שנים הם גרים בסמיכות.
בית שוכן ליד בית גינה נוגעת בגינה, ברחוב מטופח להפליא.
תמיד החליפו דברי נימוסין של בוקר כשדרכיהם נפגשו במקרה, או לחילופין, בשעות ערב כשחזר מהעבודה והיא יצאה עם הכלב שלה.
בשנים הראשונות לשכנותם, בצעירותם, לה היתה משפחה, האיש שאתה ושני ילדיה שבהדרגה צמחו, גדלו ובהמשך המשיכו לדרכם ולמשפחות החדשות שבנו.
האיש שאתה, עזב את השכונה את הגינה ואותה. המשיך בדרכו הלאה.
והוא, השכן, גר בבדידות. עד שיום אחד הצטרף אליו בן זוג. מאז החל לחייך כשהיה מברך את שכנתו לשלום.
מאז אף עצר לשיחה קצרה כשהיה פוגש אותה. הוא ובן זוגו נהגו לגנן את גינתם בחריצות ובאהבה בכל סוף שבוע כשמזג האוויר הזמין אותם לצאת.
כך בהדרגה נוצרו בינהם יחסי שכנות מהודקת במידה. סביב הגינות, סביב עונות השנה והדיבור על הכלב שלה.
יום אחד בן זוגו חלה, הוא המעיט לצאת לגינה, טיפל בבן זוגו במסירות ובאהבה גדולה.
היא, נהגה אחת לשבוע, לדפוק על דלתם עם מאפה קטן שאפתה. הוא היה מסתכל בה בהבעת תודה גדולה וממעט להגיד מילים שמא יברחו אתם גם דמעות שהיו כלואות.
היא היתה נוגעת קצרות בזרועו ונפרדת מהר בכדי לא להביך או להכביד.
לאחר זמן מה, בן הזוג הלך לעולמו.
עצבות גדולה נפלה על השכן ועל גינתו.
השכנה, נהגה לטפל גם בגינה שלו כשעבדה בגינתה.
הוא היה מציץ לרגע מבעד לחלון אך מיאן לצאת, אלא לעבודה ובחזרה.
ימים עברו עונות החליפו צבעים בגינות.
יום אביב אחד כשכל הגינה חגגה עליזות מצא כוח ויצא.
היא היתה מכופפת מעל אחת הערוגות.
כשראתה אותו, חייכה והגישה לו מזמרה קטנה, ללא תוספת של מילה.
כך הם עבדו, ניקו, עישבו, עדרו והשקו הוא בגינתו והיא בגינתה.
חידשו את ימי המפגש הגינתי.
והגינות שמחו שוב.
באחת הפעמים כשסיימו, הציעה שיצאו לבית קפה סמוך לקנח את היום ביחד.
מאז, מידי יום ראשון, אחרי שכל אחד תרם את תרומתו לריפוי גינתו הם נוהגים לצאת לבית הקפה השכונתי לזמן של הפרת הבדידות, זמן של יחד, זמן חשוב בסדר השבוע זמן שהם מביאים אתם קצת משמחת גינתם.
