הלכנו בירושלים
לפנינו צועד איש.
האיש צר וקצת ארוך אך צעדיו כבדים.
המשא שעל כתפיו ניכר גם ברגליו
בכל פעם שהוא דורך במדרכה הקשה כאילו נעלו מסרבת להפרד ממנה.
ואז היא עולה לאיטה ומגיעה בכבדות השניה.
צועד לפנינו איש ובידו שקית בד רזה.
צועד לפנינו ומחשבותי הולכות איתו.
לפתע הוא פונה לימין
נפער במבנה שמלווה אותנו לצד המדרכה פתח רחב.
אני מרימה מבט,
שלט.
"בית החולים הצרפתי"
התמונה מתוך ויקיפדיה
בעוד אני מרימה מבט ומבחינה בשלט המציין את המקום
בלי משים רגלי פונות והולכות אחרי הצל שמותירה צלליתו של האיש
על מדרכת האבנים המסותתות.
כתפיו הולכות ונשמטות ככל שהוא נכנס אל תוך המבואה של הבית הגדול והמרשים.
נזירה בלבוש צחור חולפת על פניו ומניעה ראשה אליו כמכרים משכבר
על פניה החיוורים גם הם כלובן מדיה, חיוך רחמני.
היא מניעה כלפיו בראשה ומשפילה עינה.
האיש מרים את ידו הפנויה בחופזה ומסדר את הכיפה.
תנועה לא רצונית כזו שנעשית מעצמה.
אני הולכת אחריו בצעדים מדודים שקטים. רוצה להתמזג עם צלו,
להיות ולא להיות.
שוב הוא פונה, עתה למסדרון רחב שתקרתו גבוהה עוד יותר ודלתות עץ כבדות כנף טבועות בו.
האיש הארוך והצר מתכווץ עוד קצת.
הוא מאיט צעדיו. פוסע לאט לאט, שקית הבד מטלטלת, רועדת בידו.
הוא נעצר מול דלת אחת. עומד, מרכין ראש, כאילו סופר, אחת שתיים שלוש!
מושיט יד, מניח על ידית הדלת, דוחף ופותח אותה בכבדות, עושה צעד קטן ועוד אחד אחריו,
נכנס.
הוא אינו מתעכב לסגור את הדלת אחריו,
אולי משאיר אותה פתוחה מתוך רצון להימלט כשתגדש הסאה?
אני, נשארת בצל המסדרון.
נשימות כבדות עולות מהחדר.
שומעת אותו אומר בקול חלש:
אני כאן, אתך.
 |
| התמונה מתוך הנט |
