ולס של בוהניה לזכרם של דויד שאול ושאשא אפרים, יפי הבלוריתוחכמת העיינים

פריחת הבוהניה לוקחת אותי ביד
כמו היינו.
אל הכפר הירוק כל עונות השנה.
באביב דרך שער,
פנימה,
אל שמלת השדרה
בעיקר בעת השקיעה
ליבי היה מחסיר פעימה.
כמו נכנסתי לתמונה במתנה.
גם עכשיו
פריחתם המרהיבה
בצבעי ורוד לבן סגלגל
אומרים
עבר הוווה
עצב ושמחה.

שוב, שנה.
כמו אז.
הבוהניה רוקדת ולס של פריחה.

נושאת אותה על גבי

נושאת אותה על גבי

הציפורים התעופפו ונעלמו כשהשמיים קדרו, התותחים הגרמנים יצרו הרס ומסביב רומנים ואוקראיניים נפוחי חותם ואדומי עין נבחו על אנשים.

מולם היתה דינה היפה, הגאה

עומדת, תוהה...

מיום לידתה עטפוה בחמימות ואהבה רבה. אביה היה צועד איתה בשבילי הכפר. ידה הקטנה חפונה בידו. גאה ביופיה ובהיותה שלו.

שמה לא בישר דבר.

ילדה יפה והילת אור סביבה.

היתה אוהבת לצאת למרעה האווזים עם אחיותיה, קול פעמוני צחוקה היה מתגלגל בכרי הדשא או בין כרי השלג הלבנים.

אחיה הצעירים, אהבו לשבת סביבה בערבים. להקשיב לפיטפוטה, להריח את ריחה החם, הרך.

דינה אהבה את ביתה. המטבח היה עוטף אותה בריחותיו.

ריחו של הלחם הנאפה, היה מפיץ בעיינה הכחולות ברק שמים כביום של קיץ.

הבית המה תמיד מהכנסת אורחים וצחוק ילדים.

היא היתה ילדה של בית ובית של ילדה.

דינה גדלה וצמחה. בימי שבת ומועד, בלכתם כדבוקה לבית הכנסת, היו עייני הכל, מלווים אותה כאילו צעדה שם יחידה.

עונג השבת כולו התכנס בה.

יום אחד, השמים התכסו ונאפרו.

כשנקרעו מביתם בצו, הילדים והנשים הופרדו בכח מהגברים.

אימה דאגה לכסותה מפני עיינים של רעב וזדון. יצאו לדרכים. על גבה נשאה דינה, את תינוקו של אחיה, מסייעת לגיסתה, אם לשניי פעוטות ,להיות מגן.

פגעי הדרכים והאדם לא חרטו בה את סימנם.

בתחילה עוד היתה איתם עגלה וסוס. עד שאלה נגנבו והשאירו אותם חשופים. צועדים בשיירות ארוכות כמו כולם שאלו: לאן?

הם הועברו בין גטאות, מחנות, כפרים. צעדו בחום בקור ובדרכים מושלגות עם עוד רבים אחרים. החלשים נפלו בצידי הדרך.

צעדו.

מולָכים.

ערמות החציר בשדות קצורים החליפו את נוצות הפוך הרכות.

תפוחי אדמה קפואים, צימוקיים, חרושי קמטים, נאספו בשקיקה, ברעבתנות, בהחבא שלא יבולע להם רע.

נצמדים היו זה לזה, רוצים לשמור על חום וחמימות שישקיטו את קולות הרעב  ינמיכו את קולות השנאה.

הימים לוו בבכי חרישי, הלילות בקולות שיעול ואנחה.

יום אחד גונבה לה שמועה, כי אחיה הבכור, נמצא במחנה עבודה מעבר לנהר. אישתו, גיסתה של דינה, החליטה לקחת את שני הפעוטות ולצאת אליו, למסע בחשכה. דינה, שלא נתן לה ליבה להניחם לנפשם הצטרפה...

שמה, לא בישר דבר.

שתי נשים, שני תינוקות, ניסו למצוא דרכם בלב ליבו של ההרס, של הרוע הגדול והמשטמה.

בלילות גיששו, בימים הסתתרו, מתקדמות בזהירות וחרדה.

באחת שמעו את נקישות צעדי הסוסים וצהלות הרוכבים עליהם.

עצרו נשמתם ונשמת הילדים. חיכו.

כשהכל שקט,

הציצו

ונפגעו.

הבהמות, דילגו מהסוסים, נחרו מעונג אל מול טרפם. נהנו מהשלל.

 "ויקח אותה וישכב אותה ויענה". נכתב.

הדי שמה של המקראית, הלכו בעקבותיה, אך לדינה הזו, לא היו אחים בנמצא לנקום נקמתה.

כצאן נטבחו הארבעה. 

בגאון אני נושאת אותה על גבי.

נותנת משמעות חדשה ומחזקת לשם ולאדם. 

יהי זיכרה ברוך ומברך.

 " פליאה היא בעיני שאימהות שבו אי פעם וקראו לבנותיהן דינה" כותבת אניטה דיאמנט בספרה "האוהל האדום"

שנים היתה גם הפליאה בעיני

והיום אני יודעת .

דינה וינשטיין היתה אחותו של אבי, בתם של משה ושרה וינשטיין , סבי וסבתי, שנספו גם הם בשואה.

אבי לא דיבר עליה (את הסיפור סיפרה אחותו, אחותה), 

כשנולד נכדי הצעיר, בברית המילה שלו, נגש אלי אבי ובקול חנוק אמר:

"היא לא זכתה ואבל את - זכית".

תווים

תווים של אביב.
בכל יום
מתקבצות לשירה
לפי מנגינה חדשה
מול חלוני.
שיר של תקווה.

נתנאלה

נתנאלה

עומדת שעות. ספר התפילות בידי הנוקשות.

האותיות עפות לי מול העיניים ואני רוצה שיכנסו לי פנימה. יצרבו בתוכי.

אני לבושה כמו יתר אחיותיי, גלימה לבנה עם ברדס המכסה את השביס שעל ראשי, צבעו אפור. מעל לגלימה אבנט לבן, על מותני חגורה מעור ומחרוזת חרוזי עץ.

עומדות כולנו שלוש פעמים ביום בתאי עץ פתוחים. המחיצות הקטנטנות המפרידות עוזרות להתכנס פנימה לתוך השתיקה הארוכה לתוך לב ליבה של ההתכוונות, ההתנתקות, התפילה.

אנחנו ארבעים אחיות מהמסדר הסלזיאני שנקראות "האחיות מבית לחם", באתי לכאן לפני כעשור. מכפר קטן בצפון מערב צרפת. חדורת אמונה. 
מגיל קטן ידעתי את ייעודי. למדתי בבית ספר לבנות של המנזר בכפר. רציתי גם אני את השלווה והשקט שהיו נסוכים תמיד על פני האחיות הנזירות שלנו. משהו כל כך שלם ומוחלט היה על פניהם שהציצו מתוך המעטפת הלבנה שעטפה את פניהן. אפילו הריח שנדף מגופן היה ריח שליו וטוב.

המסלול שלי היה ברור והתקבל כטבעי ביותר בקרב בני משפחתי וחברותי לכתה. התחלתי את שלבי הנזירות שם בכפר מולדתי וכשנדרתי את נדרי ניתן לי שמי: נתנאלה.

מאז שהגעתי למנזר פה, יצאתי שלוש פעמים. הקשר עם משפחתי שם, מאוד מצומצם. מידי פעם אני שולחת להם מכתב או מקבלת מהם חבילה קטנה, בעיקר תמונות ולפעמים אפילו משהו קטן מתוק. לעיתים רחוקות יש והם מבקרים אותי פה. גם אז, מחיצה מפרידה ביננו, כזו שאינה מאפשרת מגע. החיים במסדר שלנו שמים דגש על עוני, צייתנות וסגפנות, כולל תענית דיבור מערב עד בוקר. למרות זאת, זו הבחירה של חיי ואני אוהבת אותה. שלמה עם החלטה. 
כשהגעתי לפה מהר מאוד השתלבתי בין יתר אחיותיי. נוהגת סגפנות מתוך אמונה גדולה. את כל כולי הקדשתי בשמחה ובהתרגשות בכל יום מחדש לאל הכל יכול ולבנו המבורך. שקועה בחובותיי והם מביאים מאור ושלווה לתוכי.

בכל יום אני עובדת בגינה שיש לנו. עודרת, מגרפת, זורעת, מנכשת, אוספת את היבול, רואה איך האדמה כמו אמא טובה מכילה ומניבה את תנובתה. בכל עונה ועונה היא משתנה. אני אוהבת לחפון את הרגבים שאני מפוררת בידי לפני הזריעה. מריחה אותם. שואבת פנימה את הכוח הטמון בהם.

לפעמים בסתיו כשעצי הפרי משירים את עליהם אני נשכבת על ערמת העלים, שומעת את התפצחותם מתחתי, מתחת לשמלותיי, בוהה אל השמים שמשתנים ומברכת על כל הטוב שנפל בחלקי, שיש בעולם המופלא שאלוהים שלי ברא.

אך מזה ימים אחדים, אני עומדת עם הספר התפילות הישן והטוב שלי, המוכר והרך כל כך, שריחו כריח ידי, כריח גופי, דפיו מכירים את הבל פי. עומדת שעות. אחר, כורעת אל רצפת האבן הקרה מנסה שהכאב עם המפגש הקשה, יחדור וישיב אותי אל הלב החם המתפלל באהבה ובדבקות. 
שום דבר לא קורה.

הכנסתי אל כיסי אבנים שאספתי בגן, שיכבידו על כתפי. הנחתי בנעלי אבני חצץ קטנות שיסבו לי כאב. אך כמו שעיני אינן רואות את המילים, כמו שהלב נאטם לתפילה כך גם כתפי לא מתעייפות וכפות רגלי לא חשות בכאב מהאבנים הקטנות.

כל מה שאני מצליחה לחוש זה את בטני ושם בפנים את הרחם שלי, שקוראת לי בקול חזק שעולה משם דרך צינורות הדם והנשימה אל ראשי, זועקת ואומרת: הקשיבי! הקשיבי לי! הזמן אוזל ונעלם ואני רוצה את שלי! לשם כך אני כאן. כך ברא אותי אלוהים שלך ואת, מה עושה? מה? מונעת ממני את ייעודי?! את! תפקידך לדאוג שיעברו אותי! כמו הזרעים שאת טומנת באדמה! עשי מעשה! עכשיו!

שעות אני עומדת. מדברת עם הרחם שלי. מסבירה לה בדיבור ישיר, חוששת שמישהי תשמע את המלמול העובר ממני אליה, אל הרחם שלי, חוששת שמישהי תשמע את זעקתה. אני דואגת להתעכב בתפילת הבוקר הנערכת בפרישות, דואגת שאם המנזר לא תראה את פני או שהאחיות הבכירות לא יבחינו בשיח הזה שפורץ בתוכי. שהרי האחות האם, האחות אנג'לינה, טוענת שכול אחת מהנזירות האחיות שלי פה חשה את חברתה ובזכות זאת הן מצליחות לתקשר אפילו בשתיקה הגמורה ולהבין אחת את השנייה ולחוש אפילו כאשר אחת מהן רק מתחילה להיות חולה.

התחלתי בימי צום ותענית. בלילות אני ישנה עם חלון פתוח כך שגופי יצטנן ואולי ירגיע את הרחם הזו שהחליטה להתעורר ולפתח זהות משלה.

בעוד יומיים אצטרך לגשת לכומר דניאל, שבא בכל שבוע לשמוע את הווידוי של כל אחת מאתנו והנה עוד מעט יגיע זמן הווידוי שלי ובקשת מחילה, כיצד אשטח בפניו את חטאי ואומר לו: זו לא אני, אני כולי מסרתי את נשמתי לעבודת האל. זה החלק הזה בגוף שלי שנפרד ממני ומסרב לחזור לחיקו האוהב של ישו בעלי.

הערת שוליים: פרסמתי בעבר את הסיפור הזה בגרסה הראשונה שלו "הנזירה נתנאלה" בבלוג הקודם שלי ב "תפוז" שנכון לעכשיו נהרס על ידי האקר או וירוס....זו הגרסה שנייה, ומי יודע?....