יום רביעי, 24 ביוני 2020

סוף סוף דייט

ושיק שיק שק הקטר נשף
ותיק תיק תק הגלגל חרק...
הנה שבה הרכבת.
הנה היא חולפת עוברת ואני אתה ויש לי שיר בלב שהיא חזרה.
במהלך ימים רבים ראיתי אותן חולפות על הפסים. ריקות, עצובות, הולכות ושבות.
תהיתי למה? למה הן רצות כך ריקות על הפסים?
אולי בכדי לאמן את הרכבים
(כ' דגושה), אלו היושבים מול ההגה הרכבתי ומנהיגים אחריהם את הקרונות. דואגים שירוצו אחריהם בשורה, בלי להותיר רווחים? כלומר לשמור על כושר קרונות אחראי וקבוצתי.
אולי,בכדי לשמר את הגלגלים והפסים שלא ירגישו מבודדים או חלילה בודדים שרק צופים בהם מרחוק?
אולי כי הקרונות התגעגעו כמוני לצפות בגלים?
ואולי כי התגעגעו לאנשים ולסיפורים שהם מביאים כשהם עולים ולוקחים אותם איתם כשהם יורדים, מפנים מקום לבאים?
אתמול היא חזרה סוף סוף אחרי המון ביחבושים והתלבטויות (בעייני מוזרות. מכיוון שהאוטובוסים המשיכו ופעלו), לעצור בתחנות ולהזמין אליה אנשים.
היום אני שבתי אליה. עם חיוך שהסתתר מאחורי מסכה ורון בלב שממילא מסתתר לו כל הזמן.
אחרי שהזמנתי באתר מקום כנדרש ואחרי שפקח בדק לי את הברקוד במסך הקטן של החכם מכל אדם.  נכנסתי בשעריה.
שעת בוקר.עד לפני קצת, בשעות האלה, היא היתה עמוסה להתפקע. 
עכשיו לכל איש מרחב, מושב כפול משלו.
לכל איש ולכל סיפור יש מקום להתפזר.
אולי בגלל הרווחים הגדולים והפיזור היה לי קשה לתפוס סיפור מאחד האחרים ולקחת אותו אלי? אולי.
ובכל זאת מאוד נהנתי ותוך 50 דקות קטנות כבר הגעתי וירדתי.
מקווה שלא יעצרו אותנו שוב מלקיים את הדייט השבועי שלנו. 
גם אם אולי יהיה לה קשה לזהות שזו אני החמושה במסכה ואולי גם במשקפיים. 
אני אזהה אותה בכל מצב, 
בוא אבוא גם בשבוע שאחריו - ומאוד מקווה שגם היא לא תאכזב אותי.
                            
                                  
                                    



יום שבת, 13 ביוני 2020

מכתבים בסתר

שלומות לך.
הנה אנחנו ממשיכים להתכתב, היינו באשרם ההוא של ג'ון שניידר בווגאס, עברו שנים מאז,חווינו שם חוויות מיוחדות.
האשרם הוא נווה במדבר שקט ורגוע וכל כך שונה (למזלנו), מהעיר ווגאס ובעיקר ממה שווגאס מייצגת.
כאן הכל בנוי סביב כבוד האדם והרחבת הנפש.
תודה לך על ההזדמנות ההיא. אף שעבר זמן היא עדין נצורה בליבי.
עברתי בזמן האחרון (ימי הסגר הותירו זמן פנוי רב), על תיבת הדואר במחשב שלי. על תיקיית המכתבים ששלחת לי. 
נתקלתי גם בשיר של רוני סומק ששלחת באחד מהם והמילים, אח אח  המילים!
......

ויָדַעְתִּי אָז, שֶׁצָּרִיךְ לִקְרֹעַ אֶת הַשִּׂמְלָה מִגּוּפָהּ

שֶׁל הַמִּלָּה 'קִנְאָה' כְּדֵי שֶׁכֻּלָּם יִרְאוּ אֶת צַלְּקוֹת הַשֶּׁקֶר

שֶׁצָּרַבְתִּי בִּי,

שֶׁצָּרַבְתִּי בָּהּ.

נפלאות ועדיין כל כך בוערות.

לא,לא קראתי את כולם, עצרתי פה ושם וחשבתי: 
בא נגיד שחליפת המכתבים בינינו היתה כמו פעם: כזו שכתובה ביד על נייר מקופל שנכנס לתוך מעטפה ועליה בול והיה גם...איש דואר שהולך עם תיק עור גדול וכבד הנח בקביעות עם רצועה צולבת על כתפו והפה הפעור מלא במכתבים, שוכן על ירכו...אהה והיתה התיבה. גדולה, צבועה באדום ומחכה.
זו שבודקים אותה כל יום בצפייה ובתקווה.
זו שלפני שפותחים אותה צועדים את הצעדים האחרונים אליה בצעדי "טיפ-טופ" ואומרים בלב 7 או 8 ברכות.
עומדים לפניה, עוצמים את העיניים והלב מתקתק שבעתיים.
אז, פותחים לאט, כשהעיניים עוד עצומות ומפשפשים ביד. 
אם נתקלים במעטפה, מתפללים שוב שזו תהיה ה"מעטפה הנכונה" ולא איזה חשבון, דוח או נייר ממס הכנסה....
אז תאר לך שכך היינו מתכתבים ואוספים במסתור, כל אחד מאתנו את כל המכתבים (והמתנות: הספרים,הדיסקים ואולי גם הפרחים המיובשים ששלחנו).
וככה לאחר מותנו, באחד משווקי הפישפשים, (לשם היו ילדנו כמובן,מעבירים את רוב הרכוש הנטוש שצברנו), היו מגיעים איזה זוג צעירים, שהוא בא וקנה איזו שידה קטנה והיא קנתה שולחן עבודה. 
הם הביאו את השולחן והשידה בהובלה הביתה. וכשסידרו אותם במקומם גילו לתדהמתם במגרות הפנימיות, כל אחד מבני הזוג, צרור עטוף. 
כשפתחו את צרור, גילו מכתבים (שכמובן כל מעטפה של מכתב כללה בול שנשא חותמת ותאריך). אחרי תהיה ודיבור קצר - בוא נקרא לו "או" ולה "עם", הבינו השניים: או ועם, ששני הצרורות קשורים.
כשנרגעו מהגילוי המדהים - כי הרי, מה ההסתברות שדבר כזה יקרה?
החליטו לסדר אותם לפי סדר של: היא כתבה הוא ענה.
"או" אמר: חייבים לסדר את המכתבים לפי הסדר על הרצפה.
ו"עם" ענתה: אני אקח את שלו ואתה את שלה.
אחרי שסידרו את כל המכתבים ברצף הנכון והוסיפו את המתנות לצידן,
שאלה "עם" את "או": עכשיו כשאנחנו מתכוונים לקרוא את כל האוצר הזה שנפרס לפנינו אתה חושב שזה בסדר שאני אקרא את שלו ואתה את שלה?
"מממממ" המהם או, "אולי בכל זאת, בשביל האותנטיות שלהם כדאי שנשמור על הקולות הנכונים"
מיד הם התחלפו בתפקידים וגם במקומות הישיבה. כל הרצפה היתה כמעט כולה מכוסה ב"שטיח ניירות מכתבים"
אחרי שקראו (לפי תפקידים), כשעתים רצופות ונעשו מאוד רעבים, הבינו שיש להם עכשיו שתי ברירות או אולי שלוש:
1. לא לזוז כמעט ממקומם. להזמין טייק אאווי ולהמשיך בקריאה עד תומה (דבר שיערך לפחות ימים).
2.  לאסוף בצורה מסודרת את המכתבים לתוך קלסר גדול ובכל פעם להוציא את אלה שלא נקראו, לפרוס מחדש ולקרוא ושוב לאסוף לקלסר.
3. לפרוס על כל הרצפה המכוסה  ב"שטיח ניירות מכתבים", טפט שקוף ניצמד ואז יוכלו להשאיר את ה"שטיח ניירות מכתבים" לעולמים!!! כך גם יפתרו את בעיית חיפוי הרצפה.
אחרי מחשבה והתלבטות ארוכה של בעד ונגד לכל אחת מהאפשרויות, וכשנעשו ממש רעבים, החליטו שכרגע יזמינו טייק אאוי וגם יזמינו משלוח של טפט שקוף כך שיוכלו לאכול ומיד אחר כך להדביק את הטפט ולעצב את ביתם עם שטיח מפואר וייחודי. 
עוד הוסיפו על קיר פינת האוכל לוח גדול שעליו הכינו טבלה, בה ציינו לעצמם אילו מכתבים כבר קראו (שלא יחזרו על עצמם).
מכיוון שבעצם מצאו את עצמם כל כך עסוקים במכתבים החליטו לעזוב את עבודתם ולפתוח בית הוצאה לאור בשם :"עם ואו - מוציאים לאור - ספרי מכתבים"
כמובן שהספר הראשון בהוצאה היה הספר: 

יום ראשון, 7 ביוני 2020

מכתב לנמען שלא היה


תרגיל בחליפת מכתבים מתוך סדנה:
לבחור נמען או להמציא אותו ולכתוב לו תוך דקות מכתב הכולל בקשה.

לי, מיד צף ועלה איש אחד מ"אותו הכפר, זה הירוק כל עונות השנה", 
 (ועוד נחזור אליו ברשומות ההמשך).

הי, 
מה שלומך?
מאוד אוהבת לקרוא את המכתבים שאתה שולח לי. 
מלאים בהומור ובסיפורים נפלאים שאתה ממציא. אנחנו מכירים שנים. כשהיינו מאוד צעירים. 
אז כשעוד רצתי.
ממש מחכה כל פעם למכתב הבא שיגיע ממך ובטוח יהיה מלא הפתעות ויעלה אצלי המון חיוכים.
אתה יודע כמה אני אוהבת לצחוק ואתה בכל פעם דואג שכך יהיה. 
כן, אני גם מאוד נהנית מהתסריטים הקטנים שאתה כותב לי על פגישותינו המדומיינות. 
איך לפעמים אתה עולה לרכבת ורואה אותי יושבת מהורהרת מביטה בחלון
ואיך אתה מתיישב ליידי ובזהירות פותח בשיחה קלילה. בהדרגה אני נעתרת 
משם מתפתחת העלילה ומובילה לזוגיות נהדרת.
או בפעם ההיא שתיארת אותי רוחצת בים ואתה מגיע עם ספר, כיסא ושמשיה אל החוף
וכשאני יוצאת מהמים בצעד קליל. רואה אותך, אתה אותי ומבטינו נפגשים וכך – קליק וקלק 
קצת פלרטוטים, משם כבר בנית ההרי סיפורים. אני ואתה בונים חיים שלמים.
יושבת פה לבד מול המחשב שלי, המכתב שלך מתגלגל על הצג.
צוחקת בקול ולפעמים אפילו הגרון נחנק לי מדמעה שנעצרת שם ולא יורדת. 
המעצור של הכיסא חוקר קצת כשאני נעה בו.
תמיד אני מתרגשת איך בסוף כל מכתב אתה מוסיף קטע של שיר
או שורה של חיים גורי או עמיחי. לעתים אפילו משהו של שלמה ארצי שהוא באמת כל כך ארצי...
אבל, אבל תמיד תמיד אתה משתמט ככה איכשהו מבאמת להיפגש איתי.
נכון זה לא כל כך פשוט ואולי אפילו קצת מורכב.
הפעם אפנה אליך ישירות
בוא נפגש!
אפילו רק לפעם אחת.
מחכה לתשובתך
רונה
                                      
עיטור פרפרים מעל מיטה
המכתבים הוחלפו בין המשתתפים בסדנה באופן אנונימי
והנה מכתב התשובה שקיבלתי מכותב אנונימי מהקבוצה: (משימת העונה למכתב היתה: לא להיענות לבקשה....))


לרונה העולה מהים, היושבת ברכבת, הבונה איתי חיים שלמים- שלומות

המכתב שלך, עם הבקשה שבו, סחף אותי מיד לתסריט נוסף. כמו שאת אוהבת

כמו שאני אוהב אותך.

זוכרת שאהבנו ללכת יחד לסינמטק בתל אביב כשהיה מתקיים שם פסטיבל סרטים רוחניים? בטח זוכרת.

היה סרט אחד, שגם הרבה שנים אחר כך היינו מדברים עליו

סרט על ג'ון שניידר שהקים בלב מדבר, בדרך לואגס, אשרם לזוגות

זוכרת את היופי של המקום, את מתחמי הטיפולים, והאגם המלכותי שהוא הצליח להקים שם? זוכרת. :)

הקטע שהכי אהבת בסרט, היה המפגש שלו עם אהובה ותיקה

שניהם נפרדים לשבועיים מבני הזוג שלהם, ובהסכמתם נוסעים להתבודדות באשרם אחר, כדי לכתוב ספר על שיטות טאנטאריות מהמזרח, ושילובן בטיפול סקסולוגי מערבי.

הם מקבלים את ההסכמה של בני זוגם להתנסות בכל השיטות שיכתבו עליהן. את אהבת את הצילומים של רגעי הכתיבה המשותפים שלהם

את ההשראה שהגוף נתן להם

ככה אני רואה אותנו

טסים לשם

טובלים באגם, גרים באשרם, וכותבים יחד את הסיפור שלנו

אין ספור מפגשי כמעט, ולעולם לא

תסכימי איתי, שהאושר הכי גדול הוא בציפייה עצמה

בציפייה הכל עוד מושלם

אין אכזבות, אין חרטות

תמיד רגע לפני. לקראת. כמונו.

תראי, שנים את צוחקת מהמכתבים שלי. נהנית מהם. חייה אותנו דרכם

אנחנו זוג מושלם. תמיד בשיא

בפגישה הראשונה

בערנות, בדריכות, בתחושת הפתעה.

השתוקקות, רונה שלי, השתוקקות היא שם המשחק ואנחנו השחקנים.

אל תיקחי לנו את שמחת המפגש

את יודעת למה כל האגדות מסתיימות בחתונה? כי ביום שאחרי הנסיך והנסיכה מתחילים להתווכח, להוכיח, לצאת צודקים. תני לי להצדיק את אי הפגישה שלנו על ידי כך, שאני מבטיח להמשיך ולענג אותך במילים כתובות, בדמיון שאין לו גבול.

הנה, תראי אותנו בקצה האגדה הזוגית שלנו- בדיור מוגן. חמישה כוכבים

אנחנו נשענים על משקוף החלון, ומביטים החוצה

אצלנו השמש תמיד באמצע השמיים. לעולם לא שוקעת. לעולם לא זורחת.

אוהב אותך, רונה.

שנפגש הקיץ באשרם של ג'ון שניידר


. האיש שלך




יום שישי, 5 ביוני 2020

לתקן חלומות





כולם יודעים שאני מעודדת לרקום חלומות ולהגשים.

מסתבר שלפעמים חלומות מתקלקלים והם צריכים קצת תיקונים...

 מצאתי משהו מקסים

 שכתב אורי אורבך בספרו " מתקן החלומות"

"....רעיי בני עירי, חברי, ידידי...

תוכלו לתקן חלומות בלעדי.

זה אפילו מומלץ וכדאי.

זה לא האבקה או מכון מפואר.

החיוך, המבט-זה העיקר.

ותשומת הלב ויחס מעט, אהבת הזולת, הליטוף, המבט.

אם בזה תשתמשו בטוב טעם ודעת. חלום רע לא יבוא,

לא דרקון ולא מרשעת.

אם תראו את הכל בפשטות וביושר, תתקנו לעצמכם כל חלום באושר.

על כן כעת, אני בטוח שתסתדרו בעצמכם.

ומי ייתן ויתגשמו כל חלומותיכם!"