יום שישי, 31 ביולי 2020

200,000+ שמח עצוב

200,000 +  כניסות לבלוג (ההוא)

התחלתי אותו לפני כ 11 שנים. בפרדס גדול ותוסס. בהתחלה רק פתחתי וארגנתי מסביב ואז בהססנות ענקית התחלתי ממש. כלומר כתבתי. 

עוד לא לגמרי הבנתי איך זה פועל ומי מסתכל ואיך עונים לתגובה...עם הזמן בא הניסיון וההתחברות עד ש..

היום פרסמתי שם רשומה (כנראה אחרונה).

התחלתי לכתוב רשומה לבלוגדה 200,00 כשהיו חסרים עוד כמה מאות והייתי גאה מאוד.

כמובן שגם הרשומה הזו שהיתה בטיוטה נפגעה והלכה.

אין לי מושג מי ממשיך להיכנס ולמספר פה את הכניסות שהרי למעט 4,5 רשומות אחרונות אין שום כלום 

אני לא ממשיכה לכתוב תפוזית.

אז בכל זאת ואף על פי כן אערוך לעצמי חגיגה קטנה לכבוד 200,000 כניסות   מעל ל 500 רשומות מגוונות.

שהתחילו סביב עבודות יצירה והתפתחו בהדרגה לחיים שלמים של סיפורים, אנקדוטות , תובנות, צילומים, חוויות, טיפים קטנים והמלצות, התייחסויות חברתיות, התנסויות...

בקיצור שלל חוויות.

והיו כמובן גם מגיבים. לא בעשרות אבל לאורך השנים היו קבועים והיו מזדמנים

לקח לי זמן להכיר וללמוד את הפרדסיה וכשלמדתי וקצת התעריתי התחילו להעלם חברים,

מי כי מאס, מי כי עבר למחוזות אחרים, פה בסביבה או שם רחוק - בעליונים.

בשלבים האחרונים, נותרנו די בודדים.

בשלב מסוים החלטתי גם אני לנסות מעברים. וגם שם התמוססו הדברים.

עד שקם אחד ואמר (קנקן!): קדימה בואו נעשה לנו בית כבקשתנו. 

והוא מאלה שאומרים ועושים! איזה מזל!!!

כי במקביל פה

כמו שאתם יודעים, הגיע המפץ הגדול ובלע הכל.

ביום אחד נעלם כלא היה.

אחרי נדנודים וכעסים. שלחו לנו (אחד אחד ובאין רואה), סוג של גיבוי לאותן רשומות נעלמות 

(משהו שהצריך מבחינתי, עזרה טכנית משמעותית)

 וכמו שכבר כתבתי מזל שיש מי שעזר לי לשמור אותן אצלי באופן ראוי.

אז לא, לא אשחזר פה את הבלוג ואולי גם לא בשום מקום אחר.

יתכן שאבחר מידי פעם רשומה משם לבלוג החדש (כבר לא כל כך חדש).

ואתגאה ביני לביני כי 200,000+ כניסות היו לבלוג הזה  שיק , תפוז 

והגיעו עד לפה מכל רחבי העולם כולו (נו..טוב..כמעט).

בלוגדה שמחה עצובה לי

ואם הגעתם עד הלום ואתם רוצים להמשיך...בואו לפה

פה אמשיך.

CHIC

https://shik10.blogspot.com/




שבת טובה, ימים בריאים וחזרה לשגרה במהרה על כולם.

יום שבת, 25 ביולי 2020

גיליה מכאן ומשם



גיליה (כמעט שמה), הגיעה לארץ לפני יותר מעשור. מהגרת עבודה מאוזבקיסטן.
אשה מוסלמית די צעירה, גרושה, אמא לשני ילדים בגילאי ההתבגרות. הגיעה דרך משפחה אוזבקיסטנית יהודיה שהביאה אותה (עם עוד כמה שכמותה).
העסיקו במסעדה וקייטרינג,עובדים זרים משם.
במהלך הזמן התאקלמה מעט והפכה להיות מטפלת באשה מבוגרת. בשלב מסוים נגמרו חוזי העסקה שלה אולם השכר שהרוויחה פה החזיק משפחה רחבה שם.
וגם, כן וגם, למדה פה את סודות החופש והריחוק מהמשפחה והמסורת. 
פגשה תרבות אחרת, הזדמנויות של למידה והתפתחות אישית, וכך החלה לעבוד בניקיון בתים בתל אביב. כסף טוב ואפשרות לעבודה שאינה מתחת לרדאר. יחד עם עוד חברות במצבה שכרה דירה וחיה כשכמובן כל הזמן מרחפת מעל עננת משטרת ההגירה.
יום אחד פגשה באיש מפה, נפגשו פעם, פעמים, שלוש.
בדיוק אז כשהרגישה קצת יותר נטועה קפצה עליה משטרת ההגירה ומיד הוכנסה למעצר עד לסילוקה מהארץ.
גיליה היתה מאוד מפוחדת ומאוד מאוכזבת שלא תוכל להישאר. ילדיה כבר גדלו וכל אחד מהם למד לימודים גבוהים שהתאפשרו בזכות הכסף שהיתה שולחת להם בכל חודש. מה תעשה עכשיו? איך תכלכל אותם ואותה אם תהיה שם?
כשיאושה גבר עליה והימים לגירוש התקדמו, 
הופיע לפתע בבית המעצר האיש אותו פגשה פעם, פעמים שלוש ובפיו הצעה שאי אפשר לסרב לה:, בואי נתחתן. מכיוון שאת לא יהודייה לא נוכל לעשות זאת פה, נטוס לאי השכן. נכנס למשרד מתאים ונצא נשואים. כך את תוכלי להישאר ולי תהיה אשה שתמלא את צרכי. 
גיליה לא האמינה שאיש זר לכאורה מושיט לה יד כה נדיבה. 
ראתה באיש אביר על סוס ואולי אפילו עם אחד עם כרכרה. בלי היסוס אמרה, כן להצעה. השתחררה.
הם טסו לאי השכן, התחתנו בילו קצת וחזרו. לכל אחד מהם היה מה להרוויח מההסכם וכמובן גם מה להפסיד. האיום ריחף מעל ראשה כל הזמן, אם לא תהיה לו מספיק טובה הוא תמיד יכול לבקש לבטל הכל ואז היא תישאר חסרת כל ומועמדת לגירוש. כך לפחות למשך 5 שנים הקרובות.
החיים לא היו קלים לגיליה, לא בימיה שם במולדת שלה וגם לא כאן ובכל זאת, בכל פעם שהיתה טסה למולדתה לחופשת משפחה, חזרה לפה בשמחה.
שבועיים שם הספיקו לה.
בשנה האחרונה כבר זכתה בתעודת זהות כחולה אבל עוד לא בפספורט שיכניס ויוציא אותה מהארץ בלי עכבות. בעצם רגע לפני אזרחות שלמה.
בשנה הזו הספיקה לחתן את בתה הבכורה, ללוות את אביה שם למנוחות ולשמוע בצער על מות אחיה. רגע לפני שהקורונה נחתה פה טסה גיליה למשפחתה למרר על קברו של אחיה, שמת צעיר ובמפתיע.
טסה בכוונה לחזור אחרי שבוע שבועיים. הקורונה באה ושיתנה סדרי עולם. אין יוצא ואין בא. לא משם ולא מרחבי עולם. כבר חמישה חודשים שהיא איננה ואני תוהה, מה היא עושה? איך היא מתנהלת שם כשעל פי חוק היא נשואה עם איש מכאן. האם יש ביניהם איזה קשר?
האם היא תחזור? האם היא עובדת?
איך היא מסתדרת?
האם אדע אי פעם מה עלה בגורלה של זו שפגשתי בה וחצתה את דרכי.
סיפרה לי סיפורים עשירים והשרתה עלי בעוד רבים אחרים.
לצערי פרט למספר בווסט אפ שנשאר ללא מענה, אין לי שום אחיזה. 
והיא היתה כלא היתה. 




יום ראשון, 12 ביולי 2020

ההולך לצד הגלים

בכל ערב כשאנחנו יורדים אל הטיילת, פורסים את המתקפלים הנוחים שלנו מול הים, מתרווחים ונותנים לשקיעה, למראה הגלים הבאים והולכים, 
לקולות המים הנפגשים לדיבור עם החולות, לנקות אותנו מרעשי היומיום. 
יורדת עלינו שלווה גדולה.
ואז, אחרי זמן, השקט מפנה מקום להתבוננות בהולכים על פני הטיילת הפרוסה בפנינו כבמה גדולה ומתחדשת.
שם על הבמה הגדולה הזו יש את המשפחות ויש את הרצות בקבוצות. 
יש בודדים ויש בזוגות. יש שבאו לטייל וליהנות מהבריזה של ערב-ים ויש חדורי מטרה להסרת קלוריות או במצוות רופא מלומדה. 
יש קבועים וכמובן יש מזדמנים. בולטים הם אלה שבסופ"ש ניהלו דיבור עם המשקל והחליטו: מראשון, זהו ודי.
ויש איש אחד קבוע. בשעה יעודה ערב ערב הוא בא. צועד במרץ. 
לבוש בחולצת בד לבנה מכופתרת ובמכנסים כהים. כיפה שמוטה על ראשו. צועד מבלי לתת לדבר להסיח את דעתו. מבטו מרוכז קדימה כאומר: אני הולך. זוזו בבקשה הצידה.
מאזנו לא משתלשל חוט ואפילו לא נעוץ בו אביזר. 
ראשו מוטה קדימה כאומר אל הגוף המתגייס מאחור, לך ישר! אל תסטה ימינה או שמאלה, אל תתן לשום דבר להאט אותך.  
נראה שהוא מסיים את מצוות תפילת "ערבית" נכנס אל רכבו שיודע בעצמו את הדרך ובא להשלים את מצוות "ותלך".

הוא בולט בנוף הצועדים בעיקר בזכות בגדיו שמצביעים שבא מהעבודה. יש להניח שבאיזה משרד שיש לו גם מזכירה ותיקה ומשם בסיום יום העבודה הוא ממהר אל התפילה.

 בסיום התפילה ולאחר "עלינו לשבח" הוא מגיע לפה מבלי לעצור בדרך.  
אולי אם יעצור, יוותר חלילה על "ותלך". 
מאז שחש בזרועו ולאחר אותה שיחה עם רופאיו הוא הוסיף עוד אחת לתרי"ג ומקפיד לא מחמיץ את "ותלך".

והרי ידוע הדבר שאם רק תתן ידך להסחה, מיד זו תקפוץ ותשתלט עליך בשמחה.
בכל ערב כשאנחנו מתיישבים אל מול הגלים, תופסים שקיעה ושלווה 
אני כבר מצפה. 
זה טיבה של השגרה.

שלא נפסיק ים
ושלא נפסיק ללכת


יום חמישי, 9 ביולי 2020

פרויקט 7*7 שביעי מתוך שבע

פרויקט 7 על 7

שבעה ימים
שבעה צילומים

עולם עם מסכה.

 שבעה צילומים צולמו במצלמה.

שביעי ואחרון ירד והצטרף לאחיו:

מסכה מסמיקה



ועל זה נאמר:
תם ולא נשלם

יום שלישי, 7 ביולי 2020

פרויקט 7*7 שישי משבע

פרויקט 7 על 7

שבעה ימים
שבעה צילומים

עולם עם מסכה.

 שבעה צילומים צולמו במצלמה.

שישי ירד:

מסכה מתכוננת ליציאה


נותר עוד אחד
במצלמה

יום שני, 6 ביולי 2020

פרויקט 7*7 חמישי משבע

פרויקט 7 על 7

שבעה ימים
שבעה צילומים

עולם עם מסכה.

 שבעה צילומים צולמו במצלמה.

חמישי ירד:

מסכה בהמתנה


נותרו עוד שניים

יום ראשון, 5 ביולי 2020

פרויקט 7*7 רביעי משבע

פרויקט 7 על 7

שבעה ימים
שבעה צילומים

עולם עם מסכה.

 שבעה צילומים צולמו במצלמה.

רביעי ירד:
מסכה נאחזת
או 
מסכת בזרוע נטויה


נשארו שלושה


יום שבת, 4 ביולי 2020

פרויקט 7*7 - שלישי משבע

פרויקט 7 על 7

שבעה ימים
שבעה צילומים

עולם עם מסכה.

 שבעה צילומים צולמו במצלמה.

שלישי ירד:
מסכת מוצ"ש עזובה
או
מסכת מדרכה

 נותרו ארבעה
שבוע טוב ובריא

יום שישי, 3 ביולי 2020

פרוייקט 7*7 שני משבע

 פרוייקט 7 על 7

שבעה ימים
שבעה צילומים

עולם עם מסכה.

 שבעה צילומים צולמו במצלמה.

שני ירד:
מסכה אחורית 


נותרו חמישה

יום חמישי, 2 ביולי 2020

פרוייקט 7*7 - אחד משבע

פרוייקט 7 על 7

שבעה ימים
שבעה צילומים

עולם עם מסכה.

 שבעה צילומים צולמו במצלמה
אחד ירד:

מסכה עייפה נוסעת לעבודה.

נותרו שישה