ופתאום חסר

ופתאום חסר.

נגיעה, המהום

 התנועה הזו של ידך

הפשוטה בי.

יד שעוברת ומלטפת את לחיי

יורדת אל צווארי ומתעגלת

יחד עם גבעותיי ושיפוליי

מתיישבת על המותן

עוצרת לחניה

של מנוחה.

ובכל פעם מחדש

פעימה אחת אצלי נעלמה

מתייתרת

יחד עם העצירה

 הזו של כפך

העוגנת.

ומותני כבר התרגלה

לך

ועכשיו

חסרה

את האתנחתא הזו 

שעושה ידך בליטופה.

מקום

מקום.

הייתי רוצה לקחת אותך יד ביד.

כך, להניח ידך בידי

לצעוד חצי צעד 

לפניך במורד.

להוביל אותך

עצום עיניים

אל הבית הקטן 

ההוא,

הצבוע ירוק

עומד לו לבד.

חלונותיו פעורים מפליאה 

מול היופי הניבט.

לעמוד שם שניים

כמו אחד,

שותקים.

ותפקח!

באחת.

לקחת אותך יד ביד

להראותך

מקום שהקיץ אותי משנת חורפיי.

לקחת אותך איתי

 יד ביד,

 יחד איתי

 לחזות בטלטלתי

זו שניערה בי כלולב, ערבה וזר ענפי הדס,

האירה אתרוגי

העירה אותי.

לגעת בזנבה של שלוותי

ברגעי אושרי הנקי.

יד ביד 

להראותך.

אתה שבא בי

בטבעי.

 שמוסיף בי מילים

שמתענג יחד איתי על שפה

וסיפורים.

אתה

שנוגע אותי.

ידך בידי.