חבורת חסמבה

הם נפגשים כמעט מידי בוקר.  
בשלישי יש הרכב שלישירחב, 
ביתר ימי השבוע הרכבים מצומצמים מתחלפים.
גברים תל אביבים מבית. אפורי שיער, כמובן זה שנותר.
בשלהי הקריירות וזאת במידה ועוד לא ויתרו והעבירו השרביט.
אני פוגשת אותם באותו מקום במשך שנים בבוקרו של היום ללא הפסקה שלי שמתחיל מוקדם ומסתיים אי שם...
קולניים, שבעים, משוכנעים.
חבורת חסמב"ה - חבורת סוד (לא) מוחלט בהחלט.
הם בטוחים שהם לפחות כמו החבורה ההיא של מוסינסון "שפועלת בשירות היישוב ומדינת ישראל כנגד אויבי המדינה, ולעתים בשם אידאלים חיוביים כנגד פושעים או נבלים בינלאומיים "
נפגשים לאותן שיחות ואומרים את אותם דברים. בקולי קולות.
ויש בניהם את כל מאפייני הקבוצה ההיא,
יש את המפקד, את סגן "היפה",יש כמובן את "השמן" ויש את "הרזה" יש גם את "הקטן" ובמקום "התימני" 
(כי אין שם מאלה, התימנים או דומים,לא בגלל משהו, פשוט ככה יצא) 
אבל יש את זה שלא אוהבים, נקרא לו "הנדחה" החבורה פועלת מאתר סודי בתל אביב המכונה "בית הקפה"

"הנדחה"נפלט מהחבורה מזמן כי כנראה שבכל גיל בחבורה שכזו יש את "ילד הכפות". 
זה מה שהוא היה עד שפרש. בערך לא בדיוק, כי בכל זאת הוא מגיע מידי בוקר ( כמעט), מציץ בהם כאילו בדרך אגב, לפעמים מניד ראש לשלום כאילו לא ממש מכירים.
 ומצטרף לשולחן שיש בו איזה מכר אחר אחד. משם הוא צופה, פותח אוזניים גדולות כמו ההוא מסיפור אחר, מקשיב לכל מילה, נמתח כשקולותיהם נחלשים.
מדהים.
מדהים,
איך כשהיינו קטנים רצינו כולנו להיות חסמב"ה
אבל כשקצת בגרנו הבנו שחסמב"ה שייכת לדפים.
ויש כאלה שעד היום רוצים ואפילו מגשימים.
חסמב"ה חסמב"ה חסמ"בה.

עכשיו כשהמצב בא עלינו ושינה אורחות חיינו, הייתי בטוחה שאמצא אותם יושבים בחוץ, לפחות חלקם, ברחבה האחורית הפתוחה, עם כוסות קפה מנייר במרחק של מטר או שנים בין כסא אחד לאחר וממשיכים בקולניות(עכשיו יש סיבה - המרחק) 
דנים בנפלאות הקורונה ומטקסים עצה ומעלים פתרונות מזהירים למצב.
אומרים בשבחו של ההוא שמופיע מידי ערב להפחיד במקום להיות ענייני ולהרגיע.
שהרי בדיוק לזה חסמבה הוקמה - להציל את האומה.
אך אולי, הפחד, הגיל וההשתייכות לקבוצת הסיכון גרמה לחבורה להסתגר ולהבלע אי שם בתוך המערה.

אישה ברחוב

האישה ההיא שהלכה מולי ברחוב ההוא והדליקה את סיפורה כאילו נשאה בידה מצית

ושלחה אותו אלי בגלים קטנים כמו היינו על חוף הים 

והיא מניחה בקבוק שבבטנו שוכן פתק עם כיתוב מצומצם.

היא פסעה מולי, עם כובע קטן ולבן שפיאר את ראשה ונגע במצחה כמו נזר.

כובע שבסיסו ניצב ותקרתו שטוחה עליו.

לבושה היתה בלבוש הדר כמו יצאה עכשיו מזורנאל מכובד משנות הארבעים או אולי החמישים 

של המאה הקודמת.

שיערה הכסוף, אסוף.

אף שאגרה בגופה שנים רבות, נשארה זקופה לתפארת.

אפשר היה לראות בכל קמט ושערה לבנה המונחת במקומה שהיא היתה אהובה.

שהיה לה איש שהעריך אותה ואת יופיה עד מאוד ועתה, אף שנשארה לבדה אין היא מוותרת לעצמה. 

בכל יום היא מתלבשת להפליא ויוצאת לסידור קטן או טיול של אחר צהרים ברחובות העיר.

עיר שהיא מכירה מימים ימימה אף שהעיר שלה משתנה ורחובותיה סואנים ברכבים עשנים ובדו גלגלים חשמליים שקטים ומדירים את כל האחרים.

 היא צועדת כאילו שהוא צועד אתה.

מחזיק בעדינות בקצה מרפקה ולוחש לאזנה דברים של אהבה.

היא פסעה מולי ברחוב ההוא,על שמו של העיתונאי והעורך של עיתון היום.

מרגישה שהרחוב הזה עוד קצת שלה.

עם הכובע הלבן הקטן ועם חיוך עוד יותר קטנטן ועינה התעכבו ואחזו לשניה במבטי, כאילו בקשה:

"כתבי, כתבי את מה שאת רואה בי. ספרי, כי מי יודע מתי יערוב יום והרחוב הזה כבר לא יהיה שלי".

 שבוע טוב

ובריא