הוא צעד פה ברוח הדוקרנית בדרכו לבית הספר החדש. עם תיק עור על הגב וכובע שבא איתו משם, מעור דומה לתיק שעל הגב, כובע שמכסה גם את אוזניו.
אחז חזק ביד החמה של אמו
עד שתחושת הבושה גברה והוא הכניס את ידיו לכיסים.
הם נכנסו בשערי בית הספר. אמו פנתה אל
האיש שעמד בפתח. הם שוחחו שיחה קטנה ביידיש. הוא, השפיל מבט. מבוייש.
אחרי דקות קטנות הלכו שניהם אחרי האיש אל משרד בו ישבה מזכירה חייכנית.
האיש היה למתורגמן של אמו. המזכירה שאלה כמה שאלות האיש
תרגם לאמו ובחזרה. המזכירה רשמה בזריזות. קמה פנתה אליו בחיוך ואמרה "טוב,
אתה יכול להוריד את הכובע. מהראש" והמשיכה, "יש לך שיער בלונדיני כל כך יפה. תגיד
לאמא שלום, היא תבוא לאסוף אותך בצהרים ובוא איתי, אני אלווה אותך לכתה החדשה שלך.
אני מבינה שאתה כבר יודע עברית. למדת בבית הספר הקודם, נכון?"
הוא הסיר את
הכובע, הושיט לאמו. החל ללכת אחריה מגניב עוד מבט לאחור והנהן בראשו. לא רצה
לדבר עכשיו. היה עסוק בדמעות שעלו והיה צריך לסכר.
צעד אחריה כמעט מסוחרר, מסדרון ארוך,
צבוע ונקי, אורות חזקים, ציורים על הקירות.
לא דומה לבית הספר שעזב. שם, גם בית הספר היה צריף שקוע
בחול וכאן, הרים, אבנים ובניינים חדשים.
המזכירה נעצרה מול דלת, פנתה אליו ואמרה, "תוריד
כאן את המעיל ותתלה כמו כולם על הוו הפנוי ונוכל להיכנס לכתה לפגוש את המורה
והילדים".
הוא הוריד את התיק ואחר כך את המעיל, תר בעיניו
אחרי וו פנוי בין כל המעילים התלויים.
"הנה, כאן אתה יכול לתלות, הצביעה
המזכירה ושאלה: אתה מוכן?"
הוא העדיף שוב להנהן.
היא נקשה על הדלת ומיד אחר כך פתחה אותה
לרווחה אחזה בידו ונכנסה לכתה.
היא אמרה כמה מילים לכתה למורה, הוא לא ממש
הקשיב אבל שמע את השם רונית, כנראה שמה של המורה שעמדה במרכז הכתה.
המון עיניים ננעצו בו. הקולות של המורה
והמזכירה נשמעו לו מעורבבים, ממולמלים.
המורה רונית נגשה אליו, אחזה בכתפו חייכה חיוך קטן, הובילה
אותו לאל מקומו בכתה והורתה לו להתיישב. הוא התיישב נעץ עיניים בשולחן ולא הרימן. עקב אחרי רגליה המתרחקות בזווית עינייו עד שהן נעלמו.
כך ישב בכתה עיניו
נעוצות בשולחן עד שנשמע קול צלצול הפעמון.
הילדים קמו, יצאו, נכנסו, צחקו, צעקו,
העיפו כדור נייר מצד לצד. שתי ילדות נגשו אליו ושאלו שאלות. אבל הוא ישב דרוך. לא זז ולא
ענה. הבנות גיחכו והלכו. שיעור עובר ועוד אחד והוא חושב על הסנדוויץ' שאמא הכינה לו.
זה שמרוח במרגרינה ביד נדיבה ועליו פיזרה סוכר. אבל הוא לא העז להוציא אותו. לא רצה לזוז ממקומו.
אחרי עוד שיעור ועוד צלצול נכנס לכתה מורה.
גבוה, עם שפם ובמקום לדבר הוא פתח תיק עור, דומה לזה שלו אך יותר גדול והוציא
מתוכו כלי ארוך צוואר מעץ, מנוקב בחורים קטנים עגולים. הוא עקב אחרי המורה
בעיניין רב ולפתע שמע גם מילים לא רק מלמולים, כמו ששמע עד עתה.
"חליל" אמר המורה "לכלי
הזה קוראים חליל" ותוך כדי הוא סובב את ראשו של החליל וניתק אותו מהצוואר
הארוך. הגיש את הפיה אל פיו ונשף. נשמע צליל צורמני, לא נעים. בכתה נשמע רחש של אי נחת.
הוא כמעט אבד עניין כשהמורה החזיר את הראש אל
צוואר החליל הניח שוב את הפיה בין שפתיו. אצבעותיו ריקדו על הצוואר והחורים
נסתמו ונפתחו. צליל נפלא מתפזר בחלל. שקט מוחלט שרר סביב, רק קול המנגינה הרכה נשמע.
המורה ניגן בכלי העץ הקטן והמנגינה כמו עטפה אותו בחיבוק גדול. עכשיו הרגיש עטוף, בטוח וטוב.
מבטו מהופנט עקב בריכוז אחרי פיו ואצבעותיו המחוללות של המורה. מקפיד לאסוף
ולצרוב בזיכרונו כל תנועה וכל צליל. המורה סיים, הוציא בעדינות את פיית החליל מפיו
ואט אט הצלילים התפוגגו ונעלמו והוא שוב הרגיש לבד.
בתוך השקט שהשתרר התכופף המורה אל תיקו
והוציא משם מספר חלילים דומים לשלו.
הוא נדרך.
המורה שאל: "מי רוצה לנסות?" הוא
לא ידע איך זה קרה אך ידו לא התביישה ועלתה כאילו מעצמה וקולו עלה: "אני אני"
המורה נגש אליו הגיש לו את החליל וחייך "אתה התלמיד החדש, מה שמך?"
הוא לא ענה והושיט יד רעבה אל החליל.
המורה המשיך לחייך וליטף את ראשו. הוא אחז בחליל מישש את הגליל לכל אורכו,
אצבעותיו רפרפו על פני החורים הקטנים. מגע העץ המלוטש היה נעים.
המורה המשיך וחילק חלילים לילדים שהצביעו
והתפנה להסביר ולהדגים.
הוא הקשיב לכל מילה, עקב אחרי כל תנועה ואז
כשהמורה נתן סימן הוא ניסה. הצליל נשמע רך ונעים. כל כולו מרוכז במורה ובכלי.
אחרי כמה התנסויות אסף המורה את החלילים
והציע לילדים שעדיין לא התנסו. היה לו קשה לוותר ולהחזיר את החליל למורה אבל הוא
הבין שהוא חייב.
לקראת סיומו של השיעור פנה המורה ואמר: "מי
שרוצה ללמוד לחלל מוזמן לבוא היום לחדר הספרייה בשעה ארבע אחר הצהרים לשיעור ראשון
עם אחד ההורים. צריך להירשם ולשלם".
"כל מי שיצטרף יקבל חליל הביתה. כמובן
שצריך להקפיד לשמור על החליל ולהתאמן מידי יום. רק המתמידים יוכלו להישאר ולהצטרף
ללהקת החלילנים שלנו".
ליבו ניתר. הוא ידע שהוא יהיה שם בספריה
היום בשעה ארבע ובכל יום שיקבע. הוא יצליח לשכנע את אמו והיא בוודאי תבוא היום
אתו.
הוא היה בטוח שיהיה בין המתמידים. הוא
הרגיש שהמורה הזה, שמחזיק בידו חליל ומפיק ממנו צלילים מלטפים יהיה המורה שלו.
כמו בסיפור ששמע בבית הספר הקודם בצריף
שבחולות. הסיפור על החלילן.
לא היה לו ספק שהמורה הזה יהיה החלילן מהמליין
הפרטי שלו .
הרי יש לכל אחד "חלילן" פרטי משלו. כך אמרה המורה שם.
רק צריך למצוא אותו.
