כשהלכה טיגסט כל הדרך מהכפר אל ירושלים ואחיה הצעיר נישא על כתפיה
או על גבה נרגשת
ועצובה. היא ידעה שאברש שהולך איתם, יהיה בעלה.
לא, היא לא בחרה בו וכנראה שהוא גם לא בחר
בה. הדבר הוסכם והוחלט כבר לפני שנים, אולי אפילו מיד אחרי שנולדה, בין המשפחה שלה
למשפחה שלו. כך היה נהוג בכפר שלהם ובכל הכפרים בסביבה.
אברש היה גדול ממנה, גם בשנים וגם בגוף.
לכל אורך החודשים בהם עשו את המסע, בקושי החליפו מילים או שהתגלתה ביניהם דאגה
מיוחדת. הם נהגו כמעט כשני זרים שנקלעו יחד עם עוד אחרים לדרך ארוכה, מלאה במכשולים,
פחדים ועם מטרה ברורה להגיע לעיר הקודש ולגעת באדמתה.
בשק הקטן שהיה עטוף היטב והיא נשאה צמוד
למותניה היה אוכל שהלך והתמעט ומספר זיכרונות קטנים מהבית שעזבה: פסל חימר קטן
כסמל לאושר ושפע, שעשתה בילדותה עם אמה, קערית חימר חתומה ובתוכה גרעיני חיטה
מאדמתם שתוכל לזרוע באדמה שם, דף בירכת הדרך אותו קיבלה טרם צאתה למסע מאחד
השליחים שאסף והדריך אותם לקראת המסע, ופיסת בד רקומה בעבודת ידה. פיסת הבד הרקומה
היתה בעיינה אוֹצָר האוֹצֵר בתוכו זיכרונות ,חלומות ותקוות.
אחרי ימים רבים של צעידה, הסתתרות, רעב
וצמא רבים שנפלו בדרך, הגיעו למחנה גדול. שם היה עליהם לחכות ימים ולילות ארוכים
עד שבאו המצילים ואספו אותם אל שארית הדרך לירושלים.
ירושלים של הוד וזהב ירושלים של תקווה
ואהבה, הביאה אתה הרבה כאב בדידות וזרות ואף שהיו בתוכה הרגישו רחוקים, אחרים.
אחרי התאקלמות קצרה, אחרי שהורידה את אחיה
הצעיר מעל גבה, באו הזקנים ואמרו, זה הזמן לחתונה.
היא הסתכלה על אברש ההתרגשות נעלמה ובעיינה
נותרה העצבות, אברש הציץ בה, השפילו עיניהם בצייתנות ונכנסו מתחת לחופה.
למחרת
יום חתונתה הוציאה טיגסט מתוך הצרור הקטן את פיסת הבד הרקומה. בליבה גמלה החלטה,
מהיום, יום יום היא תמשיך לרקום ותשזור בין הצורות והצבעים את המלה
ፍቅር פיקיר
אהבה.
כשתלד בת וזו תגדל ותפרח, היא תלחש לה מרגע לידתה את המילים באמהרית ובעברית.
פיקיר- אהבה.
הבת שלה תלבש שמלת כלולות שאמה רקמה
והיא תינשא
לזה שליבה יבחר - אך ורק מפיקיר, מאהבה.
וישובו כל הבנים לגבולם
