יום שני, 26 באוקטובר 2015

תשובה

 
ואין מוצא

ואין תשובה
ויש מחיר.
 
והכאב ימשיך
עד שיתעמם
עד שיתאבק
עד שיעלם.
עד שיידום.
עוד יום
ועוד יום
ויום.

יום ראשון, 25 באוקטובר 2015

והלב הזה

הלב הזה שגילה פעימה,
בוכה.
לא מפסיק.
הוא רוקע, רוקד
הוא שר
והוא מנסה לפרוץ מכלאו.
הוא מסרב
להישמע לכללים.
הוא מדבר אלי,
מתחנן
ואני
מנסה להשקיטו
להרגיעו
לנחמו
לעודדו.
ללטף ברכות.
לא.
הוא עומד על שלו.
כילד
שגילה את עוצמתו.
את כוח המרד.
הוא שוכב
מניף בידיים,
רוקע רגלים.
בועט.
והחזה שלי כואב.
כואב.
פצוע מהקרב.
מבקש הפוגה.
מבקש להכריז
הפסקה,
מעט מנוחה
ללוחמת.
להחזיר פעימה ליושנה.
וזה הלב,
צועק:
הקשיבי!
בבקשה!!
הקשיבי!!!
 
לפני שאעמוד נוח
לפני שאזדקף לדום.
עצרי,
הקשיבי.
לי.
 
 

יום שישי, 23 באוקטובר 2015



free hits


Track My Website


היער ההוא

 
 
חלקת יער מבורכת זו קוסמת בי, נכנסת לי דרך העור שכנראה הפך מחורר כמסננת. הכל  חודר בי פנימה .
פנימה, לתוך החזה והלב. לתוך העצמות והחוטים הקשורים. המשבים האלה מפריחים אושר ושמחה גדולים, כאלה המחדשים ומעירים בנקישה רכה את כל שסבל או גם אולי נרדם, ועכשיו חרש מתעורר יחד עם עצבות, זו השומעת את קצב הזמן.
בפְּנים שלי, כמו ביער, הכל רוחש, הומה בשקט. כרוח שהולכת כאן או רודפת בלחש, מנענעת את העלים ואותי, מערסלת, נכנסת בי ויוצאת כבשלה, כמו היתה אני ואני לומדת את פעימתה ושותה את יינה.
והיא משכרת את חושי וטובלת בהם עד קצות. והוא, שותפה של הרוח, משקה בחיוך רך, מפלס בעדינות דרך.
דרך תאים ונימים שנמנמו להם מבלי פּרָע, מנער מקומות שנחסמו אי שם בשביליי החיים, נעצרו בצמתים וחיכו לאור הרך הזה שיגע בם.
שוב נושמת עמוק וחשה איך מתערבבים להם אלה באלה - שמחת השלווה הגדולה והעצב שכבר מכיר ריח הפרידה.
מידי בוקר, רוקדת לענג את ההרים כמו שהם מתאמצים להתחדש במראם, להצטחצח ולענג אותי. ריקוד של חופש.
ריקוד שאין בו סדר והוא יוצא מתוך  - החוצה.
ריקוד עצום עיניים, מלא אושר.
ענן קטן מצעף בליטוף את ההר המביט וממשיך ללטף פנימה, אותי.  היער כמו אח העצים, מלחש ומערבל את חושיי.
אני נושקת לעלה מרהיב בצבעי סתיו לוהטים, שוכבת עם העלים שצנחו אל האדמה, מביטה איתם על הענפים שהותרנו מאחור.
 יודעת שאלפי ציירים אימפרסיוניסטים עמלו, ציירו וצבעו את כל עצים פה, כשהם משתמשים בכל פלטת הגוונים, במיוחד עבורי. ידעו את הגעתי.
השמש עולה במעלה ההר בעצלות, מזיזה בעדינות את הענן ההוא, המצועף.
פורמת כפתור אחר כפתור בחולצת נשמתי החשופה. מאירה כבויים.
אני, פרועת חולצת הנפש, סורקת את עלי השרכים משפילי המבט, מושיטה את שפתיי לאסוף דמעות גשם של ליל. טיפה אחר טיפה, צלולה אחר צלולה, כל אחת יחידה.
מרווה צימאון עמוק והגעגוע שורק בתוכי בעודי כאן בחלקתו של זה המביא אל יערו שקט של אמת ושומר את הטבע טבעי, פותח זרועות. מזוכך, נקי. מבעיר בי אהבה לדבר. כזו שבראשיתה יודעת את קיצה.
והדמעות עולות כמו בשיר
 על  עוד מטוס
 שממריא ועוד חלום שבוכה.
הדמעות צונחות כמו הגשם מהליל ומתחברות אל הנחל שאוסף את כל הדמעות של השמחה והשחרור, של הענן ושל האדם. מרווה עוד ועוד את האדמה הרכה, זאת שלָשְתי, שחיבקתי ופוררתי בידיי.
שנודעת בי כשם שאני בה.
אשוב לה.
 

 



 

יום חמישי, 22 באוקטובר 2015

השקיפות הזו

מדהים עד כמה חזרתי
ערומה.
כמו אותו עלה שלכת
שנשמט על הקרקע והוא
מביא אתו
את כל המסע
את כל הסיפור.
כל אחת יכולה להביט ולראות.
כיצד הרטיט ליבי.
כיצד הוא כואב
כיצד הוא פועה בבכי.
ואני לא מכירה אותו
 את הלב הזה
מנער אבק דרכים
בועט
אומר את דברו.
אני לא מזהה את המנגינה הזו
היא נשכחת
היא נכבשה תחת ערמות רבות
של דפים
של תווים נמחקים
ועתה מתנערת
מכאיבה וכואבת
 
והן,
רואות.
חזרתי ערומה,
מחוררת.
ניתן להציץ בי 
פנימה.