בקטנות: סיפורים , ציטוטים וכל מיני אחרים

למות ולחיות - סיפורון

אב זקן לפני מותו קורא מבקש מילדיו להיקבר עם הגרביים. 

לאחר מותו הילדים מנסים הכל, הם פונים לחברה קדישא. 

מנסים לגייס רבנים או משפיענים אחרים.

שום דבר לא עוזר. 

לאחר 3 ימים של מלחמות הם נכנעים. הם קוברים אותו בצער רב - בלי הגרביים. 

הילדים מגיעים לביתו לשבת שבעה. בתום השבעה הם מוצאים את הצוואה שהשאיר. בצוואה כתב האב, הורשתי לכם כסף. 

בכסף הזה תיהנו ותבלו כי כשתמותו, אפילו את הגרביים אסור יהיה לכם לקחת אתכם. 

אל תשכחו.

הים המציץ בי

הפעם הוא שקט.
בצבע כסף
נח לאורך הלילה.
מתעורר רגוע, קריר
נוגע בחול נגיעות רכות,
מלטפות.
ככה הוא היום
אחרי שסער.
היום הוא מציץ בי בעדנה מבעד לחלון הרץ.

ציטוט

האיש הזה שעמד שנים והפגין נגד מלחמת וייטנאם מול הבית הלבן. שנים, כל יום שישי. 

עמד שם את השעתיים שלו, עם שלט נגד המלחמה.

בסוף ניגש אליו איזה עיתונאי ושאל אותו במין גיחוך, 
תגיד לי, אדוני, אתה באמת חושב שתוכל לשנות את העולם?' 

והוא ענה, 'לא, אני רק מוודא שהעולם לא ישנה אותי'.

לפעמים, זה המקסימום שאפשר לייחל לו. 

קציצות הכי נימוחות

בשר בקר בטחינה גסה
שום
פטרוזיליה
קישוא
סולת
2 פרוסות חלה רטובות וסחוטות 

2 ביצים
חצי כפית חרדל דיז'ון
פפריקה
כוסברה טחונה
כמון
מעט סודה לשתייה.
מלח
ליצור קציצות אליפטיות

לטגן טיגון קצר
ולהניח על הטופ של תבשיל קדרה ארוך.
מעולה 

הייתי

 הייתי בכפר אחד קפאנה שמו, בבית אחד, אצל משפחה חמה אחת

היה שם אבא אחד, שבישל לכולם אוכל נפלא. במטבח קטן, 
בסירים גדולים ובאהבה איטלקית גדולה גדולה

זמנים ובחירות טובות ונכונות.

איך זה שעץ אחד בודד מעז?

איך הוא מעז?
ככה לבד
וכולו עוז ועיזוז.
לבד.
בכל שבוע קורה לו משהו לעץ הזה.
העץ הבודד הזה שעומד על המדרכה ההיא בצומת ללא הפסקה ששם.
מיידי שבוע אני חולפת, נעצרת לרגע ועוקבת.
מיידי שבוע הוא מעורר בי השתאות וגעגועים.
השתאות, על שום מה? על שום התמיה, 
איך זה שעץ אחד לבד לא עוצר ולא נח ונותן פריו ומותיר מעשרו בעוד אחרוני פרותיו עדין בצמרתו ולאחר שהפריש את הנותר לכל דיכפין כולל לעורבים העצלים הנעים בבעלות סביבו, סביב סביב.
על אותה מדרכה אפורה ללא הפסקה.
הנה הוא כבר עסוק בהפרחת ניצניו אל מחזור הבשלות הבא.
מיד כשאני מבחינה בניצני פרחיו, עולה באפי זיכרון הניחוח שהפיץ עוד אז, כשעצר אותי מלכת לראשונה. ריח פריחתו הנפלאה לוקח אותי שנים אחורה אל ילדותי, אל אותו פרבר חולות אי שם בטבורה של ארץ, אל בית סבתי והפרבר כולו היה מוקף בפרדסים. באביב פריחתם הלכה לפניהם לכל עבר ואבר. אחר כך שיכרון הזיכרון מרכיב אותי אל שנות נעורי כשהייתי בכפר  שכולו ירוק ההוא. בבקרים ישובה עם חברים על פלטפורמה של טרקטור מטרטר. ריח פריחת ההדרים בשעת בוקר קרירה, אביבית מסחרר את הראש והחושים בדרך אל פרדס העשיר בעצים. הריח, הראשון של היום שרק מתחיל, מבושם ומבשם הכל, מנקה את הקורים האחרונים שעוד נותרו מהלילה לפניו. בואכה אל פרדס גדול מטופח ורחב מחבק בזרועותיו.
ופה.
איך זה שעץ אחד לבד, על מדרכה אחת אפורה ועשנה
לא מפחד ולא עוצר.
אני מאוהבת בו.

ולנטיין, כזה מן זמן

אחרי שנפרדו נשאר בור גדול
אצלו, שהנה סוף סוף העירו אותו משינה עמוקה כמו אותו דוב זקן שמתעורר משנת חורף
ולא מאמין שזה קרה לו שוב. אבריו כולם שם, בועטים ומנפנפים כלפי העולם.
קיבתו הומה וליבו מקפץ בקצב הטאם טאם.
אצלה, שלפתע, התנערה ניעור חזק שלקח אותה בחזרה במנהרת הזמן לאחור.
שיערה התנופף, בעיינה נדלקו אורות כבים, עורה הפך חידודים.
וכמו פתיל גדול קצוב ומדוד
כך קרה כשנפגשו
זרמים, מילים, חושים, ואבק כוכבים.
וכמו אותו פתיל העולה באישו
כך נקצב זמנם
עד שתם.

יום יום אהבה ושמחה