יום שישי, 24 במרץ 2023

והיא ששתקה

כשאוריקו נולדה לא שמעו את קולה.

לא הוציאה יבבה או צרחה

 היא שתקה.

עיינה נפקחו לרווחה התבוננה סביב אל העולם הנגלה.

המיילדת חבטה בעכוזה אך היא המשיכה

בשתיקתה תוך שהסבה ראשה 

והמילדת הסתפקה.

גם כתנוקת לא הרימה את קולה. 

שעות רבות היתה רכובה על גב אמה המכופף כשזו היתה עובדת בשדות או בבית.

הקשיבה להלמות ליבה.

לא הפריעה ולא הכבידה, לא שאלה ולא הציקה. 

כך גדלה וצמחה. 

מקשיבה לכולם, מבצעת את שנדרש, מבינה שהעובדה שהיא מתנהלת בחרישות היא תכונה מאוד אהודה על סביבתה.

ילדה שקטה, סימן לברכה. 

סימן לאשה ציתנית ומסורה.

אוריקו גדלה לילדה נערה.

כשהגיע זמנה השיאו אותה. 

כשהיתה צריכה לשטוף את רגליו, שטפה, כשהתבקשה להכנס למיטה, שכבה וחיכתה. 

אפילו דמעותיה ירדו בדממה, שאף אחד לא ישמע.

בטנה תפחה בהדרגה.

באחד הימים בשדה, הבינה לפתע זו שעמדה לצידה, שזמנה של אוריקו הגיע ובא. 

היא הושיטה לה יד והלכה אתה לביתה, השכיבה אותה, הרימה שמלותיה ואמרה לה:

עכשיו זה זמן הצעקה.

אוריקו נשמה נשימה עמוקה עמוקה

צעקה צעקה גדולה גדולה שהרעידה את סיפי הבית, יצאה מהדלתות, החלונות ויתר הצוהרים. 

יצאה צעקתה והתגלגלה בכל הכפר. 

נפלה אל שדות האורז ונעצרה בתעלת המים הזורמים. 

כל תושבי הכפר כולם פסקו ממלאכתם.לרגע קפאו.

או אז, הגיח התינוק מתוכה מייבב ומבוהל.

היא התבוננה בו חייכה חיוך קטן

ונדמה. 

לעולם.

                                     שיק


שבת מנוחה


יום שישי, 17 במרץ 2023

אני של המסעות


אני מהוותיקים. כן, מהוותיקים שלה, נוסע וחוזר אתה. מלווה אותה במסעות ובטיולים במרחבים ובימים. כבר אספתי קמט אחד או שניים ואפילו כתם קטן נסתר מעין.
בכל פעם כשאנחנו חוזרים אל ביתה ואני עולה אתה, אני מרגיש איך בכל מדרגה אני הופך להיות יותר כבד על כתפה. כאילו נוסף לי עם כל מדרגה שהיא עולה, עוד משקל. אני חש איך בהדרגה גופה מתקשח יותר ונוטה על צדו מהמאמץ לשאת אותי.
כשהיא פותחת את הדלת הבית ומסננת "סופסוף" בשריקה מבין השפתיים. היא שומטת אותי באחת על הרצפה הקרה ולפעמים אפילו בועטת בעיטה קטנה. לא כי היא כועסת עלי באופן אישי, לא. זה בגלל המשקל והכתף הכואבת והלב שבוכה לה בפנים.
אני נמצא אצלה כבר לא מעט שנים. נוסע אתה הרבה ימים. אבל בתקופה האחרונה מאז שהכירה את ההוא שגר רחוק השיבות הביתה קשות לה ומכבידות.
דקות אחרי שנבעטתי אל הפינה, היא מרימה אותי ומניחה על השולחן בפינת האוכל. שולחן רחב זרועות. מוציאה מתוכי את צרורות הדברים שהשיבה אתה. היא מוציאה בגדים, מריחה. עוצמת עיניים. רוצה להחזיר תמונות זיכרון.  מכניסה יד לקרבי מחפשת את הכיס הפנימי הקטן שלי. אצבעותיה מגששות בעדינות. מטיילות ונעצרות כשהן מוצאות את פיסת קליפת עץ הערמונים שלקחה מהיער שלו. היא מוציאה את הפיסה. מתבוננת, חופנת אותה בין שתי ידה, שוב עוצרת, ממקדת את עיינה. שואפת את ריח הקליפה, ריח היער כולו בא אל קרבה. דמעה מתגלגלת  ונופלת עלי. בנקודה שבין הידית שלי לבין הרוכסן. הנה, כאן ישאר עוד כתם קטן, כי ככה זה בתיקי עור בהירים כמוני. הם אוספים אליהם עקבות, ריחות, אהבות ומסעות.
כשהיא מסיימת לרוקן מקרבי הכל, היא הופכת אותי, מנערת. שלא ישאר בי דבר ומכניסה אותי לחשכת הארון. שאנוח מעט עד שתוציא אותי בפעם הבאה.
ואכן לא עובר זמן רב ואני מוצא מהחשכה והמנוחה בארון ביד קלה ועליזה אל אור היום.
אור גדול בחדר. היא מניחה אותי על כורסא גדולה, פוערת את פי הגדול והרחב. בכל פעם שהיתה עוברת לידי היה חיוך גדול עוטף את פניה. מידי זמן היה נופל בקלילות עוד פריט אלי פנימה. שמלה קלילה, חולצה דקיקה, צעיף חם, חולצה גברית ארוכה שלקחה ממנו בפעם שעברה. תחתונית תחרה רכה ומפונפנה. תיק רחצה נפוח לחיים, בגד לעבודה בגן שכובס היטב לאחר הפעם שעברה. צנצנת ריבת כותרות הוורדים עם מדבקה, שהניחוח שלהם דבק בי עוד כשבישלה ורקחה ואני שהיתי על הכורסא. 

ממש בסוף, לפני שסתמה את פי עם רוכסן שריצ'רץ' מצד אל צד, הכניסה את אותו פנקס כחול מלא בחותמות מהמון ארצות. 

הניפה אותי בקלילות על כתפה שכמו חכתה לי כבר בגעגוע ויצאנו שוב אל דרך ארוכה. 

שוב אל  המסע.


שבת של תקוה

יום שישי, 10 במרץ 2023

אשה עם מרד קטן

בראשית שנות השיבעים

באה לפה לחודשים ימים. התנדבות בקיבוץ גלילי. שיא המרד שלה במשפחה נורדית ממוסדת. 

מאז ילדותה נהגה לשמור ולקיים את כל המסורות. הלכה בתלמים שקבעו דורות. 

יום אחד התעוררה אחרת, מורדת.
חיפשה קצת, שאלה מעט, אספה חסכונות קטנים.
באה עם חברה לנסות, לחוות, להתמזג עם השמש והרעיונות הסוציאליסטיים של ארץ קטנה, כמעט רק נקודה על מפה.
בימים עבדה בגן הירק, אוספת פלפלים מושכת בצאוורם של גזרים רעננים.
 מנקה פקעות של סלקים אדומי לחיים.

בשעות שאחרי, בלתה על הדשא ובבריכה ובערבים היתה נפגשת עם חברים שכמוה חצו ימים. מנגנים, שרים, מדברים, צוחקים. כך כל ערב באחד החדרים.
לכאן היו נמשכים ובאים גם חברי הקיבוץ הצעירים, שזופי שמש, החצופים.
מהר מאוד הבינה שהיא רוצה יותר. להשאר עוד. התגבשה בקיבוץ חבורה שלמה של מתנדבות ומתנדבים מכל קצוות. רובם באו כמוה ממשפחות נוצריות בורגניות. חווים את החופש, את ההתנסות אנתרופולוגית והמפגש עם המחוספס, הקוצני, הנוגע בקצוות.
בתחילה האריכה יחד עם חברתה את השהות בעוד מספר חודשים. לאחריהן, חברתה החליטה לשוב לביתה והיא כבר מצאה כאן אהבה ובחרה להשאר עוד. מתאהבת מיום ליום במקום, באורח החיים, באנשים, בילדים העצמאיים והחופשיים שהיו כל כך אחרים מהילדים והילדות מהמקום משם באה.
הוריה ניסו להחזירה, להניאה ואפילו לשחד בכל מיני הבטחות, אם תחזור ותשוב לתלם הנכון והמוכר.
אולם היא סרבה .
האהבה פה התפתחה והלכה וממתנדבת הפכה להיות תושבת ואחרי נישואיה לחבר המקומי שאהבה, עמדה בהצבעת החברים וקיבלה מעמד של חברה מן המניין. 

שייכת בזכות עצמה לקבוצה.
היא אימצה את תרבות החברה ואת דתה, בנתה יחד עם מושא אהבתה משפחה מלוכדת גדולה וחזקה.
התערתה בכל חיי הקהילה, עבדה, התנדבה, השמיעה את קולה. 

הקיבוץ השתנה בהדרגה.  גם היא, עמדה בראש מובילי הלינה המשפחתית,  הלכה יד ביד עם מארגני השינויים תוך שמירה על החלקים הסוציאליסטיים

 כל זאת ועם זאת, תמיד שמרה על חלקים מעולמה האחר ועל איזה מרד גם דעתני אך גם ויזואלי קטן.

להזכיר לה ולכל האחרים מסביב שהיא אמנם חלק מכולם,
אבל לעולם יש בה גם טוויסט מיוחד, עם צבע כחלחל בשיער ומסרגות ביער ביד,

  שהיא במקור, משם.


שבת ברוכה