הוא פתח את המזווה ונתקל בה.
היא עמדה, מביטה מרחוק. הסימנים שהיא השאירה מאחור מדליקים בו את מסרטת הזיכרון.
הוא יצא אל הגן, נשם עמוק.
אהב להתהלך בגן בבוקר. עם ספל הקפה וצחות האוויר. הלך בין הצמחים, השתופף, בדק את נביטה שלהם. לרגע חייך.
שוב היא עולה ובאה. רואה אותה מעל הערוגה, זורעת. מלטפת ביד עטופה בפירורי אדמה, עלים חדשים.
ניער אותה מעליו ועבר אל הערוגה הבאה.
רצה לבדוק את מצב תפוחי האדמה, האם הם מוכנים לאיסוף?
מבין העלים הכמשים היא הציצה, דמותה עלתה עם החיוך ההוא.
סובב את גבו, פסע אל היער. רצה לתת לה לחזור אל קפלי מוחו העייפים ולהירדם שם.
צעד על השביל, האבנים מרשרשות, מתקשקשות תחת נעליו.
מוצא עצמו מתכופף ומרים אבן דקיקה ושטוחה, כמו האבנים שהיא אספה. הוא מולל את האבן בין אצבעותיו וריח גופה עלה ובא באפו כאילו שהיא קרוב, פה.
שמט את האבן ואמר: "די, לכי לך מכאן"
היא המשיכה לצוץ, צצה בין צנצנות התבלינים, עלתה ובאה בריח התבשילים, חזרה כשאסף את האפונים בגינה. כשקטף את האפרסקים מן העץ. כשבחן את הקיווי המטפס, כשירד מהיער נוהג במכוניתו והוא לבדו.
יום אחד לקח את הטלפון הקטן בידיו העבות. החל לכתוב לה הודעה, ובאחת מחק.
עבר עוד יום והעלים שביער נגנו את ניגונה, הוא שמע את הקול שלה קורא בשמו באותה התנגנות מיוחדת של האותיות שהיתה רק שלה. היא נהגה למשוך את זנב של ההברה האחרונה, מעלה אותו לאט למעלה.
גם לזה אפשר להתגעגע, חשב.
יום אחד החל לכתוב לה הודעה. "בואי..." הניח אצבע על כפתור ה"שלח". ומחק.
כך יום אחר יום. מצא אותה בכל פינה. היא היתה מגיחה בשעות שהיא בחרה.
בכל פעם כזו הוא חזר ואמר לעצמו "הזמן, בן אדם. תן לזה זמן. היא בסוף תלך ולא תחזור".
בערבים, ניסה להטביע ראשו בספרים ובכוס יין, אך יותר משורה או שתים הוא לא הצליח לקרוא, המילים היו יוצאות מול עיניו במחול.
כמו שהיא היתה רוקדת, היתה נותנת למנגינות להכנס לתוך כפות רגליה ומשם, אפשר היה לראות איך הן מטפסות ועולות אל השוקייה, מנענעות לה את הירכיים.
והאגן, זה היה מחכה מעט, עד שתגיע המנגינה אליו וכשהיתה מגיעה, היה האגן אוסף אותה, מתעגל, מתערסל ודוחף את המנגינה הלאה אל השדייה אל הכתפייה ומנענע לה את הזרועות ומרקד את האצבעות. העיניים שלה היו נשארות עצומות ופניה היו מדברות.
והוא היה שוקט, מסתכל בה מבפנים ומבחוץ. רוצה לעשות בה אהבה, אך לא היה מעז להפריע. וכשסוף סוף הוא אוזר אומץ ומושיט יד. היא היתה נעלמת.
באחת.
בכל לילה כשהיה עולה על משכבו ומכוון את השעון שבטלפון הקטן שלו, היה חושב: אולי הלילה?, כשהחושך כבד והמיטה כל כך לבדה, זה הזמן וזו העת לכתוב לה: "בואי! בבקשה! בואי..."
אך כמו דוב יערות זקן ועייף - הוא פחד.
כך עברו ימיו ולילותיו עד שבלילה אחד, כל הכוכבים נאספו אל חלונו והפריעו את מנוחתו.
הוא ליקט שביבים של כוח וכתב לה:
"שיהיה לך יום שישי נפלא. אני מנשק אותך. הדוב הזקן"
באותיות בלתי נראות ובהקלדה נסתרת הוא הוסיף:
"סליחה, אהובתי. בואי. בבקשה, כי קשה נשימתי, בואי".
