הסוכריות של לולה

לולה עמדה על סיפון האוניה כשזו נעצרה. ילדה נערה- צעירה.

ירדו כולם אל הרציף. משפחה הגדולה. 

לאחר יום ארוך ומעייף הגיעו עם המשאית אל פרוור של עיר חולית חמה ועצלה. 

התחילו חיים של הגירה.

לולה היתה אחת בין לבין. כמעט שקופה.
נדרשה לתת כתף לפרנסת המשפחה.

והבית, בית צפוף, גועש ורוחש והיא, כל מה שרצתה זה תשומת לב קטנה ופינה זערורית שקטה, רק בשבילה.

ראתה את צעירי המשפחה הולכים כל בוקר עם התיקים על הגב לבית הספר והיא צעדה עם תיק קטן למפעל.

בתוך כל ההמולה, הרגישה איך היא הולכת ונעלמת אל עצמה.
משה, צפה בה כשהיתה הולכת לעבודה, עוקב גם כשהיתה שבה וחוזרת.

ראה שהאחרים לא רואים אותה.
החליט בליבו שהוא רוצה אותה לו.
בירר בשכונה, התעניין בין חברים שאל ודרש עד שהתרצה.
באחד הערבים כשהיתה בדרכה בחזרה מיום עבודה, עייפה ולאה, הוא צמצם את הרווח. 

נעצר מולה.
"משה"
"מה?" שאלה מופתעת
"אני משה, קוראים לי משה ואני שכן שלך. גר כאן" והצביע.
היא עקבה אחר אצבעו המורה
לא לגמרי מבינה ובכל זאת אמרה "אאאהה"
אחרי עוד שניה קטנה שאלה, "מה אתה רוצה משה? נכון - משה?"
משה הכניס את היד לכיס והוציא סוכריה.
"רק לתת לך סוכריה, שיהיה קצת מתוק בנשמה"  .
לולה הושיטה את ידה לקחה את הסוכריה וצחקה, לא חייכה, ממש צחקה.
קולה התגלגל ונישא. לא נשמע כך מאז שעזבו שם ועלו על האוניה.
מאותו מפגש בכל ערב במוצאי יום העבודה שלה היה משה מחכה לה עם סוכריה. בכל פעם בצבע אחר אבל תמיד סוכריה מתוקה.

כזו שעושה טוב בנשמה.

היה מלווה אותה אל ביתה. 

לולה התחילה לחייך.
בהגיעה לגיל 17, נישאו.
עברו שכונה. מצאו להשכיר דירת חדר קטנה.
הרגישה שהנה, הרחיבה את יכולת הנשימה. המשיכה לעבוד באותו מקום ליד אותה מכונה. גם משה עבד. נהג כמנהגו לחכות לה באותו מקום בסוף יום העבודה. 

עכשיו היה מגיע רכוב על וספה קטנה. 

מגיש לה סוכריה ואוסף אותה. היתה עולה מאחור, חובקת את מותניו. 

כך גם כשביטנה עלתה וצמחה.
מיד לאחר שנולד הבכור נאלצה לעזוב את העבודה להצטמצם לתוך הדירה הקטנה. 

כבר לא ניתן היה לחבוק מאחור עם התינוק את מותניו של משה וגם לא לחזור לעבודה.

אחרי זמן לא רב שוב צמחה ביטנה. 

הדירה לא צמחה גם היא. 

משה עבד. 

לא מיהר לחזור בסופו של יום. 

אזלו הסוכריות.

עברו שנים. המשפחה גדלה והתרחבה. 

עברו דירה ועוד דירה. החיים של לולה הלכו והצטופפו הלכו וקטנו.

כך שנים. היתה קמה בבוקר מוקדם בכדי לדאוג לכולם. רואה את הילדים הולכים עם תיקים.

והיא, כל היום היו ידה מתרוצצות, חוסכות, מתכווצות, סחוטות. 

בשעת ערב מאוחרת נופלת היתה אל מיטתה מייחלת לשקוע בחלום. 

לפעמים היתה נזכרת בסוכריה המתוקה ההיא ודמעה היתה נעצרת בגרונה.
כך עד ליום שאחרון הילדים בגר ויצא לחקור את העולם.

באותו היום כשגם משה יצא מהבית, היא מיהרה להתלבש, לקחה את התיק ויצאה לחפש.
היא בדקה ומצאה בעיר הגדולה מקום עבודה וחדר נחמד בדירה עם שותפה.
בערב ארזה בשקט מזוודה.
חיפשה במטבח את קופסת הסוכריות שאך זה קנתה. הכניסה גם אותה.
למחרת, השכם, כתבה על דף ביד רועדת:
"זהו משה, הלכתי".
עלתה על אוטובוס ונסעה.
כל בוקר היתה קמה בשמחה.
מציצה מחלון החדר שלראשונה היה כולו רק שלה.

נושמת עמוק ונושפת בקול.
לוקחת מהקופסה חופן סוכריות.

אחת הכניסה לפיה. 

את האחרות הכניסה אל התיק הקטן שנשאה. מחייכת חיוך למראה ויוצאת לעבודה.
אהבה אהבת אמת את המקום, 

את ריח הלחמים, 

את הכריכים שהיתה מכינה, 

את המפגש עם האנשים.

את הסוכריות  שחילקה לעובדים לצידה.

את המרחב.
את החיים שלה.

את המתוק בנשמה.

למצולמים אין שום קשר לסיפור הם פשוט מהווים השראה ועל כך שלוחה להם התודה.

המשך בטוב

אשה של משאות

 יושבת בבית קפה לארוחה קטנה שפותחת כמידי בוקר את היום. שקועה כהרגלה בתיכנונו.

עוד בילדותה שקעה בתפקידה. 

נושאת המשא. 

אמא באה משם. 

שתקה בימים וצעקה בלילות. 

אביה פתח עסק קטן לדפוס ועבד כל הימים גם בשבתות. 

היתה בת יחידה. נתנו לה שם חדש, של כאן, שומרה.

שומרה גדלה וגידלה את עצמה. היתה אמא לאמה. הכינה את ארוחותיו של אביה. 

כשהיה מגיע מותש אחרי יום עבודה, אצבעות ידיו שחורות ונוקשות , היה נכנס למקלחת ויוצא אחרי שרחץ וסיבן אותן דקות ארוכות. מנסה להוריד מעליו את המשאות יחד עם צבע הדיו שהשחיר אותם.

בשקט היה מתישב לשולחן הערוך. היא היתה מגישה לו את הצלחת מתיישבת מולו, שואלת, איך היה יומך? מה היה חדש? מי נכנס? מה יצא? 

הכירה את הכל ואת כולם.

האב היה מביט בה במבט עצוב ומחוייך אוסף מעט כוחות עבור ילדתו שהפכה כל כך מוקדם להיות מחליפה של אמה ששכבה במיטתה שותקת בימים וצועקת בלילות.

מספר לה קצת מזה וקצת על זה. מנסה לעורר חיוך אצלה אצלו. משתדל לענות ואפילו לא שוכח לשאול שאלה קטנה על יומה.

כך מידי יום מידי שנה.

לאט גם היתה מגיעה מיד אחרי בית הספר אל בית הדפוס הקטן. עוזרת בידו. מטפלת בספרי החשבונות, בקבלות. מסדרת ומארגנת. בוחנת יחד אתו את הדברים המודפסים. מציצה מאחורי גבו או מאחורי גבו של הסדר הנוסף שנשכר בודקת את הגלופה לפני שהיתה עוברת לדפוס. שקועה בלמידה ועשיה.

כשסיימה את הלימודים ואת כל חובותיה למדינה נכנסה לבית הדפוס במלוא המרץ. זמן שינויים הגיע. את מקומו של הסדר תפס המחשב. והיא, שומרה, ראתה שגבו של אביה משתופף והולך. השינויים הגדולים היו מעבר ליכולותיו. אמה נעלמה אט אט ונאספה אל האדמה. 

באחד הערבים, כשישבו שניהם כהרגלם סביב שולחן האוכל אמר הוא, 

מעכשיו, את.

הכל שלך

ואני, אני אבוא יום יום לבקר, אציץ בספרי החשבונות, אסדר את הקבלות.

שומרה, הנהנה בראשה.

זה אך טבעי היה.

באותו ערב היא ישבה עד שעה מאוחרת, כתבה תוכניות, עשתה רשימות, חישבה חישובים עד שהרגישה שהדברים ברורים ומסודרים.

שלב אחרי שלב בנתה את העסק מחדש, הגדילה, הרחיבה, קנתה מכונות, שכרה מקום מרווח, החליפה עובד בעובדים הפכה את העסק הקטן לבית דפוס גדול עם מגוון שירותים ולקוחות נאמנים.

בין כל המשאות שנשאה, פחות ופחות מצאה זמן לחפש אהבה. יום אחד התעוררה והבינה שאם לא תעשה מעשה תפסיד משהו חשוב ומהותי אותו רצתה. 

כשהבינה זאת נאספה כולה אל המשימה מיד. ארגנה את צוות הניהול בחברה. חילקה תפקידים מחדש כך שתוכל להתפנות למשימה.

כמו בכל מהלך בחייה המשאות מעולם לא הונחו בצד אך גם לא הצרו את צעדיה. להיפך. כל משא שהצטרף הפך לעוד דחיפה קדימה.

עכשיו היתה לה מטרה.

להיות אמא. 

אמא של ממש. מטפלת, צוחקת, מדברת משתתפת.

אמא על באמת.

למצולמת אין שום קשר לסיפור היא פשוט מהווה השראה ועל כך שלוחה לה התודה.

שבת של עדנה

עניין של יומיום

לכל מקום ובכל אזור יש לו פרלמנט משלו.

הפרלמט של צ'וריקה מתכנס יום יום.

אחד אחד הם עולים, באים אל הגשר. 

הלא הוא השער של צ'וריקה.

הם מתאספים לרגעים של שתיקה משותפת, לדיבור, העברת ידיעות, חיווי דעות. 

איך יהיה היבול השנה.

מי יקצור ברינה ומי בדמעה.

מי יוביל את עדריו למרעה הקיץ והאם השועלים, הזאבים ויתר המרעים יפגעו או יובסו.

לאיזו חתונה מצפים ואיזו כלה תיובא מהכפר הסמוך, מי מכיר את משפחתה ומהי הנדוניה.

מפה ומשם הם כמובן מוציאים מהכיס איזה בקבוק קטן ללגימה וקופסת טבק להרחה. 

אלברטוס אפילו הביא אתו היום בשקית חומה כמה בסקווצים שאשתו אפתה, ככה לכרסם קצת שהבטן לא תהיה ריקה כשמדברים ושותים לגימה. 

השקית עוברת מיד ליד ומתרוקנת לאט לאט תוך כדי דברי ברכה לידיה הטובות של רוזניקה אשתו הבלעדית של אלברטוס. 

חבורה ותיקה. 

מכירים כולם את כולם עוד מהתחלה. מהשורשים אל הגזע הענפים והעלים. 

גם יודעים היטב אילו עלים נשרו אצל כל אחד ואילו ניצנים מתכוננים לפרוח.

זו הדרך אצל הצ'וריקים

שומרים ומשמרים

מקשיבים ומספרים

והכי חשוב, יום יום נפגשים.

דנים ומתפלמסים על עניינים חשובים ברומו של יומיום.

והכלב, דבוס, גם.

שבוע טוב

למצולמים אין שום קשר לסיפור הם פשוט מהווים השראה ועל כך שלוחה להם התודה.

איש בין השמשות

בכל יום ברגע שהוא מתעורר וקם

הוא מציץ מבעד לחלונו אל השמים.
בודק כמה הם מאירים את פניו או חלילה לא.
בהתאם, הוא לובש את ההבעה של מצב רוחו וגם את בגדיו.
ניגש לשטוף ולנסות ולהסיר מעליו
את חשכת הליל.
בכל יום כשהשמש באה הוא מלא תקוה  שהיא תכנס אליו פנימה ותאיר גם שם.
מישהו אמר לו עוד כשהיה קטן, שאור השמש מבריח אפילו שדים עקשניים.

הוא מאמין לזה עד עכשיו.
הוא ניגש למטבח, מפעיל את מכונת הקפה הותיקה שמשמיעה קרקושים וקירקושיות. נחה לרגע, ממשיכה ומגיעה לשלב שבו היא מטפטפת אל הכוס נוזל שחור וריחני. 

הוא עומד, נשען, מביט במכונה ובכוס.
כשהמכונה מסיימת, הוא אוחז בכוס החמה בשתי כפות ידיו הגסות ויוצא. 

מתישב על מפתן הבית.

זה זמן השמש שלו.
הוא נותן לה לבוא אליו.
ממשיך לשבת כך עוד זמן רב.
לאט לאט הוא פושט בגדיו.

עוצם את עיינו.
מתמסר לה

בכל תא מתאי גופו ונפשו.
מחכה לגאולה.

שתבוא.

אם לא זו הפעם
אולי ביום המחר

או אולי בשלב יותר מאוחר.

איש צב

כולנו מכירים אנשים. 

יש אנשים מכל הסוגים ומהמון מינים.

יש איש צבעים ואיש כעסים יש איש ברכות ואיש אשכולות. יש איש חברים ואיש סתרים.

יש מגוון נפלא של אנשים שעושים את החיים צבעוניים ומלאי רבדים.

אתה פוגש אותם אחד אחד או בקבוצות. בבית, בעבודה, בקרני רחובות.

הפעם עבר בדרכי איש צב, יותר נכון, ישב מולי.

הוא נמצא תמיד עם העיקר של ביתו על הגב. 

הוא נכנס או מגיח משם בכל מקום ובכל מצב.

הוא יכול לשבת עם אנשים אבל באותו זמן להסתופף בפנים ולהיות לבד. 

הוא מרגיש מלא בפנים ובעיקר בדרך כלל, הוא לא צריך באמת אף אחד. 

לפעמים יש שטועים וחושבים שהוא איש חסר בית, שהוא מאוד בודד ואולי אפילו איך להגיד, לא כל כך. 

אך הוא פשוט נושא את הכל וכולם איתו לאן שהוא הולך או פונה.

ככה הוא יכול להנות מהכל ומהעולם

מבלי לבזבז משאבים או זמן.

יש לו תיק קטן על הגב.

בבוקר הוא תולה את ביתו על כתפיו ויוצא לעיסוקיו.

כשמתאים לו הוא פותח את תריסיו

וכשנגמר הוא מגיף את חלונותיו.

איש צב.

שבת נהדרת

למצולם אין שום קשר לסיפור הוא פשוט מהווה השראה ועל כך שלוחה לו התודה.

חלמתי

 חלמתי והתעוררתי זוכרת.

מנסה לפענח עם עצמי, אם היה או חלמתי חלום.

בדרך כלל איני זוכרת.

אבל הפעם השאיר בי את חותמו.

מישהי שהכרתי לא מזמן, שרה. ככה דרכנו נפגשו ומצאנו את עצמנו קצת נקשרות. החלק הזה, באמיתי.

בחלומי, שרה ואני דיברנו פעם והסתבר שאבי והוריה מאותה עיירה שלפני השואה. 

מכאן לשם שמענו על איזו גויי'תה, שעזרה והחלטנו ביחד לחפש אותה. 

דרך קשרים משותפים מצאנו שהיא חיה בעיר קטנה בארה"ב הגדולה ואנחנו עושות דרכנו לשם בכדי להוקיר לה תודה.

הגענו שתינו עד לרחוב מגוריה, מישהו הצביע על דירתה.

אני נחושה, הולכת בראש, שרה קצת מהססת מאחור...

ויקיצה.

אין לי מושג על מה ולמה חלום זה בא.

ועל מה ולמה התעוררתי ממש לפני המפגש.

ועל שום מה הוא נותר בזיכרוני ונשאר.

שבת שלווה

בדרך כלל

 בדרך כלל הוא מבלה את שעות האור במשרד שלו

חפון בין תיקי לקוחות וצגי מחשב.

בדרך כלל המספרים והחישובים הם עולמו 

וכמובן שיחות כשצריך עם אלה שלהם הוא נותן שירות.

פעם השיחות, הפגישות - גזלו ממנו זמן רב.

היום הוא משתדל בדרך כלל, להתכתב קצרות במיילים.
אם לעיתים צריך קצת יותר, עושים זאת המזכירה והעוזר. 

הוא מעדיף לנצל את הזמן למה שהוא קורה, "לב ליבה של העבודה"
מידי פעם ולא לעיתים מזומנות הוא נאלץ לעזוב את המשרד לפגישה עם לקוח גדול.
זה אומר, לבטל את "לב ליבה" ליום שלם

ולעסוק בעיקר במה שהוא מכנה "אדוות הכרחיות".

או אז, הוא מעדיף להשתמש בשירותיה של הרכבת. 

היא מאפשרת לנצל היטב את הזמן, לשלוח ולענות למיילים, לדבר קצרות בטלפון,

להכין עוד חישוב ולסיים עוד דוח קטן. 

העיקר לא לבזבז לגמרי את הזמן.
בדרך כלל בשעה זו, כשהשמש כמעט והמזכירה כבר לא 

ושקט בכל המשרד,
הוא מכין את רשימת המטלות למחר. 

המטלות שלו, שלה ושל העוזר-סטאג'ר ששכר.
מכין לכל אחד רשימה על דף.
בדרך כלל.
כשקורה והוא נאלץ לעזוב את המשרד והוא שב ברכבת, 

הוא מכין את הרשימות במחשב הקטן.
שהרי אי אפשר לשנות את כל הבדרך כלל
ומחר, יהיה מחר
ואיך ידעו כולם בלי רשימה מה תפקידם? 

שבת נעימה

וחתימה טובה

למצולם אין שום קשר לסיפור הוא פשוט מהווה השראה ועל כך שלוחה לו התודה.

פעם בשבועיים

 פעם בשבועיים זה התור שלו.

כמו אותם בני זוג פרודים שמשנעים בינהם את הילדים,

כך אתה,  גם הוא ואחותו.

פעם בשבועיים בשבת, לפעמים שבתבוקר לעיתים צהרים, לחילופין אחר הצהרים, בהתאם להתפנות שלו - מעיסוקים, ילדים וזוגתו.

הוא מפנה, מתפנה לשעות אמא.

מופקד על להוציא אותה מלבדותה.

יוצא אתה לטיול קטן, לשבת תרבות או סתם ישיבה עם סנדוויץ מול הים.

לוקח פסק זמן מהמירוץ שלו ומקדיש לה זמן.

מכבה לשעה או קצת יותר את הקשר לעולם.

שואל ובעיקר מקשיב.

בשבתות שלו היא אורזת מראש סבלנות, מחכה לו תמיד עם המון אורך רוח.

כמו שחכתה אז

כשחזר מטיול של הצופים או אחר כך כשב מהצבא.

כך גם עתה.

מחכה ומצפה.

יודעת שקצת לפני יצלצל וישאל, את מוכנה?

והיא תענה, כן, בוודאי, אני כבר יורדת.

והוא יגיד, לאט, לאט. אין מה למהר.

אבל היא, מאוד ממהרת , 

לא להפסיד זמן של נחת 

זמן  קצר של יחד.

שבת ברוכה

ושנה טובה טובה טובה

היש דברים חינם?

דיליה הגיעה לכאן לפני עשור ויותר מאוזבקיסטאן. עברה מכפר הררי קטן אי שם, אל העיר הלבנה, הפועמת, שלא יודעת רגע של הפסקה.

באה כמו רבות ורבים אחרים. בדרכי העבודה. במטרה ברורה לאסוף ולשלוח כמה שיותר כספים. 

אשה צעירה, חסונה וגרושה. אמא לשני ילדים, בת ובן בגילאי ראשית העשרה. השאירה אותם מאחור תחת חסותה של אמה. עשתה את כל המסע הארוך בכדי להיטיב את מצב בני המשפחה ואולי גם להתרחק מהמסורות והעיינים הבוחנות. 

פה התחילה כעובדת במסעדה רוסית - אוסבקית ומשם אל טיפול בקשישה וכשזו הלכה לעולמה וגם תוקף האשרה הסתיים החליטה דיליה להשאר. לומדת שאפשר גם אחרת.

היא הצליחה להתקיים ובעיקר לקיים שם בכבוד וברווחה את משפחתה הרחבה.
גם הם שם שמחו על בחירתה להיות כאן. שולחת להם מידי חודש מצלצלים ומטלטלים ורחוקה מהלשונות המתגלגלות והמלהגות. 

מנהלת יום יום שיחות חינוך וגעגוע עם הילדים מקבלת מאמה עדכונים שוטפים.

במהרה גילתה שניתן לעבוד כאן מתחת לרדאר בנקיון אצל אנשים פרטיים. הכסף נשקל על ידה במזומנים בלי הצהרות ובאין מסמכים.
הילדים גדלו, למדו באוניברסיאות, רכשו מקצועות מכובדים. היא בנתה לעצמה שם בית רחב ידיים, כשאין בכוונתה לחזור בינתיים.
יום אחד הכירה כאן איש, נפגשו פעם, פעמים אולי שלוש. קבעו  שיצלצל ויתאמו עוד.
ימים אחדים לאחר מכן בדרכה אל חדר השותפות השכור, אחרי שנקתה שני בתים מרווחים וחשה עייפות וגעגועים, נתפסה עי שוטרי ההגירה. 

בלי כבוד הועברה למאסר עד לגירושה. עולמה קרס עליה, היתה אבודה, הנה היא שוב כשלה.
הטלפון צלצל, סיפרה לו על מאסרה, הוא הקשיב שתק רגעים ואמר, יש לי הצעה.

הוא דיבר, היא הקשיבה, נרגשת.

המומה.

אחרי שתיקה קצרה וניגוב הדמעות
השיבה בחיוב.

שעות מעטות חלפו. הוא הגיע, מלווה בעורך דין, עם כרטיסי טיסה לקפריסין.
דיליה שוחררה, נסעו מיד לשער היציאה, חבוקים.
בקפריסין מיהרו למשרדו של ראש העיר, מלאו טפסים, עמדו נרגשים, חתמו בנשיקה. 

מתחילים חיים חדשים.

היא זוכה פה להמשיך בשקט, ללא חשש ופחד מכל שליח של משרד הפנים, חפה מהטרדה של שוטרים עם וללא מדים.
יכולה לחיות את החופש של כאן, להרוויח והמשיך לממן את כולם שם.

מחכה בסבלנות לתעודה הכחולה.

לומדת ומתאמצת לנשום עמוק בהודיה.

והוא,
הוא מקבל אישה לכל עניין וצורך.

חופש? רומנטיקה? מעשה של חסד?
מממ....נגיד.

החיים.
מה שהם מזמנים.

*בפעם הזו, מבוסס על מקרה אמיתי.

משם לפה

 היא עזבה שם הכל ואת כולם באה לפה הגיעה מארץ הממליגה והמיטיטאי אל ארץ הולדתו של בן האלוהים ודרך יסוריו.

השאירה שם הורים וילדה

באה לכאן כי שמעה שפה יש עתיד ושם - בעיקר עבר.

שם היתה טכנאית במעבדה פה היא מטפלת באישה קשישה.

מסתגלת. לומדת, חוסכת ושולחת  כל מה שחסר שם יחד עם מילים מלאי געגועים מכאן.

לומדת פה לאט מנהגים, התנהגויות ומילים בודדות בשפתו של שם. 

שפה חותכת, נשברת, קשה. נשמעת באוזניה כשפת מריבה.

נפגשת בקביעות עם נשים כמוה שבאו משם גם הן לעבוד כמטפלות פה. חבורת בודדות שמתאחדת.

נהנות לדבר בשפתן, לקשקש סתם, לקטר קצת על גורלן והתגעגע בחבורה. 

כך הגעגוע מתחלק ומתפזר ואפילו מתפוגג קצת. 

בראשון הן נאספות תחת כנפיה המזמנות של מריה. אומרות תפילות מחזקות ומתחזקות.  מידי שבוע. בונות שוב את הגשר בין פה לשם.

במהלך השבוע היא בעיקר שורדת, משתדלת להרים ראש, לחפש בכל יום את הלימונדה שבמצב מחפשת דברים ומנהגים שהיא יכולה להתחבר ואפילו לאמץ. דואגת לקשר עם הרחוק כל יום. כשהקשישה הולכת לנום את תנומת הלילה היא לוקחת את הטלפון, נכנסת לחדר המוקצה לה ומשוחחת עם בתה יחידתה.

יום ראשון אחד, מיד אחרי המפגש עם מריה, אם האמהות, כשסיימה להזיל דמעות של געגוע ומקווה שתפילותיה יעלו ויביאו תשובות טובות, בתחנת האוטובוס פגשה איש. מבט ועוד אחד. אחר כך חיוך ואז ניגש ומיד פנה בשפתה.

כאילו הכיר אותה מימים ימימה.

 בתחילה הופתעה אחר נענתה. לאט ובהדרגה פיתחו קשר. 

מילים של שפת אם, על בית וצחוק הפכו למלים של חיבור וחיזור נעים ומתוק. הלב שלה שהיה מרוקן זמן רב, לאט נפתח והתמלא בשמחה, חיבה ותקוה. היו נוהגים להפגש מעט אחרי התפילה, ביום האחד בשבוע שהיה כולו שלה. נפגשים בחדר קטן בשולי העיר ואחר כך נוהגים לקנח בבית קפה. טועמים משהו וממלאים פיהם במילים של מתיקות מרחרחים זה בזו עוד ריחות שהיו נושאים זו מזה, אוצרים בתוכם כמה שאפשר לקראת הפרידה, עד לשבוע הבא. 

אחרי שהיה מלקק את שפתיה בנשיקה אחרונה מלטף ברכות את פניה ליטוף אחד נוסף, היה נפנה והולך. 

הוא למשפחתו, אשתו וילדיו והיא אוספת בסל את כל הרגעים האלה של כוח לפני שהיא חוזרת לבית ההוא הזר לעוד שבוע במחיצת הקשישה.

 חולמת על היום שיבוא ולצמיתות יאסוף אותה.

שבת של שמחה 

יש לי

יש לי חברה שמטפסת על הרים ובודקת גאיות ונחלים בארץ, בעולם 

בכל מקום ומקום ואין נסתר ממנה ואין  קטן או גדול 

והכי כיף אתה בהליכה ובטיול בכל פינה, לעלות ואפילו לזחול.

יש לי חברה שמחברת חיבורים ולא נותנת שישאירוה לעולם מאחור, בצללים.

יש לי חברה עצובה שהיתה פעם הכי שמחה ועליזה.

יש לי חברה די בודדה שפוחדת להפריע לאחרים והיא כל כך עצורה שזה משאיר אותה בעיקר לבדה.

יש לי חברה מאוד נבונה שיודעת להקשיב ויודעת להרגיע וכשצריך, גם להושיב.

יש לי חברה שיודעת לספר בדיחות ואיתה כל פגישה היא חתיכת חגיגה.

יש לי אחת רצינית ואחת צחקנית אחת קשובה ואחת כאילו מקשיבה אחת לבילוי ואחת לתמיכה ואחת שתמיד אתה השיחות הן מלב אל לב, אמתיות, משמעותיות נוגעות, כמעט טיפוליות.

אחת שיוצרת אחת שאוצרת אחת רחוק ואחת מלאה בצחוק 

אחת אומנית ואחת יצירתית, אחת אמיצה ואחת פחדנית.

יש לי חברות, לא כל כך רבות אבל מאוד מיוחדות.

הן מעגל התמיכה והמשענת בעת צרה כמו בעת שמחה.

ואני?

אני איתן כמעט הכל חווה

ויום יום זוכה ומודה.

בכל ולכל אחת ואחת

יש לי חברות.

שיהיה על כולנו שבוע רגוע

גינה לי

ימי בחרותי עברו עלי במקום קסום ירוק,  מלא חוויות. עבודה ועבודת האדמה בעיקר היתה הערך החשוב לצד חברות. 

אהבתי את המקום ולמדתי להתחבר לריחות, לשינויי העונות ובמיוחד לירוק על כל גווניו. שנים עברו, היו לי גינות, גידלתי עצים ועציצים. 

תמיד עם חלומות לחזור לעבודת אדמה של ממש אבל כנראה שהיו דברים חשובים ונכונים לי יותר.
לפני כך וכך שנים התוודעתי לאפשרות לקפוץ לביקורי עבודת אדמה בחוות אורגניות לזמנים קצרי מועד, אצל אחרים ברחבי העולם.

התחלתי באיסלנד בחווה קסומה בפיורדים המזרחיים. שם הייתי עובדת אדמה אמיתית. וזו פתחה לי את התיאבון להמשיך.
המשכתי ליפן אל חוואית מיוחדת במינה בשם נאנאקו שרק לכתוב פה את שמה ואני כבר בדרך לחזור אליה. 

משם הגעתי לחווה בצרפת הקטלונית. חווית יער בלתי נשכחת. אחר זו, נסעתי עד לחוונת קטנטונת בסאן דייגו שבארהב, שבה קיבלתי כמה שיעורים מרתקים בכלל ובינהם גם על עקרונות המטבח האורגני. משם התגלגלתי ובאתי אל גולת הכותרת בכפר קטן קרוב לרומא  למשפחת אומנים מיוחדת במינה. בין יתר עיסוקיהם האומנותיים, הם מטפחים גינה ענקית, של דונמים רבים. עם צמחים ובעלי חיים אסופיים. 

גם לשם אני מקווה לחזור בעוד קצת, אולי אולי בסתיו.

כל ביקור/ התנדבות כזו בחווה, זו בעצם מתנה קטנה שאני נותנת לעצמי לקראת או בדיוק ביום הולדת שלי.

ההקדמה הארוכה הזו כולה באה לספר על חגיגה קטנה שאני נהנית ממנה מאוד בבית החדש שבין גבעות האלונים. אני בונה לי לאט לאט "גינה" קטנה שמורכבת מעציצים ואדניות ומתחברת נפלא לכל האלונים הותיקים שמסביב לבניין.
לצד צמחי נוי יש לי גם עצי פרי ננסיים, צמחי תבלין ואפילו כמה שיחי ירקות מניבים.
כרגע אני משחקת במחשבה על עמוד הדרופוני, 

נראה.

ככה בהדרגה, מתחברת לשורשים ההם של אותו כפר הירוק כל ימות השנה, לנעורים, לאהבה ישנה.

שבת מלאה שמחה

בדרך כלל ולפעמים

 בדרך כלל אנשים "שולחים" לי סיפורים.

לעיתים מקרוב ולעיתים מרחוק

אבל לפעמים

כן, לפעמים

שלטים, כרזות, כותרות

עוצרים לי את המבט ואחריו מיד באה זו שמצלמת

ועושה, קליק

היתרון הגדול בסוג הזה שמלבד הצילום לא צריך סיפור

כי יש בו הכל.

כמו זו למשל:

או לדוגמא המקרה הזה. איזו מחשבה נפלאה ואיזה סלוגן מוצלח

ת'אמת, לא הייתם מזמנים אם הייתם זקוקים?

ועוד עם שם כזה...

או קחו לדוגמה את זו

כשעושים האנשה לבעיה?

הופכים אותה כמעט לידידה (את הבעיה כמובן)

ואחת אחרונה מכפר קטן בספרד

מסביר קצת למה הם כל כך מתקשים )))

שבת מלאה בחיוכים וטוב

איש אשר על

בכל בוקר כשהוא רק פותח עיינים ליבו מתמלא גאווה גדולה.

לפני שהוא יוצא לעבודה, הוא נושק למצחה של אשתו ומצחם של שני ילדיו

מניח כפות ידיו על ראש כל אחד מהם.

עוצם עיינו מברך בשקט.

הם נושאים פניו אליו בדממה וללא תזוזה. 

כך טקס של דקה.

הוא פוקח עיינו ואומר:

"לא לשכוח גם היום לסלוח".

מחייך חיוך של טוב ויוצא אל יומו.

ככל שהוא מתקרב אל המקום ליבו הולך ומתרחב.

 ברגע שרגלו דורכת  על הסף 

 מתחילה אותה רוטינה, אותו הטקס.

הוא ראשון הבאים. לפני ההמולה 

לפני כל האנשים. החשובים, העממיים, הקבועים, המזדמנים, רבבות התיירים.

הוא מוציא את המפתח הגדול מתיקו.

מביט בו לרגע,

משחיל אותו בחור המנעול ומסובב באיטיות.

הוא מקשיב.

נשמע קיליק של הענות. 

דלת העץ הישנה והגדולה  ניתנת עכשיו לפתיחה.נוגע בה ביד אחת, בשניה מוציא את המפתח ולוחץ על הידית הישנה.

הדלת נפתחת לאט.

 הוא נכנס לאולם החשוך נועל אחריו את הדלת.

 עומד באפלולית לשניות אחדות עצור נשימה.

אחר כך נושם נשימה עמוקה מריח את הרבדים העמוקים של ריחות המקום העצום.

זה המקום שלו.

הוא עושה מספר צעדים אל מרכזו של האולם

מרים את ידו בהתכוונות מלאה אל מול מצחו משם באנך מוריד אל מול בטנו  וממשיכה לסיום תנועת הצטלבות.

עכשיו ורק עכשיו

הוא מוציא את הצרור מתוך תיקו (יום יום הוא לוקח אותם איתו)

ונועץ אותם במקומם על החגורתו.

אין לשכוח שהוא זה הנושא עליו את כל המקום העצום והקדוש הזה.

הוא.

הלוא הוא, האיש אשר על המפתחות של  כל הקתדרלה!

על ידיו יישקו שעריה ודלתותיה.

 שבת של הערכה ומנוחה

 

החיים עם קשר

 

כשהבינה לורנסה ששכנתה גבי נותרה לבדה ושאין מי שיארח לה יום יום  חברה,
הזמינה אותה לבוא ולהתארח אצלה. 

לאכול יחד עם משפחתה את ארוחת הצהרים. 

פעם אחת נענתה גבי אך לא הוסיפה. היא לא הרגישה בנוח להתישב ולאכול מידי יום על שולחנה של שכנתה.
לורנסה הבינה ובכל זאת חשה אי נחות מהעובדה ששכנתה בודדה. 

אחרי מחשבה והתלבטות בינה לבין עצמה, עלה בדעתה רעיון.
היא פנתה לבנה  מרצלו וביקשה ממנו שיקח מידות, יזמין לוח עץ מתאים, יצבע, יתקין צירים ואחר כך יחבר לקיר שבין המרפסות.
כך שיוכל לשמש בעת הצורך "שולחן קשר".

קצת לפני ההתקנה קראה לורנסה לגבי דרך המרפסות, 

כמו שהיו רגילות בפיטפוטים של זוטות ושטחה בפניה את תוכניתה. 

תוכנית "שולחן הקשר".
בכל פעם שמזג האוויר יאפשר, 

לעיתים בצהרים ולעיתים בין ערביים. 

יצאו השתים כל אחת למרפסתה. ישחררו את הוו הנועל וישטחו את לוח העץ הצבוע שהתקין מרצלו בין שתי מעקות המרפסות.
כל אחת תביא את מגדניה. יציבו כסאות זו מול זו ויבלו זמן  של יחד.
זמן של שתים.
כך עשו לאור מציאת פתרון הביניים
לעיתים ארוחת צהרים. לעיתים רק קפה ועוגה ולפעמים אפילו כוס של יין.

כך קורה כשיש שכנו•ת טובה
כך כשבונים שולחן קשר
כך כשטובות השתים. 

כך כשמרפסת הופכת לגשר.

(התמונה נשלחה אלי ע"י חברה ושמה בלהה-תודה)

סוף שבוע מלא חיבור וקשר

בין האיש למקורי

בכל בוקר ובוקרו קם לו האיש וממהר למקלחתו ובעיקר למראתו
הוא בוחן את פניו. מצחצח את שיניו
שוטף את פניו
מוציא את המסרק ומסרק את שערו או את מה שנשאר מרעמתו.
עכשיו הוא מתפנה לעיקר.
והטקס נפתח
הוא פורס מגבת קטנה עליה יניח את כל הכבודה ועוד מגבת אחת לניגוב מיוחד.
הוא מוציא את המכונה, את המספרים הקטנות, את השמפו המיוחד עם המרכך שנצמד, את השעווה המעצבת ואת המסרק  המיועד.
מסרק את הפאות ואת השפם.
בוחן במבט לחזית ואחר כך צדודית.
צדודית אחת ואחריה כמובן השניה ושוב לחזית.
לוקח את המכונה ומעביר אותה על צידי לחייו בוחן כל פאה ומיד אחר כך עובר אל השפה העליונה. מיישר קו.
מניח את המכונה ואוחז במספרים ביד אחת ובמסרק בשניה. עוד קיצוץ קטן פה ועוד אחד שם. מתבונן ובוחן ארוכות.
מעלה חיוך קטן של סיפוק.
עכשיו זמן שמפו וריכוך . הוא משפשף היטב את שפמו ולחייו, מסיר את כל השאריות שאולי נותרו, שוטף היטב בשתי ידיו. מנגב באותה מגבת קטנה מיוחדת ורכה.
מסרק שוב את פאותיו ומקדיש עיתות לסירוק יסודי של השפם
ואז, רק אז, הוא לוקח שעווה מהקופסא ומחלק אותה בין שתי כפותיו. 

שעוות דבורים מכוורת מיוחדת שאליה הוא נוסע מפעם לפעם. לכפר קטן בהרים של סיירה נבדה.
מורח מהשעווה על כל שפמו מריחה שווה. מחליק אותה אל הקצוות. אוחז בכל קצה ועוצר לרגע, ללא תנועה.

 ואז מסלסל. 

בעדינות, במתינות. 

מעקל את הקצוות אל על.

שגם הקצוות יעצרו בתנועת אוולה  פלמנקואית. כנדרש משכמותו 

 
מביט במראה והדמות מביטה בו חזרה, מסופקת ואפילו מחייכת.

כך הוא שומר על קשר משפחתי רחוק עם קרוב משפחתו. מי שאמו רמזה על כך, שאמה, כלומר סבתו, כנראה הכירה את האיש ההוא מקרוב קרוב ולכן היא, כלומר אמו, העניקה לו את השם המחייב
הלוא הוא סלוודור ד.

עכשיו, אחרי שהעיקר טופל, הוא יכול להתפנות ליתרת יומו.

יוצא לעבודתו החשובה במקום באחד המקומות המרהיבים בתבל כולה.

עומד בלב אלהמברה, אתר המורשת ומוזג בירה מצננת ביד מיומנת, ביום חם למבקרים.

כולו גאווה ותהיה אם גם הם כמוהו, רואים את הדמיון 

לסלוודור ד. ההוא, המקורי.

               

                 סופש רגוע

העץ התלאביבי שלי

 

עץ המנדרינות התל אביבי שלי, משך שוב באפי. 

דאג לעצור אותי בצעידת הבוקר השבועית על מדרכותיה של העיר ללא הפסקה.
דאג שאעצור, אשאף עמוק ניחוחו אביט בו, אתעצב שאיש לו דואג לו, לא מטפל בכנימותיו ובענפי הפרא שצומחים על גיזעו.

אם היה לו חבר בסביבה בטח היה מניח ראש על כתפו ומספר צרותיו.
אבל הוא עומד לו לבד, לכן עומד זקוף, נושא פניו אל על, אולי משיח אל אלוהיו.

בעוברי, אני נוגעת בגזעו במגע של חיזוק והתפעלות שלמרות הכל הוא עוד כאן. 

פורח כשצריך, מניב בהגיע הזמן.

כשאביב סביב הוא בשיא פריחתו וריחו מעלה חיוך ונועם על שפתיים. 

ומושך בחוטם של אחת או שתים (אולי אפילו שנים).

בעוד כך וכך פירותיו טעימים טעימים ישובו לעודד את כל הטועמים.
אלו שיצליחו להגיע לענפיו הגבוהים.

עץ המנדרינות התלאביבי שלי. 

(שהרי ברגע שהוא משוייך יש לו משמעות מיוחדת, לפחות אצל אחת, כלומר, אצלי))).

מזכיר לי תמיד את זמני בכפר ההוא, הירוק כל ימות השנה, לא רחוק מפה, ממרכזה של העיר הלבנה. 

שם ריח הפרדסים בבוקר של אביב, על גבי עגלה רתומה לטרקטור, היה אחראי לרגעי שכרותי.

מזכיר ומעלה חיוך של עונג וגעגוע.

סופש נעים 

ולא לשכוח להנות מהטוב.

פעם בשבוע - גלידה!

פעם בשבוע באופן קבוע

הוא בא לאסוף אותה.

היא כבר מוכנה שעה לפני השעה היעודה.

מחכה לו.

והוא בא, נוקש על הדלת בנקישה מיוחדת.

היא מזהה, כולה נרננת.

זמן בילוי משותף.

שואל לשלומה, אוסף את התיק שלה, מגיש את זרועו, היא משלבת את זרועה והם יוצאים מהבית אל הרחובות. 

צועדים בנחת. 

היא נשענת עליו קמעה והוא מספר לה את קורותיו.

כך הם צועדים אל המסעדה. שם מחכים יתר בני המשפחה.

אוכלים, מדברים צוחקים בקול גדול.

משפחה.

כשחולפות השעות ולאט מתפזרים.

הוא מגיש לה שוב את זרועו,

יוצאים אל הפיאצה הגדולה.

מתישבים כמו אז, לפני שנים.

כשהיא היתה מושיטה לו את ידה והוא היה אוהב את אחיזתה החמה, הבוטחת כשידו הקטנה מתחבאת לה בכף ידה שאז נראתה בעיניו גדולה. 

היו מגיעים בדיוק לכאן. 

יושבים באותה כיכר.

היא היתה ניגשת, קונה לו ולה גלידה בגביעים קטנים. 

היו יושבים מלקקים, מסתכלים בעוברים והשבים. 

זמן של יחד.

זמן גלידה.

עכשיו, הוא נגש לקנות להם גלידה בגביעים, אותה גלידה באותה גלידריה.

מלקקים כמו אז, היא והוא.

גם כשמסיימים הם לא ממהרים.

יושבים, מתבוננים, מדברים דיבור שלהם.

זמן של גלידה ביחד. 

חג שמח

ושתמיד תמצאו זמן לביחד

כשהולכת ברחובות או נכנסת לכנסיות

 כשאני הולכת ברחובות, פה או במרחקים, אני פוגשת סיפורים.

הרבה פעמים אני מיד מצלמת. בעיקר בכדי להשאיר אותם איתי. 

עד שאתיישב, עד שאתפנה, עד שאתן לסיפור, בזכות הצילום, לבוא ולהתרווח יחד, אצלי.

היום כשנכנסתי לבקר, ראיתי אותם. 

מיד הקלקתי.

אני מכירה כאלה שניים. ממקומות אחרים

עם סיפורים שונים.

אולי לכן תפסו גם השנים האלה לי את העין ואני תפסתי את המצלמת שלי.

קליק.

פה, 

אחד ישב, מכונס בתוך הכסא שלו פנימה. ואחד בא לעודד ולשאול, 

"נו...ואיך עבר עליך היום?"

הם מכירים שנים. אותה שכונה, אותו בית תפילה.

מכירים אך מעולם לא קרובים.

נפגשו בתדירות גבוהה. אך נהגו להחליף בעיקר מילות נימוסים. בגלל הנשים. רק ועל מה שממש צריך.

עכשיו קצת השתנה.

אחד נעוץ בכסאו והשני מהלך.

המהלך מקפיד לבוא ולהחליף כמה מילים.

היושב, מקצר. 

מרגיש שאינם שווים.

פה בבית התפילה הוא מעדיף להתכנס בשתיקה.

לא אוהב את ההפרעה ואולי גם את החמלה הנשקפת מעייני המהלך 

הנשים כבר אינן.

שניהם לבדם.

האחד מהלך בין אנשים 

השני יושב בכסאו 

מתגלגל ומתפלל.

שבת טובה

ושבוע נפלא

חזרתי קצת🙂

והזמן ...ואת...ואינך.

 הם אומרים שמשהו קרה לה

לחתולה.

היא לגמרי השתנתה.

השתגעה לה.

שימבורסקה, כתבה:

"למות - לא עושים דבר כזה לחתול. 

כי מה יעשה חתול ...."

כשזאת שאהבה אותו

נעלמה?

"יטפס על הקירות. 

יתחכך ברהיטים."

ומה עוד?

ואיפה ימצא ניחומים?

ומי יתיר לו את הקשרים?

ומי ידבר אליו

ויספר לו סיפורים?

"משהו כאן לא מתחיל 

בשעה הרגילה. 

משהו כאן לא קורה 

כמו שצריך."

אפילו חתול  או חתולה

יכולים

לראות ולהבין

שהזמן

לא מרפא.

לא

משנה.

ולא

משיב

אבדה.

אז מה הפלא שהחתולה שלי

קצת השתגעה?!

                    אני -   בשמך.

איש בצבע

ראיתי איש צובע עיר.

נתקלתי באנשים שחור לבן

פגשתי אפורים
הכרתי אנשים פסטליים
גם כאלו בצבע אחד או בגוונים,
אפילו כאלה שמחליפים.
ויש איש אחד-
שלל צבעים.

כל יום הוא יוצא עם אופניו
מטייל בעיר הלבנה.
סוקר את הרחובות
בכל מזג אוויר.
הוא רוכב ומורח אותה במברשתו, בבגדיו.
בבוקר,אחרי הקפה השחור הראשון של היום
הוא מוחק את שאריות הלילה.
פותח את ארון הצבעים.
כלומר, ארון הבגדים.
עומד ובוחר את הקשת לזה היום.
לוקח מכאן ומכאן ומכאן
מניח אותם על כסא.
צועד צעד לאחור.
מצמצם את עפעפיו.
נעצר ותוהה.
האם?
אולי עדיף להחליף?
אולי כדאי עוד להוסיף?
יש לדאוג לשלל גוונים מספיק נוגדים. שיתכנסו כולם וירססו שמחה בעולם.
הוא פותח את התריס.
אור צהוב נופל על הכסא ועל הצבעים.
עומד עוד
מתלבט.
מניע את ראשו לצד זה ולצד השני.
מחכה.
רק כשהצבעים מחייכים אליו
והחיוך עובר מהם ועולה על פניו
הוא מתלבש.
עומד עוד קצת מול המראה.
שואל בעצתה והיא עונה.
מניח כובע אחד ומחליף באחר
וכשכל המראה מסתדר
הוא יוצא לצבוע על אופניו את העיר.
איש אחד עם אופניו
על שלל צבעיו.

אשה אחת, עוברות שנים.

כשהבדידות לפעמים נוקשת לך בדלת

ועצמותיך מזכירות ומונות שנים,

איספי אליך אחת אחת

את קרני השמש 

המצטרפות מחלון המטבח

כירכי אותן כצעיף רך סביב כתפיך,

חממי צוארך,

השמיעי את המנגינה ההיא.

עצמי עיינים

וזכרי.

זכרי

שיש עוד ימים רבים

להושיט ידיים

יחד עם קרני השמש

לעטוף ולחבק

היזכרי,

היזכרי

באותם זמנים

כשכולכם הייתם יחד יושבים

סביב השולחן קטן,

מפטפטים.

הנה הקו מתרחב, ואת מחייכת,

לאט לאט קמה, נאספת.

מצרפת את "פוליאנה" מהכתובים

ושוב,

מתגברת.