אבא שלי

 

כשעה לאחר ששנת תשפ"א נכנסה אלינו

יצא אבי.

ביום הולדתו

היה היה איש.

איש נמוך קומה וחזק

עייני תכלת כפות ידים מלאות עוצמה ונפש מוצקה.

התחיל בבית חם ואוהב בליפקן שבבסרביה הרחוקה

נשלח כילד בשיירות לגטאות ולמחנות טרנסניסטריה, איבד אבא אמא אחות ועוד רבים מבני המשפחה. שמר על כולם כאילו היה המבוגר היחידי בסביבה.

כניצול ויחד עם שלושה מאחיו הצעירים וקבוצת ילדי טרנסניסטריה היתומים, הגיע לארץ בשלהי המלחמה ההיא.

התגייס להכשרת גבת ומשם לפלמח, לחם באומץ וללא חת במבצעים הנועזים ביותר. את הפחד כנראה הותיר שם ביום שעזב את ביתו בליפקן. 

כשהוקמה המדינה התגייס לצבא הצעיר ונשא בגאון מספר אישי צבאי נדיר: 1884

לאחר שחרורו מהצבא היה בין מקימי קיבוץ יפתח.

אחר כך, הקים משפחה שהיתה בשבלו הגאווה הכי גדולה.

ניצחון המעטים על רבים.

נטע יחד עם אימי (אהובתו עד יום מותו), את ביתם כאן על ההר.

לפני יומיים 

כתב לי דורון, לבית משפחת פאלק מהעמק, כששמע על מותו: 

אחד מאחרוני הנפילים נפרד מאיתנו הלילה. אלו שהקימו ובנו את הארץ ובפרט את הצפון. היה חבר של דודי שמחה ממשפחת פאלק שבמושב מרחביה.

זה אני דורון מהכפר שזוכר איך ששרוליק היה בא לבקרך עם הסמיטריילר הגדול וארגז תפוחי עץ על הכתף..😥

במהלך התכתבות עם חבר אחר  שלי, אבירם, בתחילת יולי, הוא כתב לי את הסיפור הבא:

כשעבדתי באגד על קו קרית שמונה תל אביב. הייתי האוטבן

זהו האוטובוס האחרון ביום מהצפון לתל אביב. בחורף הייתי יוצא מקרית שמונה ב 6:30 בערב וכבר היה חשוך. לילה אחד נסעתי בגשם שוטף בקטע שבין צומת כח לשדה אליעזר ועקפתי טריילר של גליל עליון. פתאום ראיתי מולי אורות של משאית מתקרבים ונגעתי בברקס. האוטובוס החליק ונסע בניצב לכביש.

אבא שלך שנהג את המשאית שעקפתי, ראה במראה, את מה שקרה ופשוט ירד לשוליים , הנהג שבא ממול , שהיה גם של גליל עליון , ירד גם הוא לשוליים ואני עברתי ביניהם תוך כדי החלקה. 

יותר מאוחר הסתבר שהכביש היה מכוסה בבוץ וזה מה שגרם להחלקה. 

עצרתי בצד כולי רועד , ואבא שלך בא להרגיע אותי . אני זוכר את זה כאילו זה קרה היום בבוקר . חוויה מבעיתה שהוא היה שם. האדם הנכון במקום הנכון.

היה היה איש 

פטריוט גדול, חזק, אמיץ, עקשן ודעתן, איש פשוט, איש עבודה.

הייה איש

אבא שלי

"שנותטובות"

מאז שעברנו לגור בבית על ההר

בתחילה בבית הראשון הצופה מערבה והמבט ביום בהיר הוביל עד לים הרחוק

ואחר כך בבית הזה שצופה אל כל העמק הגדול 

והמבט ביום בהיר מגיע עוד יותר למרחקים, עד להרים של האחרים...

מאז, כלומר מילדותי הצעירה היה כל שנה  

האיש מכופף הגב ונמוך הקומה שאצבעותיו וציפורניו משכו את תשומת הלב מפאת חוסר ניקיונם המוגזם, פותח דוכן.

סיפרו עליו שאשתו וילדיו עזבו, נטשו אותו. 

סיפרו שמאז שהגיע אחרי המלחמה ההיא לארץ הזו, הוא מקבץ נדבות בעיר הנמל. 

סיפרו שהוא יוצא בבוקר ליום עבודה וחוזר בערב כמו כל האחרים בסיומה.

סיפרו שבביתו יש שקים מלאים מטבעות שאנשים נדיבים נתנו לו.

סיפרו.

כשבאו ימי הסליחות היה הוא עוזב את כל המלאכות האחרות ופותח דוכן קטן - 

שולחן עץ מתקפל שעליו היה מסדר את ה"שנותטובות". 

צבעוניות זהבהבות.

כשהיית נוגע בהן היו נשארות עליך עקבות מנצנצות.

כילדה, מעבר לעובדה שהיה זה סימן שהנה ראש השנה קרב ובא והחגיגיות היתה עולה באוויר יחד עם ההתקררות הסתווית וריח האדמה המשתנה, בעיקר בשעות אחר הצהרים ערב, היתה זו ההזדמנות הנפלאה

לבחור בקפידה אגרת "שנהטובה". 

לחשוב טובטוב למי אשלח השנה ומה אשלח. 

"השנותטובות" היו קטנות, כך גם המעטפות.

האיש, נפתול, היה שמו, לא היה איש רעים להתרועע. רצה שיבחרו מהר ישלמו וימשיכו הלאה. 

בעיקר אם היו אלה ילדים והרי בעיקר היו אלה ילדות. 

כי הן, היו עומדות ומתלבטות עוד ועוד.

השתדלתי להגיע כשהדוכן היה ריק, כך פחות הפריע לנפתול שאני אוחזת בזהירות באחת, מחזירה, לוקחת אחרת ושוב מתלבטת.

לא מלכלכת חלילה ולא מקמטת - הוא השגיח בקפידה.

הוא היה מציץ בי בעין עייפה, לא הסיר אותה לשניה (שמא אקח אחת). 

"נו...נו...ילדה, אין כל היום, זה רק שנהטובה ..."

"גיב אה קיק....מען קען טראַכטן וואָס איז...." (תסתכל, אפשר לחשוב מה זה...) הבנתי בערך אבל לא נהגתי להגיב אלא להמשיך בהתלבטות החשובה, איזו אגרת אשלח לדודתי, איזו לסבתי, מה אבחר במקום אימי למשלוח לכל בני המשפחה? שאלות והתלבטויות הרות גורל.

זוכרת שלאחר המלחמה ההיא של ששת הימים (והלילות), ה"שנותטובות" נשאו טנקים מנצנצים, חיילים עם מדים ופתיתי כסף, הכותל וירושלים שאוחדה וכמובן! את ההוא עם הרטייה...

אחרי כל ההתלבטות הייתי משלמת - הוא היה מוציא מעטפות קטנות תואמות מושיט יד מלוכלכת לקבל את המעות, סופר ביידיש ומחזיר עודף. תמיד הייתי משתדלת, בנימוס, שידו לא תיגע בידי.

הרבה פעמים הייתי חוזרת להשלמות. 

תמיד היו השלמות.

אחרי שהברכה נכתבה המשיך המסע אל התור בדואר. כי כמוני כולם קנו "שנותטובות" אצל נפתול ואחר כך עמדו בתור לקנות וללקק בול. 

אני חושבת שהיה גם תור מול התיבה האדומה. 

תיבת המשלוחים שהיתה אז מתמלאת ומתנפחת מגאווה על תפקידה המשמעותי בקבלת החג.

נפתול היה נשאר עם דוכנו גם לאחר ראש השנה. האגרות היו מתחלפות ומתמעטות - ובמקום שנה טובה... היו כותרות של "לשנה טובה תכתבו ותחתמו..."

ומיד אחרי יום כיפור היה הדוכן מתדגלל בדגלים המתכוננים ברינה לקראת שמחת תורה. 

יום לאחר סוכות היה הדוכן נעלם.

ומי שרצה אחרי כן לפגוש את נפתול היה צריך לקום מוקדם מוקדם בבוקר

לעבור ליד תחנת האוטובוס שהיה מגיע ולוקח את האנשים אל עיר הנמל הגדולה

או כשהיה משיב ופולט אותם בתום יום ארוך של פרנסה.

כך, עד לראש השנה הבא.

הרבה שנים עמד נפתול עם הדוכן.

באותו מקום עם אותו שולחן.

אני לא יודעת מה בא קודם, 

קץ אופנת ושליחת ה"שנותטובות" 

או קיצו שלו.

שנהטובה

גבוה, מעל העננים

 יש מקום שהפך את נעורי לזמן פריחה וצמיחה. 

שם, בכפר הירוק כל ימות השנה. 

באביב שדרת הכניסה הוורידה והסתגללה כולה. הייתי נכנסת אליו בכל פעם כבפעם הראשונה. 

עתוקת נשימה.

כבראשונה.

מברכת על הזכות להיכנס לתוך ציור.

אהבתי את המקום. את הפינה שלי בו, את הדשאים הירוקים והקצוצים תמיד. 

את ריח הפרדסים ויבולם ואת היושבים בו כמובן. 

התגעגעתי למקום בעודי בו. הוקרתי את ההזדמנות וההזדמנויות שפתח ואיפשר לי,

להמשיך לבסס את רוח העצמאות שהיתה טבועה בי מאז ותמיד.

כשהמשכתי בדרכי וחזרתי אל ההר, בכל פעם כשהזדמן וחלפתי על פניו, התמלאתי בהתרגשות כאילו מחוגי הזמן מסתובבים לאחור והנה עוד רגע אני שוב נערה מוקפת באותה אווירה מיוחדת של שם. 

כך לאורך שנים. 

עברו המון זמנים והתאספנו ונפגשנו שם שוב. 

בוגרים. כבר כולנו הורים, בעלי משפחות ומקצועות. ישבנו בקבוצות סביב שולחנות. נזכרנו והזכרנו.
והזמן, כמו זמן, נשפך ונעלם.

ושוב נפרדנו.

כל אחד לפינתו ועיסוקיו.

אהבנו לטייל, אני והוא, בעיקר בנופי האלפים הירוקים. שופעי הנחלים והמפלים. 

היינו חוזרים לשם בכל קיץ. 

כשפה הכל רתח, היינו מגיעים לשם בשקיקה, אוספים בכיסנו ובתוכנו קרירות של הרים וירוק. 

המון ירוק. המון מים.

ושקט.

באחת הטיסות, משם לפה, אני אומרת לו, לשותף "איזה כיף יהיה לטוס בחזרה כשהטייס ההוא מהכפר הירוק כל ימות השנה, שפגשנו רק עכשיו,יטיס אותנו הביתה בחזרה?!" 

הוא, חייך אלי בנימוס ואמר "מה הסיכוי שזה יקרה?" 

"מממ" עניתי "סתם כזה, יש לי הרגשה..."
חייך חיוך של נחמה.
עלינו, התיישבנו. המטוס רץ והמריא והטייס בקול שקט ורציני, מציג את עצמו.
וכן. כמובן זה ההוא מאותו הכפר. הוא שנוהג אותנו בשחקים הגבוהים הביתה חזרה.

כולי מלאת התרגשות לקחתי מפית וכתבתי: "איזה כיף לחזור אתך לארץ" וחתמתי. 

בקשתי מהדיילת שתתן את המפית לזה שמטיס את המטוס. 

התבוננה בי, התבוננה במפית המקופלת, הניעה כתף, כזו מבטלת, לקחה והלכה. 

ממש לא הייתי בטוחה שהמפית תגיע ליעודה.  

אחרי כמה דקות היא שבה ואמרה "בואי איתי בבקשה". 

קמתי וצעדתי אחריה, ליבי הולם. 

בסוף המסדרון היא פתחה את דלת הקוקפיט. שם ישב ההוא, עם חיוך ויד מושטת ללחיצה אמיצה. 

הורה לי לשבת אחריו והתעניין אם אני טסה לבד. כשהבין ששיש מי שנותר מאחור, שלח לקרוא גם לו. 

את כל הטיסה לארץ בלינו בהסברים והדגמות. 

רואים את הכל פנורמי.

V.I.P פרטי ואישי.

עוד ימים אחרי, נשארתי גבוה, מעל על עננים. 

מסרבת לנחות.

זנב זיכרון

שבת שלום