מאז שנת 1941 עת גורשנו מהבית, אנחנו צועדים ואסור ליפול. אף פעם לא ליפול.
צעדנו, גם הפעם. שורות. הקולות השתדלו להיות רכים יותר. היינו רק הילדים. היתומים שנאספנו.
העמידו אותנו בשורה
ואמרו – זהו. בשבילכם המלחמה נגמרה! רק צריך לעשות עוד מקלחת אחת חמה. להחליף סמרטוטים
בבגדים ויוצאים לדרך.
ואני, הבוגר, דוחק את
אחי לאחור. התור מתקדם. נכנסת קבוצה למקלחות ואני דוחק אותם לסוף. הראש צריך לעבוד.
איך נמלטים מפה. אנחנו הארבעה. חייב למצוא מוצא.
שמתי סימנים בנכנסים.
אחד עם שער אפרסמוני ומקורזל היושב על צוואר ציפורי דק וארוך. בוודאי אזהה אותו כשייצא.
אם ייצא. והראש פועם והקולות מדברים. אם נתגלגל כחולים אולי לא יטרחו? ואולי נצמד לצריף
ונבלע בצללים?
התור מתקדם עוד ואני
לוחש: "אחורה, אחורה".
האפרסמוני יצא, צבע
שערו צבע גם את לחייו. עיניו התעוררו. עוד תהיתי האם זה הוא? הממורט. אחריו צעדו מתוחי
כתפיים ילדים אמתיים.
התור התקדם ואני מתרגע. האמנם מקלחת של מים? האמנם בגדים של אנשים? הפסקתי להדוף אותם לאחור. המתנתי יחד אתם מהוסה. נותן
לשתיקה להיכנס פנימה ולהתנחל בגופי. מרפה.
המים זרמו, קיבלו אותי
חמימים, מרככים, שוטפים זיכרונות ביעותים. נותן להם לנשור כאן. מרים ראשי. מושיט פני
אל הזרם השוטף אל האדמה הכאובה הזו. לא לוקח איתי. לא את אימי לא את אבי לא את אחותי הגדולה לא את סבי וסבתי, גיסתי ושני אחייני התינוקות.
נקי אני יוצא אל הדרך.
אוחז באחיי בידי הרחבה, היודעת. עולים למשאיות ונוסעים משם. רחוק. בהדרגה אנחנו פוגשים חיים. פוגשים בני אדם. רואים עיניים
אחרות, שולחן, מפה, צלחת, אוכל. מסובים לשולחן הסדר כמו משפחה. עדין מלחמה סביב ובכל
זאת מארחת אותנו משפחה יהודית בלב עיר בירה. כמו לפני שרעדה האדמה וזרקה אותנו מעליה.
שוב עולים על משאיות.
בדרך אל הים. ילדים, נערים, יָלְדוּת. עולים אל ספינות דייג זקנות, מרופטות ומחייכות.
צפופים על הסיפונים. סקרנים, מיטלטלים. שטים כך בים שחור מספר ימים. יורדים מהספינות
ומיד עולים על רכבת עצלה האוספת אותנו אל חיקה בעיר שעשנה האוריינטלי צובע בסלסולי
מזרח את שמה – איסטנבול.
לאט לאט מתרחקים ממנה
אל המרחבים. בתחילה ירוקים ובהדרגה מצתהבים. אפי נח על זגוגית החלון. רוצה לספוג הכל.
רוצה לבנות בפנים את המראות. מידי פעם אני מציץ לצדדים אל הישנים. מסדר ראש נשמט או
רגל נופלת.
שומע איך מתמזגים הלמות
ההתרגשות עם קולות גלגול הגלגלים על המסילות. לב הך, לב רך, לך רב. תך תך תך. רכבת
מנדטורית נוסעת לאט.
אוסף בעיניים, שלטים
עם אותיות רוקדות, מתגלגלות, מתעקלות במזרחיות מדברית. צריחים מזמרים, צלילים עטופי
סופות אבק נשמעים מתערבלים עם אלו של הרכבת.
מנהרה שחורת לוע מאפשרת
לעצלה להיכנס אט, אט. שששצ''צאצטשששששיייי, היא שורקת.
שלט כחול לבן משתלשל
על כותל האבן החצובה של המנהרה. אותיות מרובעות נוקשות, כתובות עליו. זכר בית, זכר "חדר", זכר המורה המלמד. כל אלה נקשרו פה על השלט קטן, המכריז בעברית:
ס כ נ ה!
העצלה משקשקת וממשיכה לה: לב הך, תך, לב, רך, רך, רך,תך, תך ...
החלה לצאת מהמנהרה, מהחשכה אל האור.
כולי נרעד, אני מסית את החוטם מהזגוגית מחביא דמעה אל כפל שרוול.
המילה הזו, האחת! זו המזהירה לכאורה, מזהירה,
אך בשפת הקודש ושנות אלפים היא כתובה - "סכנה" - זו המילה, הביאה אותי סוף
סוף לחופי מבטחים.
עכשיו ירדה עלי רגיעה שלמה!
אני סובב אל אחי המנומנמים.
אומר להם: "קומו, הגענו
הביתה"
3.5.1944 – ראש הנקרה
לזכרם של משה, שרה, דינה וינשטיין, גיסתה ושני אחיינה שנותרו שם וקברם לא נודע.
