני לא מכירה אותו

 את הלב הזה

מנער אבק דרכים

בועט

אומר את דברו.

אני לא מזהה את המנגינה הזו

היא נשכחת

היא נכבשה תחת ערמות רבות

של דפים

של תווים נמחקים

ועתה מתנערת

מכאיבה וכואבת

 

והן,

רואות.

חזרתי ערומה,

מחוררת.

ניתן להציץ בי 
פנימה.

 

שקיות

שי חיבה ראה אותה יום אחד הולכת בסמטאות האבן הזהובות בין שעות הערביים.  זמן יופייה המלא של ירושלים. הולכת היתה וסל ריק מטלטל על כתפה לפי קצב הליכתה.
צועדת אל כיוון המקום ההוא שיש בו ריחות וטעמים מתערבבים מעורבבים.
צעידתה שקטה ובוטחת. גבה הזקוף ושיערה הרוקד עם צעדיה שבו מבטו ולא יכול היה להרפות ממנה.
צעד אחריה כשבוי הקשור בכבלים.
צפה בה עוברת בין הרוכלים. ידיה מיומנות באיסוף לתוך שקיות. לא שמע את קולה אך אסיר היה של תנועותיה.
בדק ליד מי נעצרת להחליף מילים.
עם מי מחליפה חיוך או ניד ראש כך שיוכל לדעת איך יוכל להמשיך ולפגוש אותה.
בליבו שכן כבר ליבה.
הסתכל ובדק דרכה אל הבית.
בחן מסביב מכרים משותפים.
רשם במוחו ושירטט את תוכנית היותם לזוג.
יום אחר יום עסק במלאכת השידוך. מי יכול להואיל ומי יכול לעשות מיצווה להכיר כלה לחתנה?....
עד שנמצאה המכרה והיא הואילה למסור את שמו ולהעלתו בפניה של האחת.  
ומאותו רגע פתח שי חיבה, בחיזור עדין.
מידי יום היה מניח על סף פתח ביתה שתי שקיות.
באחת מאפה שמרים ריחני ובשנייה...פרח, אחד, משתנה.
אט אט התרגלה, נהגה להסתתר מאחרי הווילון בחדרה וללמוד אותו.
בכל יום באותה שעה כשהאור החדש זה מכבר הפציע, היה מגיע אל קצה הרחוב. התבוננה בו, לומדת את הקצב, את הזמן, את התנועה.  איך מסיט את שיערו השחור שהיה צונח על מצחו בעת שהתכופף להניח בעדינות את השקיות על הסף. איך היה מרים מבט אל חלונה, לשנייה ואז סב על עקביו וחוזר כלעומת שבא. והרחוב שוב נרדם עד ליום המחרת.
גם השכנים למדו אותו, אותה, אותם. שהרי מנהג זוגות וראשית רקמת האהבה אף פעם אינם עניין של מה בכך. יש בהם להוסיף תכים קטנים של זיכרון האושר גם לכל הסביבה.
כשהיה נעלם מהרחוב היתה מחכה עוד דקות. יורדת לאט במדרגות מחדרה אל שער הכניסה. מושיטה יד, ממהרת אוספת את שתי השקיות. חשה בחומה של אחת ופותחת ראשונה את השנייה. זו עם הפרח. עוצמת עיניים, מגישה את השקית החומה אל אפה שואפת את כל הניחוח שנאסף בה ומנחשת איזה פרח בחר לה ליום זה.  פוקחת העיניים בעצלות כאומרת: שום דבר לא יברח.... נותנת לעצמה עוד כמה רגעים של תהיה ואז פוקחת ובודקת האם צדקה. מחליפה מים באגרטל, מקצצת את גבעולו שיתאים, מוסיפה את פרח היום הטרי אל אלה הקודמים, המחכים, בוחנת אותם היטב , מוציאה מתוך הזר את הפרח העייף. מניחה את האגרטל במרכז השולחן.
אגרטל עם זר של אהבה.
או אז הכינה לעצמה את הקפה של הבוקר והיתה מתפנה גם אל השקית השנייה.
נושמת נשימה ארוכה של ציפייה לבוקר חדש.
עד שאזר עוז והוסיף שקית שלישית עם הצעה לטיול של פריחות.
שי חיבה המשיך בחיזורו אחרי אהובתו בעדינות ובהתמדה עד שזכה ובנה לה בית נישא ובכל אבן ופיסת ברזל השקיע את רחשי ליבו בכדי שזו תדע תמיד- כמה אוהב הוא אותה.

ולבית בנה שער גדול ובו מקום מיוחד שיוכל להמשיך ולהניח בו לאהובתו בכל בוקר יחד עם הקרניים הראשונות, שקיות .