יום שבת, 30 בנובמבר 2019

כדאי לבחור לעצור

"עלינו להיות אסירי תודה כלפי האנשים שעושים אותנו מאושרים; הם הגננים המקסימים שמאפשרים לנשמה שלנו לפרוח" (מרסל פרוסט , אינטלקטואל וסופר יהודי-צרפתי)

שם  - חגגו הרגע את החג ההודיה.
חג שהפך להיות חג של כולם, שם. 
במקור נוצר בעקבות צורך להגיד תודה.  
מספרים שלראשונה נחגג החג על ידי המתיישבים החדשים בארצות הברית, בסעודה גדולה. סעודת ההודיה של המתיישבים הראשונים.
המתיישבים נתקלו בקשיי התאקלמות רבים, הם לא הצליחו לגדל חיטה ומצבם הכלכלי והבריאותי התדרדר מאוד. ואז, לאחר הצלחה ראשונית בגידול התבואה המקומית, שהביאה לסיומה של תקופה קשה של סבל וחרפת רעב לאחר שפיצחו את סודות החקלאות של האדמה החדשה והלא מוכרת, בעזרתם הנדיבה של הילידים המקומיים או בשפתנו - האינדיאנים - ערכו סעודת הודיה.
לסעודה ההיסטורית הוזמנו בני השבט המקומי, שבט הוואמפאנואג, הזדמנות לומר להם תודה על שלימדו אותם את סודות האדמה, החקלאות והדיג המקומיים,  בזכות הסיוע הזה הצליחו המתיישבים החדשים סוף סוף לגדל חיטה, תירס, דלעת, תפוחי אדמה ומצאו את שיחי החמוציות - מרכיבים אלה הם חלק מסעודת החג המסורתית עד היום.
יש לציין שהילידים, האינדיאנים, הם היחידים שלא חוגגים את החג הזה גם עתה, מסיבות ברורות.
היום ממשיכים בכל רחבי ארה"ב וקנדה לציין את החג באופן משפחתי ובשנים האחרונות החלו קבוצות, בעיקר של צעירים, להוסיף עוד חגיגה קטנה שנקראת  Friends Thanksgiving - חברים נפגשים כמה ימים לפני חג ההודיה הרשמי למפגש הודיה על דברים טובים שקרו להם במהלך השנה. הכל קליל יותר ופחות מסורתי כולל מרכיבי הארוחה.
  
אצלנו יש ימים של סליחה אך לא של תודה.
והרי לכל אחד מאתנו יש על מה להודות ובעיקר לעצור לרגע ולחשוב מה לא מובן מאליו בחיים שלנו.
אז כדאי לבחור לרגע לעצור ולחשוב....
מחשבה שמביאה אתה הרבה שמחה ואפילו גאווה.
כמו שאמר אלברט איינשטיין

"אני אסיר תודה לכל מי שאמר לי 'לא' – הם הסיבה שעשיתי זאת בעצמי." 





שבוע טוב
מלא בהזדמנויות.

יום שישי, 22 בנובמבר 2019

בין רכבת לרכבת

1.
סתיו עכשיו. רוח מזרחית קרה, חודרנית ויבשה ליוותה ומלווה כאילו קיבלה תפקיד ובאדיקות אינה מרפה.
אשה, עלתה לרכבת במחצית הדרך לקרון נפוח ועמוס.
עמדה דקה כשבחורה צעירה קמה ופינתה.
התיישבה מולי. כולה עטופה. מכף רגל וגם ראש.
שיכבה ועוד שכבה. גם להגן מהרוח ההיא שבאה ממדבריות מזרח וגם להדגיש את המשפט, כבוד בת מלך ( ובת מלכה?) פנימה.
אשה בגיל העמידה. שיערה אסוף בשתי שכבות שלא יתגלה חלילה או לא ייקח לעצמו חירות ויחשוף תלתל לעין זר.
לא מוותרת להדגיש את קווי יופייה אף שהזמן כרסם בהם בהנאה מרובה. פותחת את המכשיר הקטן, זה, החכם מכל אדם ושפתיה ממלמלות. זמן רכבת הוא זמן טוב לאמירת תפילות וברכות.
חושבת על שיחה אתה מלווה בהמון משפטי ציטוט ודברי רבנים חיים ותוהה מתי ואיך עשתה את התהליך ואיזו תשובה קיבלה.

2.
בוקר, ניצני התעוררות עולים בסביבה.
הרבה עוד שָקט לפני ההמולה.
רכבת מלאה מתעוררים בהדרגה.
העיניים שלי והכבדות בראש אומרים, היית צריכה עוד להמשיך עם הראש על הכרית מכוסה בשמיכה החמימה. עוד לא מילאת מצברים אלא רק למחצה.
ואני בכוח שלפתי את עצמי מהמטען ויצאתי מהמיטה עם ענן ששוכן שם בין החומר האפל לאפור וללבן.
הרכבת נעצרה, לפני כניסה לתחנה. נחה קצת משקשוק הגלגלים כמו אומרת גם אני צריכה זמן איטי עכשיו.
רוב השותפים שלי לקרון במצב שקיעה פנימה היו רוצים להיות ברגע זה שבלול או צב. לוקחים איתם מיטה ובית על הגב מתכנסים פנימה וסוגרים ת'דלת לעוד קצת.
רק מנגינות ורעשים מהמכשירים האלה הקטנים מזכירים שבקלות אפשר לפרוץ לי את בועת קורי העכביש שהצלחתי לטוות לעצמי בדקות מאז שעליתי והתיישבתי. העננה בראש עוד לא נספגת או נעלמת. היא מטלטלת בתנועות עדינות וקצביות יחד עם הזחל הארוך שנקרא רכבת.
צ'יק צ'אק צ'יק

3.
רכבת מנומנמת מסורנטו לנאפולי
תיירים עם מזוודות ועם מכשירים קטנים ביד, אוספי זיכרונות
נוסעים איטלקים עולים ויורדים בתחנות קטנות.
רכבת רעשנית מאוד שגלגליה חורקים ומדברים בקולי קולות.
חלונות גדולים. בחלקם העליון פתוחים.
כשהרכבת מתנועעת מצד לצד הרוח משיבה נפש אך כשהיא עוצרת הכל נעצר יחד אתה.
מידי פעם היא נבלעת בלוע של מנהרות חשוכות המזמנות לה אפשרות להאיץ
ויש הרגשה שככה, תוך כדי התאוצה, נשלח עוד רגע קדימה בטיל מכוון אל החלל.
אני לא נוהגת לנמנם בנסיעות, לא במכוניות ולא ברכבות אבל הטלטולים של הרכבת הזו ייחודיים.
אילולי הרעש ומושבי הפלסטיק הנוקשים הייתי בטוח נרדמת.
כמו האיטלקייה שישבה לצידי וכנראה שהנסיעה זו היא שיגרת יומה. היא מנצלת את הזמן לשינה טובה. בין עבודות – זו שמחוץ לבית וזו שבתוכו.
מולי יושבת סופיה לורן הצעירה. עלתה לרכבת בשמלה שהדגישה תנועות וחמוקיים. בתחילה כשהתיישבה נשאה מבטים מפלרטטים עם סביבתה כאומרת, רואים שאני דומה...? הניפה תלתליה לצד זה ומיד אחר כך גם לצד השני, שפתיה האדומות מחייכות.
אחרי עוד דקות, הטלטלות עוררו את המציאות ומבטה התעייף, נרגע, קצת נרדם.
ואני, נלחמת עם עפעפי שלא ירדו ויכבו את המסך.
בסוף הרמתי ידיים נכנעתי ונתתי להם ליפול. הקשבתי לקולות וחשבתי שאם עיוור עולה על הרכבת הזו ללא ליווי בפעם הראשונה, הוא בטח מבוהל בטירוף מעוצמת הרעשים של הרכבת ושיחות האיטלקים.
אני מניחה ל"עיוורים שאולי יעלו" מפקירה את עצמי לקולות, לשמש של אוקטובר שבאה דרך החלונות ולרוח הנעימה.
רכבת חורקת, עייפה, רכבת של יום יום, נוסעת חוזרת נוסעת, מסורונטו לנאפולי ובחזרה.
ואני נוסעת זמנית, חד פעמית, נוסעת אתה.


יום שבת, 2 בנובמבר 2019

יפעה

בארץ רחוקה רחוקה, בבית גדול על גבעה ירוקה חיה ילדה בשם יפעה
בבית הזה גרו אנשים רבים שהיו באים והולכים הולכים ובאים.
יפעה חשה שם מאוד בודדה.
יפעה אהבה לטייל בסביבה הקרובה לביתה.  היא אהבה לדבר עם הציפורים להריח את הפרחים. 
לטפס על העצים ולחלום.                                       
מאוד אהבה לדמיין ולחלום.
על גבעה, מול הבית הגדול והיפה שלה, על גבעה נישאה, עמד בית נוסף, שנראה כמעט כמו ארמון. עם צריח גבוה וחומה.
חציו של הבית היה בנוי לתפארה וחציו מפורק וממוטט ונראה כחורבה עזובה. הבית הגדול של הגבעה הנשאה היה מושך עין כל ונראה כמסתיר סוד או שנים.
יפעה היתה סקרנית מאוד,רצתה לדעת מי גר בבית הזה ומדוע הוא נראה מוזר כל כך?
כולם סביבה היו עסוקים ולא פנויים לשאלות של ילדה. בכל פעם שניסתה לשאול, פתרו אותה בתשובה לא ברורה.
כשיצאה לטייל בסביבה הקרובה הביטה בבית המוזר הזה, בהתה ותהתה.
ליפעה לא היו  חברים פרט לחברה אחת, עלמא. מידי פעם היו עלמא ויפעה נפגשות. מטיילות, קצת משוחחות, מדמיינות.
פעם אחת בבוקרו של יום אביב בהיר כשכל הפרחים וכל הציפורים חגגו, באה עלמא לבקר את יפעה ושתיהן יצאו ליהנות מהטבע הנפלא.              
בעודן מטיילות נעצרה יפעה, הביטה בבית הרחוק שעל הגבעה הנשאה ושאלה את עלמא:
מה דעתך? מי גר בבית  הגדול והמשונה הזה?
הסתכלה עלמא על יפעה בפליאה.
מה את לא יודעת? !                                                                                                                         
זה בית מיוחד של חיות, לא חיות סתם רק הגדולות והמיוחדות מאוד. הארמון של החיות הכי מיוחדות
הן נבחרו לשם בקפידה: יש שם כמה גירפות ארוכות צוואר במיוחד, מספר פילים עם חדק ארוך מאוד מאוד,  קרנפים אחדים עם הקרן הכי גדולה על האף וכמובן  שנים או שלושה דינוזאורים עם זנב קשקשים ענקי, כשהדינוזאורים נכנסו לארמון הם שברו בכניסה חלקים, לכן יש לארמון את החלק ההרוס שאת רואה.
וכל בעלי החיים המיוחדים האלה חיים שם יחד בשלווה ובנחת.
יפעה הקשיבה והוקסמה.
סוף סוף היא יודעת דבר או שנים על הבית המיוחד הזה.
מתי נלך לבקר? שאלה
לא ולא, ענתה עלמא, אסור באופן מוחלט לבקר שם, אחרת עלול לקרות אסון.
הן עמדו עוד קצת שקטות ומתבוננות.
יפעה ועלמא המשיכו לטייל באותו יום ולפני שירד הערב נפרדו השתיים בחיבוק, לבנתיים.
עברו ימים ובכל פעם כשהיתה יוצאת יפעה לטייל בגינה היה הבית ההוא ממול על הגבעה הנשאה מצית את סקרנותה ומדליק את דמיונה.  עומדת ומדמיינת את חיות המיוחדות, כל אחת ואחת. חושבת איך הן חיות שם בארמון ומסתדרות טוב כולן ביחד
היא היתה עושה לפעמים לעבר הבית מעט צעדים אך מיד חוזרת לאחור. הרבה ולפעמים עשתה לעברו הרבה צעדים ונסוגה לאחור מעט.
עד שיום אחד, כן יום אחד, גברה סקרנותה והיא התקרבה והתקרבה לאט, בחשש, הסתתרה בין השיחים, התכופפה. היו חלקים שממש התקדמה בזחילה. עד שהגיעה כמעט, או אז נעצרה, היססה עוד, הקשיבה להלמות ליבה, אזרה כוח ואומץ, המשיכה עד שמצאה סדק קטן בחומה המקיפה שדרכו תוכל להציץ פנימה.
התקרבה, התקרבה, עצמה עין אחת ואת השנייה הצמידה לסדק שבחומה, הציצה.
ולפתע,
זיקוקים, אורות, נהמות, ברקים, רעמים, צהלות, הלומות ורקיעות!
ופוף ופאף
באחת
כל הארמון כולו
הכל נעלם
נמחה
כלא היה.
יפעה  נשארה  לבדה  על  הגבעה  הנשאה  הריקה.


תודה ליפעת, שמסרה בידי שרטוט קטן כהשראה.
שבוע טוב

יום רביעי, 25 בספטמבר 2019

נוסעים, לאן פניהם?


רכבת בוקר מהצפון דרומה
מלאה וצפופה עד עייפה
כולם וכולנו ממלאים את בטנה
חיילים, אב עם ילדים צעירים.
מעסיקים אותו ללא הרף,
תפתח-תסגור,תתן-תיקח-תחזיר- תביא ומהתחלה.
אנשים מעונבים,
 אחרים שקועים בעיתונים,
ממלאים את כירסה הנפוחה.
אני נוסעת לכנס סגירה. חוגגים פרידה.
בינתיים שוהה ברכבת בוקר של יום בהיר.
חושבת רכבות, כשאנחנו, אלה של פה
חושבים רכבות, המחשבות רצות מיד
לתיאורי השם, אני מיד עוצרת אותם:
הי, אין לכם פה מקום, גם כך צפוף כאן.
לכו, עופו דרך החריצים!
המחשבות על הרכבות ההן מיד נעצרות, מרכינות ראש ומסתלקות.
אחרי שרגלי שנושאות את הגוף, את הקולות
הנדנודים והטלטלות אומרות לי,
שימעי, עם כל הכבוד, אנחנו מתמרדות!
אני אוספת את שולי שמלתי, כורכת
אותה סביב המורדות ומתיישבת
על רצפתה של הרכבת המשקשקת.
הנוף עכשו משתנה, אחר.
 זווית הראיה, קיבלה תפנית, האבא עם הילדים
הקטנים מושך את תשומת ליבי.
הילדים כבר ממש מיצו את רעיון הרכבת
והגדול שבניהם אומר, "אבא! זהו
אני רוצה לחזור הביתה". האב מלטף
את ראשו ולוחש, "יהיה לנו כיף ביחד, עוד תראה".
אבל הילד ממש לא מתרצה.
ברגע זה אני קולטת את המזוודה הגדולה שלהם ושהרכבת הזו נוסעת עד לשדה עם המטוסים היוצאים.
מבטיו של האב, שלא רוצה שישמעו את לחישותיו, לוכד אותי
והראש שלי מיד מתחיל בלי רשות כמובן
לטוות סיפור מתח ומילוט על אבא שאולי בלי לספר לאף אחד או אחת, לוקח בחשאי,
את ילדיו למסע מבלי שיהיה רשאי.

יום שישי, 13 בספטמבר 2019

היתה לך יומולדת 9.9.19

נקצרו שדות זהב
לבני הכותרת מושטים צווארם לקוטפת
גם.
הרימון מתפקע מנחת
גרגרים אדומים מפצחים
עסיס אדום דם
ציפורי הצפון
חונים לרגע
ונחליאלי קטן עייף מסע 
נח נם.
האבנים שלי
צופות בעמק ילדותי
אל מול גבעת הולדתי
מתבוננות
שותקות
דוממות.
סתיו.
ושוב.
ושוב צומח  חצב
מרכין ראשו
עכשיו.


יום שישי, 6 בספטמבר 2019

ממשיכים - ציידת הראשים


תקציר - הרשומות הראשונות (הצצה ראשונית)
תמה ציידת הראשים - ציידת סיפורים של אנשים, 
פוגשת במקרה אשה בשם אלי - וחשה שיש לאלי סיפור ששווה להקשיב לו 
ואולי אף לכתוב אותו. היא מצליחה ליצור אתה קשר ראשוני ולהפגש אתה.



בדיוק בשעה היעודה, נכנסה אלי לבית הקפה.

צעיף צבעוני כאילו נפל על כתפיה. 
תופס את את העין ומפנה ישירות את המבט אל צווארה 
ואל פניה העטורים בשפעת שיער ארוזה ומונחת על כתפה.
קמתי לקראתה, זיהתה אותי וצעדה. 
תנועתה גמישה המבט שלה ממוקד בי, לא מסתכלת סביב, 
נותנת הרגשה שרק אני והיא פה. חיוך גדול מאיר את פניה היפות.
היא נגשה עד אלי, הידקה אותי אליה עם שתי זרועותיה בחיבוק גדול, 
"שלום לך, אני רואה שאת התכוננת לכבודי..." 
היא אמרה מסתכלת על המחשב ועל החוטים המתפתלים.
"בהחלט" אמרתי והתיישבתי "איך את?"
"בטוב" ענתה בקצרה "רצה, מעניין לעניין, ככה אני, כל הזמן, גם כשאני נחה" 
וצחוקה מתגלגל, נעים לאוזן ומצרף אליו מיד גם אותי. 
אחרי עוד רגע, היא כבר ישובה.

"רוצה לשתות?, אני שואלת
"ברור!" היא עונה ומרימה יד מזמינה את המלצרית
זו מגיעה וכשאלי פונה אליה מיד עולה חיוך על פניה של המלצרית הצעירה. 
יש משהו מדבק בנוכחות של אלי על סביבתה, אני מציינת לעצמי.
היא מזמינה לעצמה קפה ושואלת אותי אם אני מסודרת?
המלצרית עוזבת את השולחן עדיין עם החיוך שנדבק בה. 
אנחנו מחליפות מילים של שיגרה, אני מספרת לה קצת עלי, 
מאיפה אני, מצבי המשפחתי, אני מספרת גם שמאז ילדותי הצעירה אהבתי להקשיב לסיפורים והייתי מתאהבת באנשים שידעו לספר סיפור. 
הייתי מזהה אותם תמיד ומצליחה לגרום להם לספר גם אם לא לגמרי התכוונו. 
כך בשלב, מסוים, לאט לאט ועם השנים הסיפורים לא היו רק סיפורים הם היו סיפורים של אנשים. סיפורי חיים. 
בהדרגה וכמובן עם רשות התחלתי להעלות את הסיפורים על הכתב. 
את כל זה סיפרתי בקצרה בזמן שאנחנו מחכות שהקפה שאלי הזמינה, יגיע.
לא רציתי לדבר הרבה. רציתי לשמוע את הסיפור שלה.
מניסיוני אני יודעת שצריך ללכת בקצב של המספר. 
להמעיט בשאלות. לא לזרז. 
לאנשי הסיפור, יש קצב משלהם. 
אנחנו נכנסות עכשיו לריקוד בשניים בו היא המובילה. 
היא בוחרת את המנגינה ואני שם אתה.  

אני שואלת אם זה בסדר שנקליט אותה כשהיא מספרת והיא צוחקת:
"את גורמת לי להרגיש כמו אישיות חשובה" היא ממשיכה "כן, אין לי שום בעיה"
אני מחברת את המיקרופון הקטנטן אל הצעיף 
ואז היא אומרת, "אולי כדאי שאסיר את הצעיף כי הוא עוד מעט הוא יציק לי, יהיה לי חם" 
היא מסירה את הצעיף ואני מחברת את המיקרופון אל מפתח הצוואר של שמלתה.
תוך כדי אני נושמת את ריחה. הוא נשמר בי.
כזאת אני, אוספת, סיפורים, ריחות, טעמים, אנשים.
אני מבקשת ממנה להגיד משפט לניסוי הכלים ותקינות ההקלטה.
אלי אומרת: "פגשתי בחורה בשם תמה אוהבת סיפורי אנשים" והיא צוחקת.
אנחנו מקשיבות להקלטה. הכל צלול וברור.
"נפלא" אני אומרת לה. "ברגע שתהיי מוכנה אנחנו יכולות להתחיל".
"נראה איך הולך ואם זה בכלל מה שאת מחפשת כשאת אומרת אישה- סיפור. את עוד תיווכחי, אני בעיקר אשה סיפורים"  חיוך גדול יושב לה על הפנים.
"את יודעת", היא ממשיכה "כשאני מתחילה הכל זורם....אני נסחפת, תעצרי אותי מידי פעם, תשאלי שאלה או פשוט תגידי די. כן, ועוד משהו, בשלוש וחצי – אני לא כאן..."
חייכתי אליה ואמרתי "אין בעיה" משתדלת שקולי לא ירעד וההתרגשות לא תבלוט. 
ככה אני מול אנשי הסיפורים שלי. מתרגשת כאילו אלו חלקים מסיפורים החיים שלי.
"אם זה בסדר מצדך, אני לא אתחיל לספר את סיפור חיי, מי אני מה על מה וכמה...חלקים בוודאי יעלו תוך כדי, התכנסנו פה בשביל הסיפור, לא?"
ומיד המשיכה.
"בראשית", סיפרה אלי, "כך מתחיל כל מסע.
נסעתי לטייל, לגלות. לאסוף עוד חוויות, לאצור במצלמה שלי תמונות חדשות, רעננות, לחפש אור אחר וכן גם צל.





יום שבת, 31 באוגוסט 2019

ציידת ראשים



תקציר - הרשומה הראשונה (הצצה ראשונית)
תמה ציידת הראשים - ציידת סיפורים של אנשים, 
פוגשת במקרה אשה בשם אלי - וחשה שיש לאלי סיפור ששווה להקשיב לו 
ואולי אף לכתוב אותו. היא מצליחה ליצור אתה קשר ראשוני.




אלי כבר ממשיכה אל שולחנה 
ואצבעותיי מתקתקות על המקלדת, להראות כאילו חזרתי לשגרה: 
"הצלחתי! עוד פעם!" ודפיקות הלב שלי רוקדות.

לאחר שבוע וקצת, כמתוכנן, מתוך כוונה לא לעשות רושם של יותר מידי נלהבת, 
הרמתי אליה טלפון
"אלי" אמרתי, "היי, מדברת תמה מהקפה בשדרה, זו שאוספת סיפורי אנשים, זוכרת?"
"מממ, הי תמה, כן אני זוכרת, זאת את שיושבת בקפה בשדרה שאוספת סיפורי אנשים....
זה בקשר לסיפור של הסיפורים שלי, נכון? כן זוכרת, זוכרת טוב".
"יופי, שמחה שנשארתי בזיכרון. מתי את מגיעה לבית הקפה השבוע?"
"או, השבוע לא אגיע, אלא אולי רק בשבוע הבא".
שתקתי לרגע, אולי התחרטה?
"אפשר לקבוע משהו? פגישה קצרה?" התעשתתי והמשכתי
"לא, זה בסדר" היא עונה "ביום שני הבא  כנראה אהיה בבית הקפה שנפגשנו,
בשדרה, בסביבות השעה 12.30 ואהיה פנויה עד 15.30 לכל היותר 
כך שיש לנו מספיק זמן להכיר ולראות אם זה מתאים. לשתינו הכוונה".
"יופי" אמרתי שוב, מתאוששת מעצבוני הרגעי. "אהיה שם".
סיימנו את השיחה במילות ברכה כנדרש.
אני עוד נשארתי בה, בשיחה, גם כשהסתיימה. 
מנסה לשחזר את הקול, את הנימה, האם נאמרו דברים בין המילים?
משהו באלי עורר בי סקרנות חתולית חסרת סבלנות...
לא ידעתי להסביר לעצמי למה ומדוע?
משהו ביציבה שלה. בתנועת היד, בריקוד המבט, בניגון הקול כשדיברה.
ידעתי שיש בה המון סיפורים. המון לגלות המון להקשיב.
                                           
הזמן חלף כמו שתמיד הוא חולף לו. 
אני הייתי עסוקה בדברים יומיומיים, בית, סידורים, בן זוג, ילדים.
כל החבילה הרגילה והשגרתית שלי. 
היו ימים שאלי צפה ועלתה במחשבותיי לרגע ונעלמה.
לא הייתי עסוקה בה או בפגישה.
ביום שקבענו, נפגשנו.  
עוד תהיתי יום קודם אם להתקשר לתזכורת או לשלוח הודעה ולבסוף החלטתי שלא. 
זהו סוג של מבחן לברור אם חשובה לה הפגישה או שזו היתה גחמה של רגע. 
חלק מהדרך לתהות על קנקנה. 
אגב, גם היא לא התקשרה ולא שלחה הודעה.
אני הקדמתי כהרגלי לפגישה מתוך כוונה תחילה.
רציתי למצוא פינה שקטה, להתמקם. רציתי לראות אותה בבואה. 
לראות את התנועה, את מצב הרוח שהיא מביאה כשהיא נכנסת, את המבט המחפש.
איזו כניסה היא עושה?
התמקמתי ליד שולחן פינתי, פתחתי את המחשב הקטן שלי ובדקתי את מכשיר ההקלטה: "אחת אחת הסיפור של אלי".....הקשבתי להקלטה.
הכל עבד כשורה. 
קוותי שאלי תרגיש נוח  והמכשיר הקטן שאצמיד לחולצתה לא יפגע ולא יפריע לה.
בדיוק בשעה היעודה, נכנסה אלי לבית הקפה.
צעיף צבעוני כאילו נפל על כתפיה. 
תופס את את העין ומפנה ישירות את המבט אל צווארה 
ואל פניה העטורים בשפעת שיער ארוזה ומונחת על כתפה.
קמתי לקראתה, זיהתה אותי וצעדה. 
תנועתה גמישה המבט שלה ממוקד בי, לא מסתכלת סביב, 
נותנת הרגשה שרק אני והיא פה. חיוך גדול מאיר את פניה היפות.
היא נגשה עד אלי, הידקה אותי אליה עם שתי זרועותיה בחיבוק גדול, 
"שלום לך, אני רואה שאת התכוננת לכבודי..." 
היא אמרה מסתכלת על המחשב ועל החוטים המתפתלים.
"בהחלט" אמרתי והתיישבתי "איך את?"
"בטוב" ענתה בקצרה "רצה, מעניין לעניין, ככה אני, כל הזמן, גם כשאני נחה" 
וצחוקה מתגלגל, נעים לאוזן ומצרף אליו מיד גם אותי.