ידידה שלי נפטרה.
האמת שפתחתי בהתחלה במילה, חברה שלי... ומחקתי.
כי אילו באמת היתה חברה, הייתי יודעת שהמחלה חזרה ומצבה לא טוב.
אף שהייתי בקשר התכתבות אתה כל שבוע, היא לא שיתפה הפעם.
לא שיתפה שהמחלה חזרה בכל העוצמה.
אני מכירה אותה מאז ילדותי הצעירה עת עלינו מהעמק אל ההר. היא היתה ילדה עולה, קטנה ויפה, קטנה ממני בשלוש- ארבע שנים. כשילדים קטנים זה פער גדול. אבל, צמחנו יחד כלומר באותה שכונה באותה עיירה קטנה שאמנם הלכה וגדלה אבל זכות הראשונים היא לזכור את שכניהם גם כשעוברים שכונה וגם כשהעירה הופכת לעיר.
לימים לימדה את צעיר בני, היתה גם סוג של קולגה. אח"כ אפילו היתה באופן עקיף לגמרי, גם סוג של מנהלת שלי.
כשהיא ניהלה את אגף החינוך הרווחה והתרבות בעיר שעל ההר ואני ניהלתי את אחד הפרוייקטים.
כשסיימתי את תפקידי ופרשתי פעם ומתפקיד נוסף עוד פעם. כמעט ונפרדו דרכינו.
המפגש הבא שלנו היה כשאני הנחתי סדנא והיא היתה משתתפת מן השורה.
במפגש הראשון מתוך סדרה של 8 קרה ביננו דבר מה, כשמשפט שאמרתי יצר אצלה טלטלה והארה.
מאז שמרנו על קשר.
בעיקר בהודעות. לפעמים במפגשים ולעיתים בשיחות טלפון.
כשנודע לי שחלתה הקפדתי להיות אתה בקשר כל שבוע. לבדוק ולשאול לשלומה. לא משהו מטריד אבל דואג, כזה שאומר, חושבת עליך. מחבקת מרחוק. לא שוכחת.
היא ענתה תמיד ותיארה בקצרה מה עכשיו ומה בתהליך, ככה עד החלמתה.
מאז, בכל שבוע הודעה קצרה ממני ומענה קצרצר ממנה. בלי פירוט.
אני לתומי חשבתי שהחיים בשגרה, צינה ושלחה תמונות מחתונת בתה, נכדה שנולדה
וכל זה בשלב מסויים נוספה לנו שגרת מלחמה.
לפני שבוע כרגיל כתבתי והיא לא ענתה, כתבתי שוב,
מה שלומך ומה שלום המשפחה? דממה.
כנראה נסעה להתאווררות, דיברתי עם עצמי, מקווה שכל בני המשפחה שלה בסדר ושום דבר מהמצב שלנו פה לא נגע בהם ממש.
מוצאי שבת, אני מקבלת הודעה מחברה,
"את באה להלוויה מחר?"
"מההההה???
על מה את מדברת?"
"אוי, לא שמעת. חשבתי שהודיעו לך"
כמובן שמיד צילצלתי לברר, מה קרה?
אז כן, המחלה שבה במלוא עוצמתה והפעם היא לא שיתפה.
ואני מסרבת לקבל.
נקודה.
